שורש עניין "דעת" ו"יראת שמיים".

ברכות ל"ג א':

וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: (ישעיהו כז, יא) "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו".

הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל אמר שהכוונה כאן למי שאינו מכיר טובה. וחס ושלום לפרש על שוטה וכיו"ב. הרי גם תינוק אין בו דעת, וכי יעלה על הדעת שאין לרחם עליו?

במסילת ישרים פרק ב' מפרש שאין בו דעת הכוונה שאינו מפקח על עצמו. לגודל חביבות דבריו העתקתי עיקר הפרק:

"הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא? לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה.


והנה ירמיהו היה מתאונן על רע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם, להיעשות אם להיעזב? ואמר אליהם (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם על רעתו לאמור וגו' כולה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה", והינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים.

ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכוחו לנצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו (קידושין ל, ב), כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב (תהלים לז, לב-לג): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו וגו'", אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע. אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו. והוא כעניין מה שאמרו זיכרונם לברכה (ברכות לג, א): "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". והוא מה שאמרו (אבות א, יב): "אם אין אני לי מי לי".

עניין "דעת" מקבל פירוש מתוך דברי מדרש רבה, ויקרא סימן ט"ו:

""ויקרא אל משה וידבר ה'". מיכן אמרו: כל ת"ח שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו.
תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום, והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים, עד שקרא לו, שנאמר (ויקרא א): ויקרא אל משה וידבר".

דעת הוא כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". מגע חיבור של אהבה. זה שייך מבחינה נפשית בכל פרט ובכל דבר שיש מגע בין אדם ובין כל דבר שמחוץ לו.

יש אנשים שגם אם הם מלומדים ונבונים, מבחינה נפשית מרגישים כאילו הם לא רואים את מי שעמו הם באים במגע. לא קולטים מבחינה נפשית את הוויתו ומציאותו.

למשל אם לאשה קרה דבר קשה, ובעלה חוזר מעבודתו ומספר לה מה היה לו במשך היום כדרכו בכל יום. יש אנשים שידברו בעניינם עד שהיא תאמר להם שלבה בל עמה, ויש שמייד ברגע הראשון ירגישו שפניה אינם כתמול שלשום, וישאלו מה קרה.

המשנה באבות אומרת, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.

רבי ירוחם הלוי זצ"ל שאל, איך ייתכן שאדם יבלע את רעו חי? הרי עם הנגיסה ושתיתת הדם הוא יצעק, ומי יכול לעמוד בזה ולהמשיך לאכלו?

וסיפר שהרבה זמן חי עם השאלה במשנה, עד שראה אמא הולכת ואוחזת ביד בתה שהיתה כבת שמונה. ופגשה האמא את שכנתה והתחילה לספר לה מענייני גידול אותה בת, וכאילו הבת אינה שם. והבת שומעת ופניה מסמיקות, והאם אינה חשה במה שקורה וממשיכה. ואמר רבי ירוחם שאז הובנה לו המשנה. אפשר לאכול את רעהו חי, ולשוב ולנגוס בו בעודו מפרפר וצועק, בגלל שאינו רואה מה קורה לרעהו ואינו שומע את הצעקות.

ניתוק כזה, או הפכו, נגיעה והרגשה, הם עניין דעת.

אחד מהדרכים של יצר הרע לנתק את האדם ממה שבא איתו במגע הוא להיות שוטף במרוצתו כסוס. לעצור את המרוצה ולהתבונן על מצבו, הוא התחברות אל הדעת. זה פירוש עניין דעת שבמסילת ישרים.

להכנס לפני שקראו לו, הוא מנהג של מי שאינו רואה את זולתו מבחינה נפשית. שאינו חש בו. לכן גם הוא נכלל בעניין דעת. ומבואר מהמדרש שיכול להיות תלמיד חכם, נבון וחכם וחריף ובעל ידיעות, ועדיין אין בו דעת. שאינו מרגיש את זולתו ואינו "מחובר" ו"נמצא" מבחינה נפשית. שהרי ההכרה הנפשית במציאות חבירו מכריחה שלא להכנס אליו לפני שקרא לו.

