ברכות – דף ס' עמוד א'

"בנה בית חדש וקנה כלים חדשים וכו'". [בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה]

אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן אבל יש לו כיוצא בהן אין צריך לברך. ור' יוחנן אמר אפילו יש לו כיוצא בהן [מירושה הואיל ולענין קניה חדש היא אצלו צריך לברך. רש"י. ומדייק משאמר "יש לו", ולא אמר "קנה וחזר וקנה"] צריך לברך.

מכלל [ניתן להסיק] דכי קנה [שכשקנה] וחזר וקנה [כיוצא בהן] דברי הכל אין צריך לברך [דהא רבי יוחנן לא אמר צריך לברך אלא משום דלענין קנייה חדש הוא. רש"י].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], אמר רב הונא לא שנו אלא שלא קנה וחזר וקנה
[כיוצא בו], אבל קנה וחזר וקנה אין צריך לברך.

ור' יוחנן אמר, אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך.

מכלל דכי [שכאשר] יש לו וקנה, דברי הכל צריך לברך [דהא רב הונא לא אמר אין צריך לברך, אלא דקנה וחזר וקנה, דליכא [שאין] חדוש כלל. אבל יש לו וקנה דאיכא [שיש] חדוש, מודה הוא דצריך. רש"י].

מיתיבי [משיבים]: "בנה בית חדש ואין לו כיוצא בו, קנה כלים חדשים ואין לו כיוצא בהם, צריך לברך. יש לו כיוצא בהם אין צריך לברך דברי רבי מאיר.

ר' יהודה אומר בין כך ובין כך צריך לברך [בין שיש לו בין שאין לו הואיל ולא קנה הראשונים ועכשיו קנה צריך לברך. רש"י]".

בשלמא [לא קשה] ללישנא קמא [ראשונה], רב הונא כרבי מאיר ורבי יוחנן כרבי יהודה.

אלא ללישנא בתרא [אחרונה], בשלמא רב הונא כרבי יהודה, אלא רבי יוחנן דאמר כמאן [כמי]? לא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה? [דאפילו רבי יהודה לא פליג אלא ביש לו וקנה אבל בקנה וחזר וקנה לא. רש"י]

אמר לך רבי יוחנן, הוא הדין דלרבי יהודה קנה וחזר וקנה נמי [גם] צריך לברך, והא דקא מיפלגי [וזה שחולקים] ביש לו וקנה, להודיעך כחו דרבי מאיר, דאפילו קנה ויש לו אין צריך לברך, וכל שכן קנה וחזר וקנה דאין צריך לברך.

וליפלגו [ויחלקו] בקנה וחזר וקנה דאין צריך לברך, להודיעך כחו דר' יהודה?

כח דהתירא עדיף ליה [עדיף להשמיע את החידוש להתיר. רש"י ביצה ב' ב': כח דהתירא עדיף ליה. טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר.

ובתוספות שם העתיקו לשונו: "אבל איסורא אדם יכול להחמיר עליו בלא טעם". ובאו לפרש שאין הכוונה שיכול להורות לאסור את המותר, אלא מכיוון שאינו יודע את את הדין ולא השיג טעם הדבר, אוסר בגלל חוסר הידיעה ובלי טעם. ודומה למי שאוסר את המותר. וכתבו "להחמיר עליו", ומשמע שאין זו הוראה לכל, אלא רק על עצמו ועל השומעים לו, עד שירד לטעם הדבר ויידע בוודאי אם אסור או מותר].

(ראיתי מי שכתב לחקור שהנה באה תורה וחידשה דינים. ומה היינו אומרים לולא היתה מחדשת אותם, האם הכל היה אסור או הכל היה מותר?

וממאמרם "כח דהיתר עדיף" היה משמע לו שלולא שחידשה התורה להתיר, הכל היה אסור, ולולא שאמרה לא לברך על דבר פלוני, היה צריך לברך על הכל. ולכן כח היתירא עדיף שהוא מחדש שמותר. ולהורות שאסור אין זה חידוש כלל. שכך היינו אומרים גם לולא התורה.

לעניות דעתי כל זה תמוה מאוד ואיני יכול למצוא בו לא טעם ולא ריח.

שהתורה היא ה"מחשבה תחילה" ו"ראשית דרכו", והיא תחילת גילוי אורו יתברך ואין לפניה דבר.

אם מלך כתב איגרת לעמו, וכתב לעשות דברים מסויימים ולא לעשות אחרים, האם היה שייך לשאול לולא שהיה כותב כן אולי היה רוצה שלא נעשה מאומה, או שיותר הכל?

