ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה. שנאמר: (קהלת ה, א) "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".
(רבי מאיר לא בא לומר את פשוטו של מקרא, שזה כבר כתוב, ובהכרח למד דבר חדש בפסוק, ולא ידעתי מהו וצריך עיון)
דרש רב נחמן בר רב חסדא מאי דכתיב [מהו שכתוב]: (בראשית ב, ז) "וייצר ה' אלהים את האדם". בשני יודי"ן. שני יצרים ברא הקב"ה, אחד יצר טוב ואחד יצר רע.
מתקיף לה [מקשה] רב נחמן בר יצחק, אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה "וייצר" לית לה יצרא [אין לה יצר]? והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא [והרי אנו רואים שמזיקה ונושכת ובועטת]?
(חומר למחשבה:
השורש "רעע" כולל את המובן רע כההפך מטוב, וכן שבירה וניפוץ, כמו:
"תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" (תהילים ב' ט'),
"וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב" (מיכה ה' ה') ורש"י פירש: ""ורעו את ארץ אשור", וירוצצו. כמו תרועם בשבט ברזל",
"רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ" (משלי י"א ט"ו).
וכן בארמית רעיע פירושו שבור. וכן הוא בדניאל ב' מ': "וּמַלְכוּ רביעיה (רְבִיעָאָה) תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא כָּל-קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא וּכְפַרְזְלָא דִּי-מְרָעַע כָּל-אִלֵּן תַּדִּק וְתֵרֹעַ"
ובאמת ביסודם עניינם אחד.
כל הדברים בעולם הם איברים בגוף אחד. ויש בהם שני כוחות, האחד מכיוון שהם חלק מהגוף, לנהוג כפי הסדר של הגוף וכפי כח הגוף המנהיג את איבריו. וזה נקרא "טוב". והשני הוא להיות עצמאיים ולנהוג כפי טבעם הפרטי בלי להתחשב בסדר של הגוף. וזה נקרא "רע". כי הוא שובר את עצמו מהשייכות לגוף.
והוא מונח בשורש הבריאה. שבלי לצאת מהאחדות של הבורא לא יהיה מציאות לנברא. ועצם מציאותו של הנברא היא קיום של פרטיות ונבדלות ובהכרח שיהיה בו הכח של לבעט במקורו ולשאוף להיות עומד בפני עצמו וברשות עצמו ולבטא ולהוציא לפועל את טבעו הפרטי. בלא זה הכל יהיה אחדות שלמה כמו שהיה לפני הבריאה ולא יהיו נבראים. ויש פעמים שיצר הרע הוא "טוב מאוד", שהוא נותן קיום ומציאות לבריאה, שלא תחזור להתבטל לגמרי כלפי בוראה.
וכמובן מצד שני אין קיום לאיבר בנפרד מהגוף. ואין קיום לגוף בלא שאיבריו יהיו מסודרים כפי טבע הגוף הכללי שהוא הבורא. והאיבר רוצה להשתייך למקורו, ולגוף שהוא חלק ממנו. וזה יצר הטוב.
ואם האיבר אינו כופף עצמו לסדר של הגוף הכללי יש בזה מוות לאיבר ומוות לגוף. שאין חיים לאיבר אם לא דרך הגוף ששיך אליו. וזה שאמר שיצר הרע הוא זבוב מוות.
וזהו שאמר בסמוך אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. שקיום האדם הוא על הגבול בין הוויה לאין, אינו הוויה שלמה ואינו בטל לגמרי אל בוראו, אלא תמיד באותו רגע של התהוות שעדיין אינו הוויה גמורה וכבר אינו אין גמור, ותלוי ועומד.
ומכיוון שזה בשורש הבריאה הוא נמצא בכל, ואף בבהמות ובכל דבר חי בעולם החומרי, ואף במלאכים יש שמרדו, ואף בגרמי השמיים שבאה הלבנה ואמרה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, ואף האדמה מרדה ונתקללה, עיין רש"י בראשית א' י"א.