כשמקבלים טובה ממישהו, ההרגשה במציאות נותן הטובה מכריחה מייד להכיר טובה ולהודות. מי שיכול לקבל טובה ולא להכיר טובה, זה משום שהוא מנותק ואינו חש במציאותו של נותן הטובה. ולכן אמר הגאון רי"י קנייבסקי שמדובר במי שאינו מכיר טובה.

בספר הקדוש דור ישרים (מרבי חיים שמחה ליינער זצ"ל אדמו"ר מרדזין), עמוד צ"ז, פירש סוגייתנו:

"שצריך לחסר עצמו מעט מממונו ומכחו כדי להביא עזר לחבירו, אכן כל זה הוא אם הוא מרחם עצמו על חבירו בר דעת, היודע איך לקבל הטובה מפעולת הרחמנות של חבירו אבל המרחם על מי שאין בו דעת אזי במה שמחסר עצמו לא יביא לו שום ישועה כי אין בו דעת איך לקבל הטובה, ועבור זה אסור לרחם עליו כי אסור להרע לעצמו, בלי לעזור לחבירו כי חייך קודמין".

כל בני האדם באמת הם כמו איברים של גוף חי אחד. וכמו איבר בגוף, אם אין לו חיבור אל שאר האיברים אינו חי. וחסד ורחמים עניינם לחבר האיברים ויקבלו מזה חיים של הגוף השלם שנכללים בו. ומי שאין בו דעת אינו מתחבר גם כשמקבל חסד ורחמים ולא נהיה מזה תוספת חיים. לא למקבל ולא לנותן.

אגב מרוב חביבותו של הספר דור ישרים, ואינו מצוי, אביא עוד מה שכתב דברים נפלאים ונוראים על תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו:

"וכמו כן זה האדם שבאמת הוא אינו בן זוכה לתורה, רק מחמת היגיעה הרבה נעשה בעל תורה, אז אין התורה חשוב אצלו רק כשאר חכמות של עולם הזה, בלי חיים ובלי אור, בעבור שאין התורה שייכת לשורשיו. וזה אינו נקרא תלמיד חכם כמו האיש שזכה לתורה מצד תכונת נפשו שהוא יודע ומבין היקרות של דברי תורה שהם דברי אלקים חיים, ויאיר נפשו ורוחו ונשמתו באור התורה הקדושה. וזה רק זה נקרא לתלמיד חכם.

ולעמת זה יש לפעמים אדם אשר מצד שורש נפשו הוא באמת מן הראוים לזכות לתורה, ולהיות תלמוד חכם, אך מסיבות חיצונית לא זכה, מחמת פגעי הזמן או מחמת עניות לא
היה לו אפשרות ללמוד, ועל ידי זה נשאר ריק מתורה.

כמו שמצינו בגמרא (שבת כ"ג ב'): "דדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן [מי שירא מרבנן, הוא עצמו צורבא דרבנן], ואי לאו בר הכי הוא [ואם אינו בר הכי, כלומר שאינו יודע תורה הרבה], אשתמען מיליה כצורבא מרבנן [דבריו נשמעים כצורבא מרבנן. כלומר דבריו נכנסים ללב האנשים ומכובדים ומתקבלים על שומעיהם, כמו דברי תלמיד חכם] עיי״ש.

הרי לך אשר האיש הזה מצד שורש נפשו ראוי לו שיהיה צורבא מרבנן, ומכל מקום יכול להיות שלא יהיה בר הכי מאיזו סיבות שמנעוהו ואז עכ״פ אשתמען מילי׳ וכו'.

ולפי זה אין אנו יודעים מי הוא תלמוד חכם האמת מצד שורש נשמתו, ומי הוא תלמוד חכם
רק על הגוון משום שספו לי׳ כתורא [שהאכילוהו כשור], ובאמת אינו תלמיד חכם.
לזה אמרו חו״ל סימן, שתדע להבחין ביניהם, ואמרו שאם תראה תלמיד חכם שאין בו דעת או שמרבה סעודתו בכל מקום, תדע שאין זה תלמיד חכם ובעל זוכה לתורה מצד שורש נשמתו אע״פ שבקי בחדרי תורה, והוא מלחך פינכא וכדומה, כי אין בו דעת תורה ונבלה טובה הימנו, מאחר שלא קיבל מהתורה מדות טובות השייכים לתלמיד חכם, כי אם היה זוכה לתורה מצד שורש נשמתו בודאי היה בו קדושה וחכמה ודעת ומדות טובות וישרות". עד כאן לשונו הקדוש.

