גמ' [גמרא:] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, לא שנו [דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון. רש"י] אלא בשבתות וימים טובים [דדעתו לישב אחר המזון ולשתות וכי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך. רש"י]. הואיל ואדם קובע סעודתו על היין. אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס [דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד. רש"י].
אתמר נמי [נאמר גם] אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי, לא שנו אלא בשבתות וימים טובים, ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ, ובשעת הקזת דם, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין. אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס.
רבה בר מרי איקלע לבי רבא [נקלע לבית רבא] בחול. חזייה [ראהו] דבריך לפני המזון [על היין] והדר בריך [ושוב ברך] לאחר המזון. אמר ליה יישר [יפה עשית. רש"י], וכן אמר רבי יהושע בן לוי [לעשות. רש"י. ושאל בספר פני יהושע מה בא רש"י לומר לנו בזה, עיין שם שהאריך. ולענ"ד הכוונה פשוטה, שמשמע מלשון הגמרא שרבי יהושע בן לוי גם הוא אמר יישר לרבא. ועל זה אמר רש"י שאינו כן אלא רק שאמר לעשות. ומכל מקום יש ללמוד ממנו כיצד לשים לב לכל תיבה ברש"י שאין בו תיבה אחת בטלה].
רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב. חזייה דבריך אכל כסא וכסא [ראהו מברך על כל כוס וכוס].
אמר ליה לא סבר לה מר להא דרבי יהושע בן לוי [שעל יום טוב נאמר דין המשנה שיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון]. אמר ליה נמלך אנא [נמלך אני. איני רגיל לקבוע סעודה על היין. רש"י. וכל כוס וכוס שהביאו לו כבר גמר בדעתו לא לשתות עוד ונמלך שוב לשתותה].
איבעיא להו [נשאל להם], בא להם יין בתוך המזון [וקודם המזון לא בא להם. רש"י] מהו שיפטור את היין שלאחר המזון?
אם תימצי לומר ברך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, משום דזה לשתות וזה לשתות, אבל הכא דזה לשתות וזה לשרות לא [אם תימצי לומר. להביא ראיה ממשנתנו, דקתני דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון, אינה ראיה. דהתם [ששם] זה לשתות וזה לשתות, אבל שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא. ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות. רש"י].
או דילמא לא שנא [או שמא אינו שונה]?
רב אמר פוטר, ורב כהנא אמר אינו פוטר. רב נחמן אמר פוטר, ורב ששת אמר אינו פוטר. רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי [אומרים] אינו פוטר.
איתיביה [השיבו ממשנתנו] רבא לרב נחמן: "בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו. לאחר המזון אחד מברך לכולם" [קא סלקא דעתך דהכי קאמר [עלה בדעתך שכך אמר] דכשיביאו יין שני אחר המזון אחד מברך לכולן, והא תנא ליה דכל אחד ואחד יברך על שבתוך המזון לעצמו, וקא מצריך תו [עוד] ברכה על שלאחר המזון. רש"י].
אמר ליה הכי קאמר, אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולם [אבל אם בא להם בתוך המזון אפשר שפוטר את שלאחר המזון].
"ברך על הפת פטר את הפרפרת. על הפרפרת לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה".
איבעיא להו [נשאל להם], בית שמאי ארישא פליגי [על ההתחלה חולקים] או דילמא אסיפא פליגי [או שמא על הסוף חולקים]? דקאמר תנא קמא [התנא הראשון] "ברך על הפת פטר את הפרפרת" [אע"פ שאין צורך סעודה למלוי הכרס אלא למגמר אכילה. רש"י] וכל שכן מעשה קדרה [שהוא לאכול לזון ממש. רש"י], ואתי בית שמאי למימר [ובאו בית שמאי לומר] לא מיבעיא פרפרת דלא פטרה להו פת, אלא אפילו מעשה קדרה נמי [גם] לא פטרה.
או דילמא אסיפא פליגי [או שמא על הסוף חולקים], דקתני "ברך על הפרפרת לא פטר את הפת", פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר. ואתו בית שמאי למימר ואפילו מעשה קדרה נמי לא פטר. תיקו.
[עיין לעיל עמוד א' מה שכתבתי בזה על המשנה בעניין פרפרת].