ועיין עוד מה שכתבתי בזה בעמוד זה לקמן לגבי דברי שמואל שיצר הרע דומה לחיטה.)
אלא כדרבי שמעון בן פזי. דאמר ר' שמעון בן פזי, אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי [אוי לי מיוצרי אם אלך אחרי יצרי. ואם לא אלך אחריו אוי לי מיצרי המיגעני בהרהורים. רש"י].
אי נמי [אם גם] כדר' ירמיה בן אלעזר. דאמר ר' ירמיה בן אלעזר, דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון [שני פרצופין בראו תחלה. אחד מלפניו ואחד מאחריו. וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה. רש"י]. שנאמר: (תהלים קלט, ה) "אחור וקדם צרתני [לשון צורה דהיינו שני פרצופין. רש"י. היו להם משני הצדדים גם דדים ובטן ואיברי תשמיש]".
(בראשית ב, כב) "ויבן ה' אלהים את הצלע" [וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם]. רב ושמואל, חד [אחד] אמר פרצוף [הצלע היא פרצוף. כלומר הם נבראו כאדם אחד שיש לו שני פרצופים, אחד לפניו ואחד לאחריו, והקב"ה חצה את האדם הזה לארכו, והחצי של הנקבה נקרא צלע. ומפרש צלע מלשון צד. כמו על צלעות הארון, לקרשי צלע המשכן]. וחד אמר זנב [הצלע שלקח מהאדם היא זנב שהיה לאדם כשנברא].
(חומר למחשבה:
אשה שראשה גולח, כאילו נשחת כל יופיה ואינו יכול להתגלות.
לכל איבר בגוף יש תועלת ושימוש. מלבד לשיער, שכל עניינו הוא לנוי. והנוי של כל הגוף תלוי בו, שהוא השלמת הצורה.
יש דבר פלא בשיער, שאם לא גוזרים אותו כלל, הוא מגיע לאורך מסויים ומפסיק להתארך. ואם יגזרו אותו למחצית אותו האורך, הוא יגדל שוב עד האורך השלם ויפסיק לגדול שם. ואין שום דבר שידוע על פי הטבע שהוא סיבה לזה שיהיה דווקא אורך מסויים שעד שם השיער יתארך ומשם יחדל.
אלא הוא תולדה של צורת האדם, שהשיער הוא השלמה של הצורה ולפי הנקבע אורכו.
השיער והנעליים הם שני הדברים שהם השלמה ומסגרת לנוי, ובלעדיהם אין הנוי נגלה. משני הקצוות, תחילה וסוף.
אותו תפקיד של שיער באשה, ממלא הזנב בחיות ובעופות. חיה שנקצץ זנבה היא כמו אשה שגולח שערה, שכל יופיה נשחת ונסתתר. ואין לזנב שום תועלת ושימוש (ברוב החיות. ובקופים הוא עניין מיוחד, שהיו בני אדם ונשתנתה צורתם ומברכים עליהם משנה הבריות), מלבד להיות השלמת הצורה, לגרום לצורה שתגלה את יופיה. סוס או שועל או טווס או תרנגול או חתול או עיט או יונה או דג זהב, הם דוגמאות ברורות במיוחד לחשוב על מראיהן ללא זנב, איך כל תארן נשחת. ואין זה כמו חסרון רגל שהוא מום שמקלקל את המראה כיוון שבמקומו יש קלקול וחסרון, אלא חסרון זנב כאילו נוטל את היופי מכל הגוף, ולא רק שחסרונו מכוער במקומו.
עיין כתובות נ"ט ב' שחלק מתנאי חיוב הנישואין והכתובה, שהאשה עושה מקצת מלאכות קלות בבית. ורבי חייא חולק על זה וסובר שאינה מחוייבת לעשות מלאכה:
"תני ר' חייא: אין אשה אלא ליופי. אין אשה אלא לבנים.