לדברינו העיקר מונח במה שכתב "בלי חיים ובלי אור, בעבור שאין התורה שייכת לשורשיו". מי שיש בו דעת נוגע בתורה שלומד, כמו והאדם ידע את חוה אשתו, והתורה היא מציאות חיה של חיים ואור, ומתמלא ממנה חיים ואור. ואם אין בו דעת יכול ללמוד כל חדרי תורה, והוא כמו בא על זונה, שאין מגע נפש בנפש באמת, בשרשיו. אין ידיעה, ולא נכנס בו מאומה מהאור. ועל גודל הכיעור שנוגע בבת מלך ולא על ידי ידיעה, שאין בו דעת, אמרו שנבלה טובה הימנו.

דעת קשורה ליכולת להבדיל. רק על ידי מגע ישיר, בלתי אמצעי, מתוך אהבה, בשורש נפשו עם שורש הדבר, יכול לדעת מהותו האמיתית. אם הוא אמיתי או מזוייף, טוב או רע, קודש או חול.

חייט שאוהב את מלאכתו ואת הבדים, והם חיותו, ממשמש בבד ויודע אם הוא משי אמיתי או מזוייף, בלי שיידע להסביר מניין לו. הוא פשוט יודע. על הסבא מסלובודקה אמרו שידע מראיה בלבד מי מהצעירים החריפים יגדל להיות תלמיד חכם אמיתי ומי לא. על המשיח נאמר שידון דין בין אנשים על ידי שמריח ויודע מי צדיק ומי רשע, והכל על אותה דרך.

גם המובן האמיתי של יראת שמיים נובע מזה. כמו כשאדם קולט מבחינה נפשית את מציאותו של זולתו, ממילא לא יוכל להכנס אליו לפני שנקרא, כך אם הוא קולט מציאותה של יישות שנעלה עליו מאוד, ממילא הוא מרגיש ענווה וכניעה וקבלת מרות, ולא פורץ גדרי הכבוד. וזה עניין רחוק מאוד מפחד, ואינו סתירה לאהבה. וכמו שאמרו וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהיה רעדה.

בראשית כ"ב י"ד:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.

בראשית ט"ז י"ג-י"ד:
וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד.

הראיה הזו, שנפקחות עיני הנפש והיא רואה באמת מול מי היא עומדת, היא יראת שמיים.

יש מקום לצרף כאן גם דברים שכתבתי בעניין בחירה:

ברכות ל"ג ב':

ואמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [כל הבא על האדם ביד הקב"ה, כגון ארוך קצר, עני עשיר, חכם שוטה, לבן שחור, הכל בידי שמים הוא. אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים. את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים. רש"י], שנאמר  (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.

קל לטעות שבחירה חופשית היא דבר פשוט וקל. אבל מה שנדמה לנו כבחירה, היא באמת היענות לגירויים או פחד מעונש וביקורת, הרגלים, חינוך, השפעה נפשית מבני משפחה, חרדות, שאיפות שמונעות מקנאה ותחרות, נטיה טבעית להיות כמו שאר האנשים שליד, צרכים נפשיים לא מסופקים שדורשים את שלהם, וכיו"ב, שאנו משועבדים אליהם בלי להרגיש. ההחלטות אם לעשות טוב או רע נובעות לרוב מסיבות כאלו.

כמו שכתב במסלת ישרים בשער הזהירות שאנו כמו סוס שוטף במרוצתו שאינו עוצר להתבונן לאן הוא הולך.

בחירה היא רק כשבאמת מגיע לשורש נפשו ויודע באמת מה הוא רוצה במרכז עומק פנימיותו ומתוך עצמו בלבד. ושולט על עצמו ובוחר משם. וזו מדרגה גבוהה מאוד.

רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' י"ז:
"ודע כי המעלות העליונות נמסרו לנו במצוות עשה, כמו מעלות הבחירה שנאמר "ובחרת בחיים". ומעלות תלמוד תורה, שנאמר "ודברת בם". ומעלות לכת בדרכי השם, שנאמר "והלכת בדרכיו".

ומונה שם עוד מעלות. ואת הבחירה מנה ראשונה.

.

– – –

.

