ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי [גם אם לעניין מעשר דעת רבי עקיבא שקפריסין אינו פרי, מכל מקום לעניין ערלה יש לאסרו כמו פרי, כיוון שהוא שומר לפרי] ורחמנא אמר: (ויקרא יט, כג) "וערלתם ערלתו את פריו" את הטפל לפריו [מהתיבה "את" דורשים לרבות את הטפל לפרי], ומאי ניהו [ומה הוא] שומר לפרי [לעיל עמוד א' פירש רש"י לגבי קפריסין "הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים". ונחשב שומר לפרי ודינו כפרי לעניין ערלה, אע"פ שאינו הפרי עצמו ופטור לעניין מעשרות].
אמר רבא, היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] דנעשה שומר לפרי, היכא דאיתיה [היכן שישנו] בין בתלוש בין במחובר. הכא [כאן] במחובר איתיה [ישנו] בתלוש ליתיה [איננו. סופו שנופל הימנו כשמגיע להתבשל. רש"י. ולכן אינו נחשב שומר לפרי ולרבי עקיבא מותר משום ערלה].
איתיביה אביי [השיב עליו אביי ממשנה בעוקצין ב' ג']: "פיטמא של רמון [הפרח שבראשו כעין שיש לתפוחים ולספרגלין. רש"י] מצטרפת [לכביצה לטומאת אוכלין. רש"י], והנץ שלו אין מצטרף [נץ ברמון כקפרס באביונות. רש"י]". מדקאמר הנץ שלו אין מצטרף, אלמא [כלומר] דלאו אוכל הוא. ותנא גבי ערלה "קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין, חייבין בערלה" [משום שנתרבו מהדרשה "את פריו", שמרבה שומר. נץ מתייבש ונופל לפני קטיף הרימון, כמו קפריסין, ואעפ"כ נחשב שומר. ואם כן אף קפריסין יהיו אסורים משום ערלה משום שנחשבים שומר, ואע"פ שאינם בתלוש. ודלא כרבא]
אלא אמר רבא, היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] דנעשה להו שומר לפירי [לפירות], היכא דאיתיה [היכן שישנו] בשעת גמר פירא [הפרי]. האי קפרס ליתיה [איננו] בשעת גמר פירא [נץ של רימון אינו נופל לפני גמר הפרי, אלא הפרי נגמר ואז נופל הנץ לפני שקוטפים אותו. אבל קפרס מתייבש ונופל לפני גמר הפרי, ולכן אינו נחשב שומר].
איני [האמנם]? והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: "הני מתחלי [מתחלי בתמרים הם כמו קפרס בצלף] דערלה אסירי [אסורים] הואיל ונעשו שומר לפירי". ושומר לפירי אימת [מתי] הוי? – בכופרא [כשהתמרים קטנים קודם בשולם. רש"י]. וקא קרי ליה [וקורא לו] שומר לפירי [ומוכח שגם אם נופל לפני גמר הפרי נחשב שומר ודלא כרבא].
רב נחמן [בשם רבה בר אבוה] סבר לה כרבי יוסי [דכופרא הוי פרי ואע"פ שלא נגמר לפיכך שומר שלו חשוב שומר. רש"י]. דתנן [ערלה פרק א' משנה ז']: "רבי יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי" ופליגי רבנן עליה [וחולקים רבנן עליו. רש"י: ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר. וקאמר ר' יוסי כיון שבא לכלל סמדר קרוי פרי ואסור משום ערלה. ופליגי רבנן עליה. והלכה כרבים. הלכך אביונות בעוד שהקפריסין בהן לאו פירי נינהו, ולא מיקרו קפריסין שומר לפרי].
[לשון המשנה בערלה: "העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר, מותרים בערלה וברבעי ובנזיר. ואסורים באשרה.
רבי יוסי אומר, הסמדר אסור מפני שהוא פרי"].
(יש לעיין. אם רב נחמן דיבר לגבי דין ערלה בחו"ל, כיצד יתכן שמחמיר כרבי יוסי. הרי גם אם סבור שהלכה כרבי יוסי, בחו"ל בכל מחלוקת הולכים אחרי המיקל.
לכן צריך לומר שרב נחמן דיבר בדין ערלה בארץ.
ואם כן מכיוון שאנו דנים בערלה בחוצה לארץ, די בכך שאמרנו שרבי נחמן הוא כרבי יוסי ויש מי שחולק, ובחו"ל הולכים אחרי המיקל, ואפילו אם לא היה הלכה כרבנן. ולפי זה קשה למה רש"י הוצרך לומר שהלכה כרבים. שגם אם לא היתה הלכה כמוהם היינו הולכים לקולא כדבריהם בחו"ל)
מתקיף לה [מקשה] רב שימי מנהרדעא, ובשאר אילני [אילנות. חוץ מגפן] מי פליגי [האם חולקים] רבנן עליה [עליו. על רבי יוסי ומאחרים את הזמן שייחשב פרי]?