ותני ר' חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה.
ותני ר' חייא הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן הרוצה שילבין את בתו יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה".
זהו כמובן רק לעניין חיוב אם כופה עליה בבית דין, כמו שהיא כופה עליו שחייב לפרנס אותה. אבל אם רצונה בכך בוודאי שאין שום דין ועניין למנוע ממנה לעשות כחפצה.
עיין לעיל ה' ב', שהבאתי שמה שנאמר שהקב"ה ברא את העולם לגלות כבודו, עיקר הגילוי הוא יופי. יופי הוא שלמות בצורה שגורם שיאיר ויתגלה בה כבוד הבורא.
מי שאמר דו פרצופין, סבר שזכר ונקבה שווים לעניין התגלות היופי. ומי שסבר שזנב, סבר שעיקר גילוי היופי ושלמות הצורה הוא באשה. וכרבי חייא. שהשלמת הצורה לגלות יופיה הוא דבר שאין ראוי שישתמשו בו לשום שימוש של תועלת וכמו הזנב.
למי שסבר דו פרצופין, אין אחד מהם שלם ללא חציו השני, והוא פלג גוף בלשון חז"ל, חצי גוף.
למי שסבר זנב, הזכר הוא פחות מחצי גוף ללא הנקבה, הוא אינו כלום. כי לא מתגלה בו כלל היופי שהוא גילוי כבוד שמיים שהוא תכלית בריאתו.
וגם האשה אינה כלום בלעדיו.
יש הרגשה לגבי זנב שהוא עניין נלעג. כי באמת מקום השלמת הצורה לעשותה מושלמת שיאיר יופיה, הוא בראשה. עיקר השלמת הצורה הוא כתר.
רמב"ם הלכות שמיטה פרק י"ד: "מראש השנה ועד יום הכיפורים, לא היו עבדים נפטרים לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן. אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם".
וכן רבי עקיבא קנה לאשתו עיר של זהב לראשה, ועוד הרבה.
אצל החיות הוא הפוך, שהכתר, שאצלן הוא הזנב, הוא מאחריהן.
החיות הן צורת נבראים שיחסן אל הבורא הוא פנים אל אחור. לכן כתרן מאחריהן. ולבני האדם יש בו צד של פחיתות כבוד ונלעגות.
האדם הוא נברא שיחסו אל הבורא מיועד שיהיה פנים אל פנים. לכן כתר שלו בראשו. ואם לא זכה לכתר ממש, שערו הוא כתר שלו.
כשנברא האדם והיה לו זנב, זה משום שכשנברא יחסו אל הבורא היה כשל בעלי החיים, פנים אל אחור. ובמה שנבראה חווה זכה להתעלות מעל טבעו ולהגיע בכח האהבה ליחס של פנים אל פנים. ומלהיות זנב נעשה לו כתר. משלי י"ב ד': "אֵשֶׁת-חַיִל, עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ", והוא נאמר גם על השכינה והקב"ה).
בשלמא למאן דאמר [לא קשה למי שאמר] פרצוף, היינו דכתיב "אחור וקדם צרתני" [משמע מתחלת ברייתם תרי הוו [שניים היו]. רש"י]. אלא למאן דאמר זנב, מאי "אחור וקדם צרתני"?
כדרבי אמי. דאמר ר' אמי, "אחור" למעשה בראשית, "וקדם" לפורענות.
בשלמא [לא קשה] אחור למעשה בראשית דלא אברי עד מעלי שבתא [שלא נברא עד ערב שבת. אחרי כל שאר הנבראים], אלא וקדם לפורענות, פורענות דמאי?
אילימא [אם לומר] פורענות דנחש, והתניא: "רבי אומר, בגְּדוּלָּה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן.
בגדולה מתחילין מן הגדול דכתיב: (ויקרא י, יב) "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו וגו'".
