ברכות – דף ז' עמוד א'

א"ר יוחנן משום ר' יוסי מנין שהקב"ה מתפלל, שנאמר: (ישעיהו נו, ז) "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי" תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקב"ה מתפלל.

מאי מצלי [מה מתפלל]? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין.

תניא א"ר [אמר רבי] ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו [כמודה בברכתי ועונה אמן. רש"י]. וקמ"ל [קא משמע לן, מחדש לנו] שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך [שהרי רבי ישמעאל הדיוט הוא לגבי הקב"ה].

וא"ר יוחנן משום ר' יוסי, מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב: (שמות לג, יד) "פני ילכו והנחותי לך" [וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-יְהוָה רְאֵה אַתָּה אמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: וַיּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחתִי לָךְ: וַיּאמֶר אֵלָיו אִם-אֵין פָּנֶיךָ הלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. – שמות ל"ג מפסוק י"ב], אמר לו הקב"ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך.

ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא [והאם יש זעם לפני הקדוש ברוך הוא]? אין [כן], דתניא (תהלים ז, יב) "ואל זועם בכל יום".
וכמה זעמו? רגע.
וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע.

ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה [שכתוב לגביו]: (במדבר כד, טז) "ויודע דעת עליון". השתא דעת בהמתו לא הוה ידע [כעת דעת בהמתו לא היה יודע], דעת עליון הוה ידע [דעת עליון היה יודע]?

(חומר למחשבה:
במדבר כ"ב מפסוק כ"ח: "וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת-פִּי הָאָתוֹן וַתּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים: וַיּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: וַתּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם הֲלוֹא אָנכִי אֲתנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כּה וַיּאמֶר לא: וַיְגַל יְהוָה אֶת-עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו: וַיּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם-אתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:"

במסכת עבודה זרה דף ד' עמוד ב' נאמר כמדרש על פסוקים אלה (תרגמתי):
"ויודע דעת עליון". אפשר דעת בהמתו לא היה יודע, דעת עליון האם היה יודע?
מהו דעת בהמתו לא היה יודע?
בזמן שראוהו שהיה רוכב על חמורו אמרו לו מה טעם לא רכבת על סוס? אמר להם במרעה שלחתי אותו. מיד ותאמר האתון "הלא אנכי אתונך". אמר לה לטעינה ותו לא. אמרה לו "אשר רכבת עלי". אמר לה באקראי ותו לא. אמרה לו "מעודך ועד היום הזה" ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה. כתוב כאן "ההסכן הסכנתי" וכתוב שם "ותהי לו סוכנת" אלא מהו "ויודע דעת עליון" שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה.

מדרשים לגבי בלעם:
במדבר רבה יד:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור".

בראשית רבה ס"ה:
"לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי"

פרי צדיק שמות פרשת יתרו אות ד':
והיה דברו [של בלעם] דבר ה' ממש. ועל זה נאמר (דברים ל"ד, י') ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואמרו (במדבר רבה י"ד, י"ט) בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג קצ"ג: וכן הוא בספרי סוף פרשת וזאת הברכה ט"ז) והמכוון דכח משה רבינו היה שבשעה שדיבר היה דבר ה' ממש שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו וכמו שאמרנו שזה שאמרו (ספרי מטות א') מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר שהוא דכשדיבר היה ממש זה הדבר ולא כמספר מה שדיבר לו ה' שזה מורה לשון כה אמר ה' מדריגת שאר נביאים שלא זכו שיהיה ממש דבר ה' שיהיה שכינה מדברת מתוך גרונם. מה שאין כן בלעם שהיה גם כן שכינה מדברת בתוך פיו וכמו שמובא בזוה"ק דמדת כה שהיא שכינתא כמו שמובא בזוה"ק (ח"ג קמ"ה סוף ע"ב) האי צדק אתקרי כה וכו' ואמר דהיא תמלל מלין וכו' וזה כעין נבואת משה רבינו ע"ה להבדיל. רק דבלעם לא היה לו שום שייכות וידיעה כלל בדבר ה' שיצא דרך פיו).

אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה [אחרת איזה מובן יהיה ל"יודע דעת עליון"?].
והיינו דאמר להו [וזהו שאמר להם] נביא לישראל: (מיכה ו, ה) "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'" [עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה. – מיכה ו' ה'].
מאי [מהו] למען דעת צדקות ה'? א"ר [אמר רבי] אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל [הכוונה מישראל. מכיוון שיש כח בדיבור מוסיף שונאיהם] שריד ופליט.

והיינו דקא"ל [דקא אמר ליה. שאמר לו] בלעם לבלק (במדבר כג, ח) "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'" מלמד שכל אותן הימים לא זעם.

וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע אמר רבי אבין, ואיתימא רבי אבינא [יש גרסה בשם רבי אבינא]: רגע כמימריה [רגע כאמירתו. כלומר משך רגע הוא כמשך הזמן הדרוש לומר את המילה רגע].