ילד אצל הוריו האם יש מקום שישאל לולא דבריהם האם הכל היה מותר לו או אסור לו? דבריהם הם גילוי של עצמיותם, וזה כאילו שישאל איך היתה מתגלה עצמיותם לולא גילו אותה.

אמת הוא שבכל אמירה של התלמוד יש חידוש, ולולא שלימדונו שכך הוא, היינו יכולים לחשוב אחרת. אבל הכוונה היא רק לאותו פרט, שלולא שחידשו אותו, היינו מסיקים על סמך פרטים אחרים השייכים לאותו עניין שיש מקום לומר אחרת. פעם להתיר ופעם לאסור.

אבל לשאול לולא היתה תורה כלל מה היה אין לזה טעם כלל. שכל הבריאה נבראה לפי התורה, ואור התורה הוא עצם גילוי הבורא בבריאה, ולולא התורה לא היו דברים שאפשר לאסור או להתיר, ולא היה מציאות היתר או איסור כלל, שלא היה כלום ולא היה גילוי רצונו ומה שייך איסור או היתר.

לפני בריאתם של כל הדברים כבר נקבע דינם, והם נבראו מתחילת בריאתם כאסורים או מותרים).

"מברך על הרעה כו'". [מברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה]

היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? כגון דשקל בדקא בארעיה [שגאה הנהר והציף אדמתו] אף על גב דטבא היא לדידיה [שטובה היא לו] דמסקא ארעא שירטון ושבחא [שמעלה הארץ שרטון ומשבחת. שנאסף בה טיט ומזבלה], השתא מיהא [כעת מכל מקום] רעה היא [ומברך דיין האמת. שאע"ג שהשכל שמח, מכל מקום כח המדמה עצב, שהוא משיג רק מה שקרוב. וכל הברכות הן על התפעלות כח המדמה. שהרי בשכל אין חילוק בין דבר לדבר שהכל ממנו ומעשיו והכל בהשגחתו והכל לטובה].

ועל הטובה כו'".

היכי דמי [באיזה אופן]? כגון דאשכח [שמצא] מציאה, אף על גב דרעה היא לדידיה [שרעה היא לו] דאי שמע בה מלכא שקיל לה מיניה [שאם שמע עליה המלך יקח אותה ממנו], השתא מיהא טובה היא [כעת מכל מקום טובה היא].

"היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד כו' הרי זו תפלת שוא". [והצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא. היתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא. היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואומר יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי הרי זו תפלת שוא]

ולא מהני רחמי [ולא מועיל תפילה]?

מתיב [משיב] רב יוסף: (בראשית ל, כא) "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה". מאי "ואחר"?

אמר רב, לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה, י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני. וארבעה מן השפחות הרי עשרה. אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות? מיד נהפכה לבת שנאמר: "ותקרא את שמה דינה".

אין מזכירין מעשה נסים.

ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור], מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה [היה]. כדתניא: "שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח [הזרע אלא יקלוט ויהיה ולד. ולאחר שלשה ימים אם לא קלט כבר הסריח ואין תפלה מועלת. רש"י].

משלשה ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר [שעד יום ארבעים הוא כגולם, וביום ארבעים ניתנת בו צורה, ואז נקבע אם הוא זכר או נקבה].

מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל [שלא תתעבר אשתו ולד אחר ויהיה פוחת צורתו של ראשון. ודומה לדג של ים ששמו סנדל. הכי [כך] אמרינן במס' נדה (דף כה:): סנדל דומה לסנדל של ים, ומתחלתו ולד היה, אלא שנרצף. משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו. רש"י].

משלשה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל.

מששה ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום".

ומי מהני רחמי [והאם מועילה תפילה. גם בתוך ארבעים יום שיהיה זכר]?

והא אמר יצחק בריה דרב אמי: איש מזריע תחלה – יולדת נקבה. אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר. שנאמר: (ויקרא יב, ב) "אשה כי תזריע וילדה זכר".

הכא [כאן] במאי עסקינן, כגון שהזריעו שניהם בבת אחת [ולכן לא נקבע עדיין אם הוא זכר או נקבה עד שלא תינתן בו צורה].

"היה בא בדרך". [היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואומר יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי הרי זו תפלת שוא]

תנו רבנן: "מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי". ועליו הכתוב אומר: (תהלים קיב, ז) "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'".

אמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא [כל איך שדרשת לפסוק זה], מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מדריש [מראשו לסופו נדרש, מסופו לראשו נדרש].

מרישיה לסיפיה מדריש: "משמועה רעה לא יירא", מה טעם? "נכון לבו בטוח בה'".