"היו יושבין כל אחד ואחד כו'". [היו יושבין כל אחד מברך לעצמו. הסבו אחד מברך לכולן]
הסבו אין [הן] לא הסבו לא? ורמינהו [מקשים מברייתא]: "עשרה שהיו הולכים בדרך, אע"פ שכולם אוכלים מככר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו. ישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו, אחד מברך לכולם".
קתני ישבו אע"פ שלא הסבו?
(כדי להקשות שיש סתירה בין המשנה לברייתא, היה לו להביא את מה שכתוב במשנה בפירוש "היו יושבים כל אחד מברך לעצמו". ומזה לשאול שבברייתא נאמר שבהיו יושבים אחד מברך לכולם. וקשה למה במקום להביא לשון המשנה המפורש הביא דיוק ממה שכתוב במשנה "הסבו אחד מברך לכולם", ומדייק מזה שאם לא הסבו כל אחד מברך לעצמו.
ויש לתרץ, שהנה ייתכנו שני פירושים במשנה. האחד הוא שמה שגורם את הקביעות שיהיה אפשר שאחד יברך לכולם, הוא עצם ההסבה.
פירוש שני הוא שאין הדבר תלוי בהסבה. רק ההסבה היא סימן שהתיישבו ביחד על דעת לאכול. ואם ידוע שהתיישבו ביחד על דעת לאכול אחד מברך לכולם גם בלי הסבה. ומה שכתוב "היו יושבים כל אחד מברך לעצמו" הכוונה דווקא "היו יושבים", שכבר היו יושבים משום עסק אחר. לכן אין ביניהם קביעות לסעודה.
לפי הפירוש השני אין קושייא על הברייתא מהלשון במשנה "היו יושבים וכו'". כיוון שיש לומר שדווקא בהיו כבר יושבים לצורך עסק אחר ואז אכלו, כל אחד מברך לעצמו. ובברייתא כתוב "ישבו לאכול", ואז באמת אחד מברך לכולם, כי התיישבו על מנת לאכול ביחד. ואין זה תלוי בהסבה. לכן לא היה יכול להקשות מ"היו יושבים" שבמשנה על הברייתא, והוצרך להקשות מהדיוק, הסבו כן, לא הסבו לא. שמשמע שתלוי בהסבה.
כל זה כתוב בתוספות בלשון קצרה. עיין שם)
אמר רב נחמן בר יצחק, כגון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן [כגון שאומרים נלך ונאכל לחם במקום פלוני. רש"י: דקבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה הוי קביעות. אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות].
כי נח נפשיה דרב, אזלו [הלכו] תלמידיו בתריה [אחריו. ללוות את המת]. כי הדרי [כשחזרו] אמרי ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק [אמרו נלך ונאכל לחם על הנר דנק].
בתר דכרכי [אחרי שאכלו. ולגבי המוציא לא נסתפקו, יש לומר משום שהתחילו לאכול כל חד לחוד. והמשנה לגבי אחד מברך לכולם או כל אחד לעצמו, נאמרה בין על המוציא ובין על ברכת המזון. כן כתב בתוספות וברא"ש], יתבי וקא מיבעיא להו [ישבו ונסתפק להם], "הסבו" דוקא תנן, אבל ישבו לא. או דילמא [שמא] כיון דאמרי ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא [שאמרו נלך ונאכל לחם במקום פלוני] כי [כמו] הסבו דמי [דומה]?
לא הוה בידייהו [לא היה בידם].
קם רב אדא בר אהבה, אהדר קרעיה לאחוריה [החזיר קרע אבלות שבבגדו לאחוריו], וקרע קריעה אחרינא [וקרע קריעה אחרת]. אמר נח נפשיה דרב, וברכת מזונא לא גמרינן [לא למדנו].
עד דאתא ההוא סבא [עד שבא אותו סבא], רמא להו מתניתין אברייתא [הקשה מהמשנה לברייתא], ושני להו [ותירץ להם] כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסבו דמי [כיוון שאומרים נלך ונאכל לחם במקום פלוני, כהסבו דומה. וכרב נחמן בר יצחק לעיל].
(כתבו בתוספות חולין ו' א':
"יש לומר דכל מקום שהוא מזכיר "ההוא סבא" הוא אליהו. ואי אפשר לומר כן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי".
וכאן יש לומר שנגלה אליהו לנחם את תלמידי רב מעומק צערם ולרמוז להם שהקב"ה לא הסתיר פניו מלהשפיע עליהם סייעתא דשמיא ללמוד ולהבין)
תלמוד מוסבר ומאמרים - ברכות 