ומנא לן דרגע רתח [ומניין לנו שגע רתח]? שנאמר: (תהלים ל, ו) "כי רגע באפו חיים ברצונו"
ואב"א [ואי בעית אימא. אם רצונך אמור. הכוונה שיש תירוץ נוסף אפשרי] מהכא [מכא]: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם".
ואימת רתח [ומתי רתח]? אמר אביי בהנך [באלה] תלת שעי קמייתא [שלוש שעות ראשונות. הכוונה שהרגע הוא בתוך שלוש השעות הראשונות] כי חיורא כרבלתא דתרנגולא [כשמלבינה כרבולת התרנגול] וקאי אחד כרעא [ועומד על רגל אחת].
כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי [כל שעה ושעה גם עומד כך. נמי=גם]?
כל שעתא אית ביה [יש בו] שורייקי סומקי [עורקים אדומים]. בההיא שעתא [באותה שעה. שזועם] לית ביה שורייקי סומקי [אין בו עורקים אדומים].

(חומר למחשבה:
מסכת יומא נ"ד עמוד א' ב':
אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.
…
כמער איש ולויות" מאי כמער איש ולויות? אמר רבה בר רב שילא כאיש המעורה בלוייה שלו [הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו. רש"י].
אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר: "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".

ועמדו על זה המפרשים, כיצד בזמן החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, הרי במסכת בבא בתרא צ"ט א' נאמר שרק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הכרובים פניהם זה אל זה, וכשאינם עושים רצונו של מקום הם בגבם זה אל זה.

רבי צדוק הכהן בספר צדקת הצדיק, סימן קעא:

"דהקב"ה נותן מלא עומסו וכו', ואי אפשר בעולם הזה לקבל רוב טובה ההוא כלל. ובאותו מקום זמן ונפש שנשפע הפירעון ושכרו של השם יתברך מצד ריבוי השפע נעשה חס ושלום פורעניות לרע, כידוע בסוד שבירתן של כלים זוהי מיתתן על ידי ריבוי האור, וכן אמרו ז"ל על פסוק "לא יראני האדם וחי", הא בשעת מיתתן רואה.

ולכן אמרו ז"ל שמצאו כרובים מעורים, אף על פי שלא היו עושין רצונו של מקום, כי אז היה תוקף ריבוי שפע האור, ולכך זכה יחזקאל למראות אלוהים. ומי שזוכה באמת מקבל פירעון הטובה אז, שזה ענין לידת משיח בט' באב… וכן השפע שירד לט' באב שהיה מלמעלה שפע גדול ועצום כנזכר לעיל נתחלק גם לי' באב ולמטה נתהפך רחמנא ליצלן".

בשולחן ערוך סימן תקנ"ט נפסק שאין לומר תחנון בתשעה באב, וטעמו בשם פוסקים קדמונים שהוא נקרא מועד, כמו שכתוב במגילת איכה: "קרא עלי מועד לשבור בחורי".

הזעם של הקב"ה אינו להרע, אלא לפעול שהנבראים יהיו מייד בדיוק כמו שרצונו שיהיו. זו מידת הדין שגורמת לאבד את האופן בו הם כעת, אבל זה גם זיווג והתאחדות ברמה הגבוהה ביותר. מועד הוא פגישה.
האדום שבכרבולת התרנגול מסמל את מידת הדין. הצבע הלבן מסמל רחמים שלמים. דווקא באותו רגע של מידת הדין החמורה, הכרבולת הופכת לבנה לגמרי בלי שום עורקים אדומים. אם יהיו חטאיכם כשנים [צבע שני הוא צבע אדום] כשלג ילבינו.
התרנגול עומד על רגל אחת מסמל מידת הדין בלי מידת החסד).

ההוא צדוקי [אותו צדוקי. צדוקים היו כת שאינה מאמינה בתורה שבעל פה] דהוה בשבבותיה [שהיה בשכנותו] דרבי יהושע בן לוי הוה קא מצער ליה טובא בקראי [היה מצער אותו הרבה בפסוקים. הצדוקים לא קיבלו את פירושי הדרש שדרשו חכמים במקראות וניסו לפרשם כפשוטם].
יומא חד [יום אחד] שקל תרנגולא [לקח תרנגול. רבי יהושע בן לוי לקח תרנגול] ואוקמיה בין כרעיה דערסא [והעמידו בין רגלי המיטה] ועיין ביה [והסתכל עליו]. סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה [סבר כשתגיע אותה שעה אקללנו. כשתגיע השעה בה נעשית הכרבולת לבנה ועומד על רגל אחת]. כי מטא ההיא שעתא ניים [כשהגיעה אותה שעה נרדם]. אמר שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי [אמר שמע מזה שאין דרך ארץ לעשות כך]. "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב [כתוב]. וכתיב: "גם ענוש לצדיק לא טוב".

תנא משמיה דר' מאיר [משמו של רבי מאיר] בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה.