מסיפיה לרישיה מדריש: "נכון לבו בטוח בה'", "משמועה רעה לא יירא". [הכוונה שיש לבטוח בקב"ה ולהרגיש "נכון לבו בטוח בה'" בגלל שהוא אבינו ואדוננו ובוראנו ואנו בריותיו הולכים אחריו כצאן אחרי הרועה בתמימות ובלי להרהר אחריו, וכתינוק הנישא בידי אמו, וכמו תינוק או שה איננו חושבים כלל על העתיד ואם יהיה טוב או רע. ולא מהרהרים אחריו כלל. והטעם שאין אנו יראים אינו בגלל שמצפים שיצילנו מצרה, אלא רק בגלל התמימות כמו תינוק ושה.

והפסוק אומר, שמי שהוא כך נכון ליבו, גם משמועה רעה לא יירא, שמה שאינו ירא אע"פ שלא מצפה שהקב"ה יצילו מצרה, זה עצמו גורם שמצילו מרעה. וזה נדרש מהפסוק בין אם דורשים אותו מראשו לסופו ובין אם דורשים מסופו לראשו]

(נראה שמה שהפסוק נדרש לאותה כוונה בין מהסוף להתחלה ובין מההתחלה לסוף, בא לומר, שאין חלק אחד שלו סיבה לחלק השני משום צד.

שאם אמא נושאת את תינוקה ומגינה עליו, והוא בוטח בה. אין זה נכון שבטחונו בה הוא סיבה לכך שהיא מגינה עליו. שהיא מגינה בתמימות רק משום שהיא אמא.

ואין זה נכון שמה שהיא מגינה עליו הוא סיבה לכך שהוא בוטח בה. שהוא בוטח בתמימות רק משום שהיא אמו והוא תינוק שלה.

ואע"פ שהיה אפשר שיהיו אלה סיבה זה לזה, שבכוחות הנפש שאם מישהו נותן בך בטחונו ברצונך לעזור לו. והבטחון הוא סיבה לעזרה. וכן אם מישהו מגן עליך משמועה רעה, הוא סיבה שיהיה לבך נכון לבטוח בו. ומשמיע לנו שאינו כן, שאין כאן סדר מוקדם ומאוחר כלל, ולא סיבה ומסובב, אלא שניהם מתקיימים כי כך הוא בתמימות ולא בגלל שהם סיבה זה לזה.

לשון החזון אי"ש בספר על אמונה ובטחון תחילת פרק ב':

"טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג הביטחון. שם ביטחון המשמש למידה מהוללת ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושתי דרכים בעתיד, אחת טובה ולא השנייה, כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על ההיפך הטוב הוא מחוסר ביטחון.

ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה׳ וגבולותיו יתברך?!

אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך. ובהיות פעולת האמונה על עורקי החיים היא בכלל מצוות בני אדם. וכשם שמידת הענוה ומידת הרחמים וכיוצא בהן מן המידות, אין להם ממקרי צורת הגשם, שצורת הגשם קשורה בקצב ובמידה, ואם תפסיד קצבה תופסד צורתה, וכלי שבור אינו כלי אלא חרס. אבל מידות בני אדם מתחלפות למדרגות נעלות זו מזו, ולכל איש ישר יש ממידת הענוה וממידת הרחמים, אבל אין בני אדם משתווים בזה, והם זה למעלה מזה.

כן מידת האמונה, יש בה מדרגות זו למעלה מזו, וקטני אמונה גם כן בכלל מאמינים, כיון שאינם בכלל הכופרים והמינים, אבל אמונתם חלושה, ואין פעולת אמונה שולטת עליהם, רק נגד עבירות היותר מפורסמות ואשר כל הציבור נזהרים בהם.

ומהם שאמונתם יותר ניכרת. וכן ההתחלפות למעלות ומדרגות פשוטה על קהל הצדיקים החיים באמונתם בכללותם, אבל נבדלים בפרטיותם זה למעלה מזה וזה למעלה מזה.

וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה, מדרכי הטבע לפחד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו, ושאין מעצור לה׳ מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים.

וההבלגה בשעה הקשה הלזו, ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפנינו שום פגע רע מיד המקרה, רק הכל מאתו יתברך בין לטוב בין למוטב, ואשר שורש אמונתו מפיגה בחברתו ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטייה לרע יותר מנטייה לטובה, עניין זה יקראהו מידת הביטחון. וממידת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה, אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים, ושיהיה לבו ער כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאתו יתברך)

ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה [אותו תלמיד שהיה הולך אחרי] דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון [בשוק של ציון], חזייה דקא מפחיד [ראהו שמפחד. רבי ישמעאל ראה שהתלמיד מפחד].