בקללה מתחילין מן הקטן, בתחלה נתקלל נחש ולבסוף נתקללה חוה ולבסוף נתקלל אדם [ואם כן הוא היה אחרון לפורענות ולא קדם לפורענות]".
אלא פורענות דמבול דכתיב: (בראשית ז, כג) "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה". ברישא [בתחילה] אדם, והדר [ושוב] בהמה.
בשלמא למאן דאמר [לא קשה למי שאמר] פרצוף, היינו דכתיב וייצר בשני יודי"ן [משמע שתי יצירות, שברא שני פרצופים].
אלא למאן דאמר זנב, מאי וייצר?
כדרבי שמעון בן פזי. דאמר ר' שמעון בן פזי, אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי [דורש וייצר, שבגלל שני היודי"ן כאילו כתוב פעמיים "וי". מהרש"א].
בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב: (בראשית ה, ב) "זכר ונקבה בראם"
[משמע מתחלת ברייתם תרי הוו [שניים היו]. רש"י].
אלא למאן דאמר זנב, מאי "זכר ונקבה בראם"?
כדר' אבהו. דרבי אבהו רמי [הקשה כתובים שנראים כסותרים], כתיב: "זכר ונקבה בראם", וכתיב: (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". הא כיצד?
בתחלה עלה במחשבה לבראת ב', ולבסוף לא נברא אלא אחד.
בשלמא למאן דאמר [לא קשה למי שאמר] פרצוף, היינו דכתיב: (בראשית ב, כא) "ויסגור בשר תחתנה" [מכיוון שנחצה באמצע לכל ארכו, היה צורך לסגור בשר במקום החתך].
אלא למאן דאמר זנב, מאי ויסגור בשר תחתנה?
אמר ר' ירמיה, ואיתימא [ואם תאמר] רב זביד, ואיתימא רב נחמן בר יצחק, לא נצרכה אלא למקום חתך [במקום שנחתך הזנב מהגוף היה לו לסגור בשר].
בשלמא למאן דאמר זנב, היינו דכתיב "ויבן" [שהיה צריך לבנות גוף שלם].
אלא למאן דאמר פרצוף, מאי ויבן? [שכבר הוא בנוי ורק יש לו לסגור בשר].
לכדרבי שמעון בן מנסיא. דדרש רבי שמעון בן מנסיא, מאי דכתיב [מהו שכתוב] "ויבן ה' את הצלע"? מלמד שקלעה הקב"ה לחוה [הכוונה שקלע את שערה שתהיה צמתה נאה. שאם היא קולעת לעצמה אינה נאה כמו כשאחרים קולעים לה. עיין מהרש"א בנדה מ"ה ב'] והביאה לאדם הראשון.
שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא.
[אבות דרבי נתן ד' ג':
"שוב מעשה בר יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו, ועברה כלה לפניו. אמר מהו זה? אמרו לו, כלה שעברה.
אמר להם, בני, עמדו והתעסקו בכלה. שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שנתעסק בכלה. שנאמר: (בראשית ב) "ויבן ה' אלהים את הצלע". הוא נתעסק בכלה אני על אחת כמה וכמה.
והיכן מצינו שהקדוש ברוך הוא נתעסק בכלה? שנאמר: "ויבן ה' אלהים את הצלע", שכן קורין בכרכי הים לכלה בנאיתה.
מכאן שתקנה הקדוש ברוך הוא לחוה וקשטה ככלה, והביאה אצל אדם. שנאמר: "ויביאה אל האדם".
פעם אחת נעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם, מכאן ואילך אדם קונה שושבין לעצמו. שנאמר: "עצם מעצמי ובשר מבשרי". פעם אחת נטלה חוה מאדם, מכאן ואילך מקדש אדם את בת חברו"].