והתנן [משנה בשביעית ד' י']: "מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית [אסור להפסיד פירות שביעית. ולכן אסור לקצוץ אילן משיצאו פירותיו. ושואל ממתי נחשבים כפירות]?
בית שמאי אומרים, כל האילנות משיוציאו [פירות. הכוונה תחילת יציאת הפירות].
ובית הלל אומרים, החרובין משישרשרו [משיראו בהן כמין שרשרות של חרובין. רש"י], והגפנים משיגרעו [שהענבים מגיעים לגודל של "גרוע", ולקמן מפרש מהו גרוע], והזיתים משיניצו [משיגדל הנץ סביב. רש"י], ושאר כל האילנות משיוציאו [פירות]"
ואמר רב אסי, הוא בוסר הוא גרוע [כל מקום שהזכירו בוסר הוא גרוע. רש"י] הוא פול הלבן.
פול הלבן סלקא דעתך [עולה בדעתך. משמע שמהגפן יגדל פול]?
אלא אימא [אמור] שיעורו כפול הלבן.
מאן שמעת ליה [מי שמעת לו] דאמר בוסר אין [כן. נחשב פרי] סמדר לא [סמדר קטן מבוסר]? – רבנן [מוכיח שהמשנה בשביעית היא כשיטת רבנן החולקים על רבי יוסי. שהצריכו שהגפנים יגיעו לגודל של גרוע, דהיינו בוסר. ולרבי יוסי אסור לקצצם כבר משנעשו סמדר]. וקתני "שאר כל האילנות משיוציאו" [שהוא תחילת יציאת הפירות. מוכח מזה שדווקא בגפן חולקים רבנן על רבי יוסי שצריך שיגדל הפרי עד שיעור בוסר כדי להחשב פרי. אבל בשאר אילנות מודים לו שמייד עם תחילת יציאת הפרי נחשב פרי.
רב נחמן אמר שכופרא בתמרים שהוא תחילת יציאת הפרי, נחשב פרי. ולכן מתחלי של תמרים, שהם השומרים של הכופרא, הם כפרי לעניין ערלה. ומזה מוכח שגם קפריסין של צלף נחשבים שומר אפילו שנופלים לפני גמר הפרי. ואי אפשר לדחות שזה רק כרבי יוסי שלדעתו סמדר הוא פרי, כיוון שבשאר אילנות מלבד גפן מודים לו חכמים. וקשה כיצד התירו קפריסי ערלה בחו"ל שהרי אין בהם מחלוקת].
אלא אמר רבא היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] דהוי שומר לפרי, היכא [היכן] דכי שקלת ליה לשומר [שכאשר לקחת את השומר] מיית פירא [מת הפרי]. הכא [כאן] כי שקלת ליה לא מיית פירא [כאשר לקחת לו, לא מת הפרי. בצלף נטילת הקפריסין לא גורמת שתמות האביונה, ולכן לא נחשבים הקפריסין שומר לפרי. ולרבי עקיבא שאינם פרי למעשרות גם אינם פרי לערלה, ועל סמך דעתו אפשר להתירם בחו"ל משום ערלה].
הוה עובדא [היה מעשה] ושקלוה לנץ דרמונא [של הרימון] ויבש רמונא. ושקלוה לפרחא [לקפריסין] דביטיתא [של האביונות] ואיקיים ביטיתא [והתקיימו האביונות. כדברי רבא. לעיל פירש רש"י ש"פרחא" הוא האביונות. וכאן קורא "פרחא" לקפריסין]
(והלכתא כמר בר רב אשי, דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין. ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו, לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו, ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה [זוהי תוספת מדברי בעל הלכות גדולות ולא מנוסח הגמרא])
פלפלי. רב ששת אמר שהכל, רבא אמר לא כלום.
ואזדא רבא לטעמיה [והולך רבא לטעמו], דאמר רבא, כס פלפלי [כסס פלפלים. רש"י: כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסה] ביומי דכפורי [ביום הכיפורים] פטור [שאין זו נחשבת אכילה כלל]. כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור.
מיתיבי [משיבים. מברייתא]: "היה רבי מאיר אומר, ממשמע שנאמר "וערלתם ערלתו את פריו" איני יודע שעץ מאכל הוא [וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. – מכיוון שהזכיר שיש לו פרי, מיותר לומר עץ מאכל]?
אלא מה תלמוד לומר "עץ מאכל", להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה [שהעץ עצמו הוא מאכל כמו פריו] ואיזהו זה, הפלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה [דלא תימא [תאמר] מין ירק הוא. מפני שהוא עץ שפל כמין רותם שאינו גבוה מן הארץ. רש"י בסוכה ל"ה א'. ובזה מסביר גם למה בית שמאי הסתפקו אולי דינו כירק]. וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום. שנאמר: (דברים ח, ט) "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה".
לא קשיא, הא ברטיבתא [ברטובים. פלפלים לחים נחשבת אכילתם אכילה ולכן נחשבים פרי וחייבים בערלה] הא ביבשתא [ביבשים אין אכילתם אכילה לרבא, ולכן גם יהיו מותרים משום ערלה]
אמרי ליה [אומרים לו] רבנן למרימר, כס זנגבילא ביומא דכפורי [כסס זנגביל ביום הכיפורים] פטור.
והא אמר רבא האי [זו] המלתא [תבלין מזנגביל] דאתיא מבי הנדואי [שבאה מבית כושיים], שריא [מותרת. רש"י: אין בה לא משום בשול נכרים ולא משום געול נכרים] ומברכין עליה בורא פרי האדמה?
לא קשיא. הא ברטיבתא [רטובה. כשהיא לחה מברכים עליה פרי האדמה] הא ביבשתא [ביבשה אין אכילתה נחשבת אכילה ולא מברכים עליה כלום]
חביץ קדרה [מין מאכל קפוי, כמו חלב שחבצוהו בקיבה, כך עושין מאכל קפוי בקדרה. ולקמן מפרש לה, קמחא ודובשא ומשחא [קמח ודבש ושמן] וקרו ליה "אברושדי". רש"י] וכן דייסא [של חטים כתושות במכתשת. רש"י]. רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו. רב כהנא אמר בורא מיני מזונות.
בדייסא גרידא, כולי עלמא [כל האנשים. כלומר כל הדעות בסוגייתנו] לא פליגי [לא חולקים] דבורא מיני מזונות. כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה [לקמן מפרש לה, חטי דמתברי באשיתא [חיטים שנשברות במכתשת], ויהבו בהו דובשא [ונותנים בהן דבש], ועביד להו [ועושה אותן] בקדירה. רש"י], רב יהודה אמר שהכל, סבר דובשא [דבש] עיקר. רב כהנא אמר בורא מיני מזונות, סבר סמידא [סולת] עיקר.
אמר רב יוסף, כותיה [כמותו] דרב כהנא מסתברא. דרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות [חמשת מיני דגן. חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון. אם עשה מהם לחם ברכתו המוציא לחם מן הארץ. ואם אוכלם שלא בצורת לחם, אלא כמעשה קדרה, ברכתם בורא מיני מזונות.
כוסמין בוודאי אינו הקטנית שהיום נקראת כוסמת, אלא סוג של חיטה. לגבי שאר המינים חוץ מחיטה ושעורה, אין לי ידיעה, אבל פשוט שאי אפשר לסמוך בשום אופן על השימוש בשמות אלה בימינו. העברית החדשה שייכה שמות צמחים ואילנות עתיקים למה שמוכר בימינו בלי שום השתדלות וכוונה להיות נאמנה למובן המקורי. לכן יש להיזהר מאוד מאוד ולא לשייך שום שם מוכר לצמח שנקרא כך בימינו בלי שיודעים שהיה ידוע כך גם בדורות קודמים על פי המסורת או שבפוסקים ותשובות אומרים מה הוא.
לקמן ל"ז א' התוספות חולקים עם רש"י איזה צמח הוא "אורז". אורז נזכר הרבה פעמים בש"ס, וכמדומני שלולא שהיו הפוסקים דנים בזה היה נקל לתפוש בלי מחשבה שאורז הוא מה שאנו מכירים כאורז. ומאוד בנקל יכולים להגיע מטעויות כאלה מכשולים לדינא.
ועיין ברש"י שם לגבי אורז ודוחן, במה שהוסיף המתרגם. ורואים שהשיבושים לא החלו רק עם העברית החדשה. שבזמן המתרגם מה שבלשונם נקרא "דוחן", הוא מה שבלשון הגמרא נקרא "אורז", ומה שהגמרא קראה לו "דוחן" בלשונם נקרא "פנג".
ויש בזה נפקא מינה להלכה, עיין משנה ברורה סימן ר"ח סעיף קטן כ"ה.
ראיתי מובא שפרופסור יהודה פליקס טוען שהשיבולת שועל שבימינו אינה זו של ימי חז"ל. אין לי שום ידיעה עד כמה יש ממש בדבריו, אני מביא זאת רק כדי להראות שיש בדברים האלה ספקות, והשם עצמו שקוראים לו "שיבולת שועל" אינו מוכיח כלום].
תלמוד מוסבר ומאמרים - ברכות 