אמר ליה, חטאה את [חוטא אתה]? דכתיב: (ישעיהו לג, יד) "פחדו בציון חטאים".

אמר ליה [התלמיד לרבי ישמעאל], והכתיב: (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד"?

אמר ליה, ההוא בדברי תורה כתיב [אשרי אדם מפחד תמיד שמא תשתכח ממנו שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד. רש"י].

יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא [היה אוחז והולך אחרי רב המנונא. כנראה הכוונה שהיה מרים בידיו את שולי גלימתו].

אתנח [נאנח. יהודה בר נתן, שהיה מפחד].

אמר ליה יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה [אמר לו, רב המנונא, יסורים רוצה אותו אדם להביא על נפשו], דכתיב: (איוב ג, כה) "כי פחד פחדתי ויאתיני [יגיע אלי], ואשר יגורתי [פחדתי] יבא לי".

והא כתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד"? ההוא בדברי תורה כתיב.

"הנכנס לכרך". [הנכנס לכרך מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בן עזאי אומר ארבע, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד]

תנו רבנן [בן עזאי אמרה. דאמר שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. רש"י]: "בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום.

נכנס, אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לכרך זה לשלום.

בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתוציאני מכרך זה לשלום.

יצא אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום. וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותסמכני לשלום ותצעידני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך".

אמר רב מתנא, לא שנו אלא בכרך שאין דנין והורגין בו. אבל בכרך שדנין והורגין בו לית לן בה [אין לנו בה. אין צריך לברך].

[ובכרך שאין דנין והורגין בו פירוש שהורגין בלא דין. אבל בכרך שהורגין במתון ועל ידי דיינים אינו צריך להודות והוא הדין שאינו צריך לברך כשנכנס. שיטה מקובצת].

איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רב מתנא, אפילו בכרך שדנין והורגין בו [צריך להתפלל], זימנין דלא מתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא [לפעמים שלא מזדמן לו אדם שילמד עליו זכות. ואז יהרגוהו אע"פ שהורגים רק במתון ועל ידי דיינים].

תנו רבנן: "הנכנס לבית המרחץ אומר, יהי רצון מלפניך יי' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון. ואם יארע בי דבר קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי".

אמר אביי לא לימא אינש הכי [לא לומר אדם כך], דלא לפתח פומיה לשטן [שלא יפתח פיו לשטן].

דאמר ריש לקיש, וכן תנא משמיה דר' יוסי, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

אמר רב יוסף מאי קראה [מה פסוקו]? דכתיב? (ישעיהו א, ט) "כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו" [כך אמרו ישראל על עצמם. שכמעט נשמדו כמו סדום ועמורה שנהפכו], מאי אהדר להו נביא [מה השיב להם הנביא]: "שמעו דבר יי' קציני סדום וגו'".

[ ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר.  ה עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל-לֵבָב דַּוָּי.  ו מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן.  ז אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים.  ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה.  ט לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ.

י שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה.  יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי]

כי נפיק מאי אומר [כשיוצא מה אומר]?

אמר ר' אחא, מודה אני לפניך יי' אלהי שהצלתני מן האור [מן האש].

ר' אבהו על לבי בני [נכנס לבית המרחץ], אפחית בי בני מתותיה [נפחת בית המרחץ מתחתיו. רש"י: חפירה שהמים נופלים לתוכה ובני אדם רוחצים על גבי תקרה שעל גבה], אתרחיש ליה ניסא [נעשה לו נס], קם על עמודא [עמד על עמוד], שזיב מאה וחד גברי בחד אבריה [הציל מאה ואחד גברים באיבר אחד שלו. רש"י: בזרועו החזיק אחד או שנים וזה בזה החזיקו עד מאה ואחד].

אמר היינו דר' אחא [שיש להודות כל פעם שיוצא בשלום מבית המרחץ].

הנכנס להקיז דם אומר, יהי רצון מלפניך יי' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת. לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות [כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים. רש"י] אלא שנהגו.

אמר אביי לא לימא אינש הכי [לא לומר אדם כך], דתני דבי רבי ישמעאל: (שמות כא, יט) "ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" [ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי? [ולא אומרים הקב"ה מכה והוא מרפא?]. רש"י בבבא קמא פ"ה א'].

כי קאי [כשעומד. מהקזת הדם] מאי אומר?

אמר רב אחא, ברוך רופא חנם.

(יש לעיין למה דווקא ברופא היינו אומרים "הקב"ה מכה והוא מרפא"? עד שהוצרך ללמוד חידוש מפסוק שמותר לרפא.

הרי אם נחרב ביתו ברעידת אדמה, האם נאמר שצריך ללמוד מפסוק שמותר לו לבנות מחדש?

ואם בא ארבה לשדהו לא יהיה מותר לו לזרוע מחדש, ואם נקרע בגדו יהיה אסור מלתפור, וכל כיו"ב?

ונראה בפשטות שאכן לפני שגורש האדם מגן עדן, היו המלאכים עושים כל צרכיו.

וכשגורש ונתקלל בזיעת אפיך תאכל לחם, נכלל בקללה לא רק עבודת הזריעה והקצירה, אלא שעליו לעמול לפי הטבע בכל ענייניו וצרכיו.

הנה בזמנם היה גלוי ומפורסם הרבה עניינים של פעולות על ידי שימוש בכוחות שהם חלק מהטבע, וכגון מיני כשפים,

עיין סנהדרין ס"ז ב':
"רב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא [ערב שבת] הוו עסקי [היו עוסקים] בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה [ונברא להם עגלה בת שלוש ואוכלים אותה].

רש"י: "עסקי בהלכות יצירה – וממילא אברו להו עגלא תילתא [נברא להם עגלה משולשת] על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא הן, על ידי שם קדושה שלו הוא".

ויש הרבה מאוד מעין זה. חלקם אסורים וחלקם מותרים.

ובוודאי מי שאינו במדרגת החסידים הבאים בסוד השם אין לו שום עניין ומצווה לעסוק בדברים כגון אלו. וגם לא בתחבולות שאינן ממש כשפים אלא קצת דומה להם. ואין השתדלות זו בכלל בזיעת אפיך תאכל לחם, שנאמר לנו לפעול על פי הטבע להשיג את כל צרכינו. וגם הכשפים הם על פי הטבע. שכל אחד יכול ללמוד חכמה זו ולעשות לפי כלליה. ובוודאי גם היכן שאינו אסור מן הדין יש בו משום תמים תהיה עם ה' אלוהיך. ומי שנכון ליבו בה' לא יעסוק כלל בעניינים מעין אלה אלא רק בדברים פשוטים ומובנים לכל אדם.

הטעם הוא שהקללה בזיעת אפיך היא תיקון ולא נקמה. התיקון מכוון לנפש הבהמית שתפישתה דומה לשל ילד, שבדברים פשוטים ומובנים לכל אדם פשוט, עמל כפיים, היא מרגישה את היגיעה והעמל בדרך הבריאה והמתקנת שלהם.

ובתחבולות ומיני כשפים אין תיקון כזה לנפש. גם אם השכל רואה את הצורות והכוחות הרוחניים ויודע שהם בגדרי הטבע כמו של דבר אחר. מכל מקום הנפש אינה מרגישה כך. ולכן שם לא נאמר בזיעת אפיך, ונשאר הכלל שיש להיות תמים ולבטוח בבורא בכל מה שיעשה כגמול עלי אמו וכצאן אחר הרועה בלי לנקוט בשום פעולה.

פעולת הרפואה אינה פעולה על ידי חוקי הטבע באופן פשוט כמו מלאכת חקלאי ורועה ונגר ונפח וצורף ולבלר וכל כיו"ב. רוב המקצועות שעסקו בהם חכמים במשנה ובגמרא היו מלאכת כפיים מעין אלה. אע"פ שבחכמתם יכלו להיות רופאים ואצטגנינים וכל כיו"ב.

כיוון שרק במלאכת כפיים פשוטה שמביאה את התוצאה מכח מאמץ (גם אם היא קלה וכגון צורף או מעתיק ספרים, עדיין התוצאה נולדת מיגיעה) ולא מכח תחבולה, יש את התיקון לנפש.

לכן היה מקום לומר שאסור לרפא, משום תמים תהיה עם ה' אלוהיך, כמו שאסורות תחבולות שאינן מלאכת כפיים אף שאין בהן איסור משום כישוף, או לא תעוננו וכיו"ב.

לעניות דעתי זה הטעם גם שאמרו טוב שברופאים לגהנום, והוא הדין לעורכי דיינים ולעוסקים עם השלטון ולכל מלאכה שאינה מלאכת כפיים פשוטה שיש בה יגיעה פשוטה, אלא התחכמות ותחבולות וכיו"ב. שגורמת שאין לאדם תיקון על ידי היגיעה להיות עניו ונכנע.

ואמרו הרבה בשבח המלאכה, ואמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון ועוד הרבה כיו"ב. שהמלאכה היא תיקון ומביאה לענווה, ורפואה אינה בגדר מלאכה לעניין זה).