דבר אחר, "ויבן", אמר רב חסדא, ואמרי לה במתניתא תנא, מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר. מה אוצר זה קצר מלמעלה ורחב מלמטה כדי לקבל את הפירות [שאם יהיה קצר מלמטה ורחב מלמעלה תהא התבואה דוחפת את הכתלים מלמעלה לכאן ולכאן שהמשא מכביד עליהם. רש"י], אף אשה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה כדי לקבל את הולד.
"ויביאה אל האדם", א"ר ירמיה בן אלעזר מלמד שנעשה הקב"ה שושבין
[משתדל בחופתו ובזיווגו. רש"י] לאדם הראשון.
מכאן למדה תורה דרך ארץ, שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו.
ולמאן דאמר פרצוף הי מינייהו סגי ברישא [איזה מהם הולך בראש. מכל צד היה דדים ובטן ואיברי תשמיש. וצריך עיון איך הרגליים היו עשויות, מכיוון ששואל לאיזה צד הלכו משמע שהיו לשני הצדדים. האם הברך התקפלה לשני הצדדים, ולהיכן פנתה כף הרגל, והיכן היה הקרסול]?
אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא דגברא סגי ברישא [שצד זכר הלך בראש] דתניא: "לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו אשתו [גנאי הדבר. רש"י] נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין [עד שיעבור לפניה. רש"י], וכל העובר אחורי אשה בנהר [אחורי אשת איש מגבהת בגדיה מפני המים וזה מסתכל בה. רש"י] אין לו חלק לעולם הבא [תוספות: פירוש, אם רגיל בכך. לפי שיבא לידי נאוף וסופו יורד לגיהנם]".
(יש לעיין, שבאדם וחווה היו מחוברים גב אל גב ולא היה יכול לראותה. וגם היו ערומים ולא התבוששו עד החטא, וממילא לא קיימו דרך צניעות כלל. ובוודאי כוונת רב נחמן לצד העמוק של הלכה זו והוא מבואר במהר"ל בכמה מקומות)
תנו רבנן: "המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם. שנאמר: (משלי יא, כא) "יד ליד לא ינקה רע" – לא ינקה מדינה של גיהנם".
אמר רב נחמן, מנוח עם הארץ היה [לא שמש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו. רש"י], דכתיב: (שופטים יג, יא) "וילך מנוח אחרי אשתו".
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב "וילך אלקנה אחרי אשתו" [בתוספות כתבו שאין פסוק כזה ושהוא שיבוש ויש למחקו מהגמרא. אמנם מרש"י בעירובין י"ח ב' מוכח שגרס כך, וצריך עיון גדול], וגבי אלישע דכתיב: (מלכים ב ד, ל) "ויקם וילך אחריה", הכי נמי [כך גם] אחריה ממש? [והרי אלקנה ואלישע היו תלמידי חכמים ובוודאי לא הלכו ממש אחרי אשה]
אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה. הכא נמי [כאן גם. לגבי מנוח] אחרי דבריה ואחרי עצתה [ואין הכרח שהיה עם הארץ].
אמר רב אשי, ולמאי דקאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה, אפילו בי רב [מה שתינוקות של בית רבן לומדים] נמי [גם] לא קרא, שנאמר: (בראשית כד, סא) "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש" – ולא לפני האיש.
אמר רבי יוחנן, אחורי ארי ולא אחורי אשה [אשת איש. רש"י בעירובין י"ח ב']. אחורי אשה ולא אחורי עכו"ם [שמא ימשך אחריה. וכתיב "הרחק מעליה דרכך" ואמרינן (ע"ז דף יז.) זו האפיקורסות. רש"י עירובין שם]. אחורי עכו"ם ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין [דכיון שאינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת. רש"י].
ולא אמרן אלא דלא דרי מידי [שלא נושא דבר], ואי דרי מידי לית לן בה [ואם נושא דבר אין לנו בה. רש"י: אין כאן גנאי דמוכחא מילתא [שמוכח הדבר] דהאי דלא נכנס מפני המשוי].
ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא [שאין פתח אחר], ואי איכא [ואם יש] פתחא אחרינא, לית לן בה [אין כאן בזוי. דמאן דחזי [שמי שרואה] סבר בפתחא אחרינא ליעול [בפתח אחר יכנס]. רש"י].
ולא אמרן אלא דלא רכיב חמרא [שלא רוכב על חמור], אבל רכיב חמרא לית לן בה.
ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה.
אמר רב יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר: (קהלת י, א) "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח". [יביע. לשון אבעבועות כל משקה מסריח מעלה רתיחה ואבעבועות. רש"י]
ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה, שנאמר: (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ". ["חטאת" – לשון חטה דריש ליה. רש"י]
(השורש חטא, פירושו יצירת מציאות, יציאה אל הפועל, באופן עצמאי, ללא כפיפות והתאמה לסדר של הגוף הכללי שאותו פרט הוא חלק ממנו.
יש בו את המשמעות של חוסר התאמה למה שראוי ונרצה, כמו "קלע באבן אל השערה ולא יחטיא". ויש בו גם את המשמעות של התגשמות ויציאה אל הפועל ויצירת מציאות ויש. וזהו עניין חיטה, שהיא עיקר ההתלבשות בחומר, והתהוות המציאות בתוך חומר. כמו שאמר יוסף הא לכם זרע. "הא" הוא כמו מצביע באצבע על דבר שיש לו מציאות. ואמרו שתינוק נכנסת בו דעת רק משטעם טעם דגן, עיין לעיל מ' א', שעץ הדעת היה חיטה, ומרחיקים מצואתו רק משיכול לאכול כזית דגן.
"חוטר" הוא גם מעניין זה, שהענף צומח ומתעבה עד שנהיה בעצמו כמו עץ ומקבל יישות משל עצמו.
התנועה והרצון ליציאה אל הפועל ולהיות נמצא בחומר ושתהיה לו יישות ומציאות משלו, יש בו שייכות לצד חטא שנפרד מלהיות אחד עם הבורא ובטל אליו.
ועיין מה שכתבתי עוד בזה לעיל בתחילת העמוד).
תנו רבנן: "שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה". ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו דכתיב: (קהלת י, ב) "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". [כליות הוא הדעת שבנפש הבהמית. ומשם המוסר ושורש ידיעת האמת. הכליות הן האיבר הפנימי הנמוך ביותר בגוף והחמרי ביותר. וענינן בפסולת. וזה עניין הנפש הבהמית שהיא חלק הנפש שהכי קשור בחומר]
תנו רבנן: "כליות יועצות [את הלב עשה כן. רש"י]. לב מבין [מה יש לו לעשות אם ישמע לעצת הכליות אם לאו. ומנין שהכליות יועצות, שנאמר: (תהלים טז) "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי". ומנין שהלב מבין, שנאמר: (ישעיהו ו) "ולבבו יבין". רש"י]. לשון מחתך [הדבור להוציא מפיו. רש"י]. פה גומר [הם השפתים גומר ומוציאו. רש"י]. ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל. קנה מוציא קול. ריאה שואבת כל מיני משקין. כבד כועס. מרה זורקת בו טפה ומניחתו [מן הכעס]. טחול שוחק [מלשון צחוק]. קרקבן טוחן. קיבה ישנה. אף [החוטם] נעור [מקיצו משנתו. רש"י]. נעור הישן ישן הנעור נמוק והולך לו [מתנונה והולך לו ונמשך למיתה. לשון אחר, נעור הישן – הקיבה, ונמצאו קיבה ואף נעורים, שאינו ישן כלל. או ישן הנעור, ונמצאו שניהם ישנים ואינו נעור כי אם בקושי. רש"י].
תנא: אם שניהם ישנים או שניהם נעורים מיד מת.
תלמוד מוסבר ומאמרים - ברכות 