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי טובה מרדות [לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו. רש"י] אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שנאמר (הושע ב, ט) "ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" [וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמר אשובה אל אישי הראשון. רש"י].
וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות, שנאמר: (משלי יז, י) "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" [עי' רש"י שפירש איך מתפרש הפסוק לפי זה].

וא"ר [ואמר רבי] יוחנן משום ר' יוסי, שלשה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו.
בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר: (שמות לג, טז) :הלוא בלכתך עמנו".
בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר: (שמות לג, טז) "ונפלינו אני ועמך".
בקש להודיעו דרכיו של הקב"ה ונתן לו שנאמר: (שמות לג, יג) "הודיעני נא את דרכיך". אמר לפניו רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?
אמר לו משה, צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע, רשע וטוב לו רשע בן צדיק, רשע ורע לו רשע בן רשע.

אמר מר "צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע", איני [האמנם]? והא כתיב [והרי כתוב] (שמות לד, ז) "פקד עון אבות על בנים", וכתיב: (דברים כד, טז) "ובנים לא יומתו על אבות", ורמינן קראי אהדדי [ומקשים הפסוקים זה על זה], ומשנינן [ומתרצים] לא קשיא [לא קשה], הא [זה. הפסוק "פוקד עוון אבות על בנים"] כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא [זה. הפסוק "ובנים לא יומתו על אבות"] כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם [לפי זה לא יתכן שצדיק ורע לו הוא בגלל שהוא בן רשע, כיוון שאינו אוחז מעשי אבותיו, עליו נאמר "ובנים לא יומתו על אבות"].

אלא הכי קאמר ליה [אלא כך אמר לו. הקב"ה למשה] צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור [אפשר שייסורים של אהבה שבאים לצדיקים גמורים אינם סתירה לזה, כיוון שאם הצדיק יאמר "לא הם ולא שכרם" ייסתלקו ממנו היסורים, עיין לעיל ה' ב', הרי שהם לרצונו ושמח בהם ואין זה בכלל צדיק ורע לו].
ופליגא דר' מאיר [וחולק על רבי מאיר] דאמר רבי מאיר, שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו [מהבקשות של משה מהקב"ה], שנאמר (שמות לג, יט) "וחנתי את אשר אחון" אע"פ שאינו הגון, "ורחמתי את אשר ארחם" אע"פ שאינו הגון.

(שמות לג, כ) "ויאמר לא תוכל לראות את פני" [וַיּאמַר  הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבדֶךָ: וַיּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם: וַיּאמֶר לא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבר כְּבדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי: וַהֲסִרתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחרָי וּפָנַי לא יֵרָאוּ. – שמות ל"ג]. תנא משמיה [משמו] דר' יהושע בן קרחה כך אמר ליה [אמר לו]  הקב"ה למשה, כשרציתי [בסנה] לא רצית [שנאמר ויסתר משה פניו. רש"י. שמות ג': וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיּאמֶר הִנֵּנִי: וַיּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קדֶשׁ הוּא: וַיּאמֶר אָנכִי אֱלהֵי אָבִיךָ אֱלהֵי אַבְרָהָם אֱלהֵי יִצְחָק וֵאלהֵי יַעֲקב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלהִים], עכשיו שאתה רוצה איני רוצה.

ופליגא דר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן [וחולק על ר' שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן]. דאמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בשכר שלש זכה לשלש:
בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים [כי קרן עור פניו. רש"י. רחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ופירש רש"י בחומש על יפת מראה, "הוא זיו קלסתר"].
בשכר "כי ירא" זכה ל"וייראו מגשת אליו" [וַיַּרְא אַהֲרן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. -שמות ל"ד ל']
בשכר "מהביט" זכה ל"ותמונת ה' יביט" [פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלא בְחִידת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה. – במדבר י"ב ח'].
[הרי שמפרש "ויסתר משה פניו" שנחשב לו לזכות שירא מהביט, ולא לחובה כמו שפירש רבי יהושע בן קרחה].

"והסירתי את כפי וראית את אחרי" אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין.

וא"ר יוחנן משום ר' יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. מנא לן [מניין לנו], ממשה רבינו. שנאמר (דברים ט, יד) "הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום" אע"ג דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה [אף על גב שביקש משה רחמים על הדבר ובטלה] אפ"ה [אפילו הכי. אפילו כך] אוקמה בזרעיה [הקימו בזרעו] שנאמר: (דברי הימים א כג, טו) "בני משה גרשום ואליעזר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו'".
ותני רב יוסף [לגבי בני משה] למעלה מששים רבוא. אתיא רביה רביה [באה "רביה" "רביה". לומדים משני מקומות שמופיעה המילה רביה שמגלים זה על זה]. כתיב הכא [כתוב כאן] "רבו למעלה", וכתיב התם [וכתוב שם] (שמות א, ז) "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו".