אמר ר' חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה [את ברכתו. רש"י] וכנסת ישראל [שכשחטאו הפירות לוקין. רש"י]. שנאמר: (משלי כח, כד) "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית".
ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר: (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך. ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".
מאי [מהו] "חבר הוא לאיש משחית"?
אמר ר' חנינא בר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.
["אין פשע". ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית.
לירבעם בן נבט. שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא. רש"י].
ר' חנינא בר פפא רמי [הקשה זה כלפי זה פסוקים שנראים כסותרים]: כתיב: (הושע ב, יא) "ולקחתי דגני בעתו וגו'", וכתיב: (דברים יא, יד) "אספת דגנך וגו'"?
לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [אוספים את דגנם], כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום [הקב"ה לוקח מהם את הדגן].
תנו רבנן: ""ואספת דגנך", מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן?
תלמוד לומר "ואספת דגנך". הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דברי ר' ישמעאל.
רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?
אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים. שנאמר: (ישעיהו סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'".
ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן. שנאמר: (דברים יא, יד) "ואספת דגנך".
ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: (דברים כח, מח) "ועבדת את אויביך וגו'".
אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן. כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
אמר להו [להם] רבא לרבנן, במטותא מינייכו [בבקשה מכם] ביומי ניסן [ימי הקציר. רש"י] וביומי תשרי [דריכת הגתות והבדים. רש"י] לא תתחזו קמאי [לא תראו עצמכם לפני], כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא [כדי שלא תטרדו במזונכם כל השנה].
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי: "בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן".
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי: "בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון [דרך שערי החצר והבית. רש"י] כדי לחייבן במעשר. דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר [כיוון שלא ראו פני הבית פטורים מהתורה גם כשהם בתוך הבית. ואסורים מדרבנן. ולא אסרו רבנן אכילת עראי ואכילת בהמתו, ולכן היו מערימים להכניסם שלא דרך הפתח]".
דאמר רבי ינאי: "אין הטבל [פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות] מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. שנאמר: (דברים כו, יג) "בערתי הקדש מן הבית"".
ור' יוחנן אמר, אפילו חצר קובעת. שנאמר (דברים כו, יב) "ואכלו בשעריך ושבעו".
"חוץ מן היין וכו'" [מביא ממשנתנו,"חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן]
מאי שנא [מה שונה] יין?
אילימא [אם לומר] משום דאשתני לעלויא [שהשתנה למעלה. שמעלתו של היין יותר משל הענבים], אשתני לברכה [לכן לא נכלל בברכת הענבים בורא פרי העץ],
והרי שמן דאשתני לעלויא [מעלתו יותר משל זיתים] ולא אשתני לברכה?
דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר ר' יצחק אמר רבי יוחנן, שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ.
אמרי [אומרים. ליישב] התם [שם. בזית] משום דלא אפשר. היכי [איך] נבריך, נבריך "בורא פרי הזית"? פירא גופיה [עצמו] זית אקרי [נקרא]?
[והוה ליה בורא פרי הפרי, שהפרי קרוי זית, ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו. אבל גבי גפן, הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן. רש"י]
ונבריך עליה בורא פרי עץ זית?
אלא אמר מר זוטרא, חמרא זיין [יין מזין], משחא [שמן] לא זיין.
[לכאורה נראה שצריך לומר שהכוונה שמוסיף על מה שנאמר, שכדי לקבוע ברכה לעצמו צריך שתיים, גם שישתנה לעלויא וגם שיהיה מזין. שלעיל י"ב א' נאמר שתמרים מזינים, ולא מברכים עליהם בורא פרי הדקל. וכן משמע לקמן בסמוך וכתבתי במקומו.
אמנם הלשון "אלא" תמיד באה לומר שחוזר בו מכל מה שנאמר עד עכשיו ואומר דבר חדש. וצריך עיון]
ומשחא לא זיין [ושמן לא מזין]?
והתנן [משנה בעירובין ל' א']: "הנודר מן המזון מותר במים ובמלח".
והוינן [והתקשינו] בה [שם בעירובין התקשינו בה, ומביא הסוגיא מעירובין]: מים ומלח הוא דלא אקרי [נקרא] מזון, הא כל מילי [דברים] אקרי מזון [מוכח מהמשנה שכל דבר מאכל נקרא מזון חוץ ממים ומלח]?
נימא [נאמר] תיהוי תיובתא [תהיה תשובה. כלומר קושיא] דרב ושמואל, דאמרי [שאומרים] אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בה' המינין בלבד [חמשת מיני דגן]?
ואמר רב הונא באומר "כל הזן עלי" [ליישב דברי רב ושמואל, מעמיד רב הונא את המשנה כשנדר "כל הזן עלי", ואסר את עצמו בכל מה שזן. ומותר רק במים ומלח, כי כל מאכל אחר זן.
ומחלק רב הונא בין דבר שזן לבין מזון. שזן הוא כל מאכל חוץ ממים ומלח. ומזון הוא רק חמשת מיני דגן כמו שאמרו רב ושמואל].
[עד כאן מביא מה שהוינן בה בעירובין. וכעת מקשה מכך על נדון דידן:]
אלמא משחא זיין [אלא אמור שמן זן. כמו כל דברי המאכל חוץ ממים ומלח. ולפי מה שהסברנו ביין שקובע ברכה לעצמו משום שזן, אם כן גם שמן. ומשמע כמו שהערתי מקודם שסבור שצריך שני דברים, שיהיה שינוי לעילויא ביחס לפרי, וגם שיהיה זן. שאם לא כן היה לו להקשות שכל דבר יקבע ברכה לעצמו חוץ ממים ומלח].
אלא חמרא [יין] סעיד [משביע. והוא יותר מזן], ומשחא [שמן] לא סעיד.
[ושוב יש לעיין אם הכוונה שכדי לקבוע ברכה לעצמו צריך שתיים, שישתנה לעילויא וגם שיהיה סעיד. כמו כשאמר שיין זן.
או שכאן נפרש לשון "אלא" כמו בכל מקום, שחוזר לגמרי ממה שנאמר ואומר דבר חדש ותלוי רק בסעיד].
וחמרא מי [האם] סעיד?
והא רבא הוה שתי חמרי כל מעלי יומא דפסחא [היה שותה יין כל ערב יום הפסח] כי היכי דנגרריה ללביה [כדי שיגרור את ליבו. להיות רעב] וניכול מצה טפי [ויאכל מצה הרבה].
טובא [הרבה. יין] גריר [גורר. להיות רעב יותר]. פורתא [מעט] סעיד.
ומי סעיד כלל [והאם סעיד בכלל]? והכתיב: (תהלים קד, טו) "ויין ישמח לבב אנוש, ולחם לבב אנוש יסעד וגו'", נהמא [לחם] הוא דסעיד, חמרא [יין] לא סעיד.
אלא חמרא אית ביה תרתי [יש בו שתים], סעיד ומשמח. נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח.
אי הכי [אם כך] נבריך עליה שלש ברכות [מכיוון שיין משביע כמו לחם, נברך עליו שלוש ברכות. כלומר ברכת המזון. כמו אחרי לחם.
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
לקמן מ"ד א' לומדים מסמיכות התיבה "לחם", ש"ואכלת ושבעת וברכת" נאמר על לחם, ולא על שבעת המינים שכתובים לפני כן. הגמרא כאן סוברת שלחם הוא לאו דווקא, וכל דבר שמשביע כמו לחם נחשב כלחם לעניין זה. וגפן שבשבעת המינים שלא מברכים עליה הכוונה לענבים, אבל על יין ייתכן שמברכים]?
לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה [לא קובעים אנשים סעודתם עליו. על יין. ולכן לא מברכים עליו ברכת המזון כמו על לחם].
אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא, אי קבע עלויה סעודתיה מאי [אם קבע עליו סעודתו מהו]?
אמר לו לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא [אם היא קביעות]. השתא [כעת] מיהא [בכל פנים] בטלה דעתו אצל כל אדם [וגם אם קבע סעודתו על יין לא נחשב קביעות סעודה כיוון שבדעת כל אדם לא קובעים סעודה על יין].
גופא [לעיל הובאה מימרא זו כחלק מהשקלא וטריא של הסוגיה, וכעת דן בה גופה], אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר ר' יצחק אמר רבי יוחנן, שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ.
היכי דמי [איך דומה. כלומר באיזה אופן]?
אילימא [אם לומר] דקא שתי ליה [ששותה אותו], אוזוקי מזיק ליה [מזיק לו, ואין זו נחשבת אכילה להצריכו ברכה], דתניא: "השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. הסך שמן של תרומה משלם את הקרן ומשלם את החומש" [אם נהנה בשוגג מתרומה משלם קרן וחומש, כלומר שווי התרומה ועוד חמישית השווי. ואם רק מפסיד תרומה, כגון ששופך שמן תרומה, משלם רק קרן ולא חומש.
הסך בשוגג שמן תרומה נהנה ממנו, ומשלם קרן וחומש, והשותהו משלם רק קרן כיוון שלא נהנה, נחשב כאילו שפך אותו]
אלא דקא אכיל ליה על ידי פת [שאוכל אותו על ידי שטובל בו פת].
אי הכי [אם כך] הויא ליה פת עיקר והוא טפל, ותנן [משנה לקמן מ"ד א']: "זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".
תלמוד מוסבר ומאמרים - ברכות 