שאלה:

בתו"ד כתבת:
המובן האמיתי של יראת שמיים נובע מזה. כמו כשאדם קולט מבחינה נפשית את מציאותו של זולתו, ממילא לא יוכל להכנס אליו לפני שנקרא, כך אם הוא קולט מציאותה של יישות שנעלה עליו מאוד, ממילא הוא מרגיש ענווה וכניעה וקבלת מרות, ולא פורץ גדרי הכבוד. וזה עניין רחוק מאוד מפחד, ואינו סתירה לאהבה.

אבל מה עם המושג של 'יראת-העונש' שהמסי"ש והרבה ספרי מוסר מאריכים בזה ???

.

תשובה:

מה שכתבתי הוא נסיון להסביר עניין יראת העונש. יש מאמר של הרב קפלן שמסביר שזה כמו אב שרוקד עם הילד על הכתפיים והוא כמובן נזהר שהילד לא יפול, אבל התחושה הנפשית שלו אינה פחד אלא שמחה צרופה "וגילו ברעדה". חיי רגש ערים בין אדם לבוראו יש בהם עושר של רגשות בהרבה מאוד גוונים. לכן יש תיאורים ו"גדרים" רבים ושונים בספרים. הכל מודים שיש יראת העונש שהיא משובחת, ויש יראת העונש שנחשבת חטא. רק יש הרבה ביאורים לעניין זה. המבחן הפשוט להבחין מתי היא יראה משובחת ומתי היא חטא, מתוך שלל עושר הרגשות השונים, לעניות דעתי פשוט שתלוי בכוחות הנפש מאיזה כח נפשי זה נובע. והמבחן הוא האם זה מוסיף קרבה ואיחוד או שזה סתירה לקרבה ואיחוד. רבי ירוחם השריש בעניינים אלה וזה מבואר גם בספרים קדומים, שהכל צריך להיות מובן בדרך של מבשרי אחזה אלוה. אם יש לי בן יקר שאני מאוד אוהב וקרוב אליו. אני רוצה גם שהוא יכבד אותי ויהיה לו מורא מפני וישמע בקולי. ואם אני חכם גדול מאוד ואיש המעלה מאוד, אני רוצה שהוא יכיר בזה וינהג בהתאם. וככל שהוא יכבד ויהיה ירא יותר מפני מעלתי כך ארגיש שהוא מכיר יותר מי אני באמת ואנו יותר קרובים. אבל אני לא רוצה בשום אופן שתהיה לו יראה שיש בה מיסוד הנפשי של ריחוק וניכור ופחד. אני רוצה שהוא יכיר במעלתי האמיתית מול מעלתו שלו כפי שהיא באמת, אבל בשום אופן לא רוצה שהוא ירגיש שהוא "אפס" במחיצתי. אני לא רוצה שיהיה "דיסטנס" באופן שמכניס מחיצה בינינו. שכשהוא יוצא מחדרי תהיה לו הקלה שהוא לא צריך לשאת כובד הפחד. ועדיף לאב אוהב באמת שאם המורא גורם לריחוק נפשי שיהיה פחות הכרה בגדלות ומורא, והעיקר שלא תהיה מחיצה רגשית מפרידה. כל רגש שהוא ממש פחד הוא סוג של שנאה. אם אדם בעומק כוחות הנפש מרגיש שהוא מעדיף שלא יהיה כצל על ראשו הדבר שמטיל עליו פחד, ויהיה לו יותר קל ויותר אויר ויותר שמח בלי זה, איזה אב ירצה שבנו ירגיש כלפיו כך? ואם האב לא רוצה זה מה שמוגדר חטא.
אם אני אוהב את קרבת אבי ומפחד שאיני מכיר במעלתו ואיני נוהג בו בכבוד כפי שהייתי רוצה, אין בי רגש שהיה שמח להשתחרר מהכובד של הפחד הזה. אם יש לי ילד קטן שאני מפחד שלא יארע לו מאומה בצאתו לדרך אין בי רגש שהיה שמח יותר לולא פחד זה. אם יש לי אשה קרובה מאוד ויש בי פחד שאפגע ברגשותיה אם לא אשים לב ואהיה עיוור וגס כלפיה, אני לא מרגיש שהיה לי יותר נעים לחיות בלי פחד זה. ואפשר למנות בלי סוף סוגים וגוונים של רגש, במשלים רבים, שאפשר לקרוא לו "פחד" ואין בו יסוד של הייתי שמח יותר לולא פחד זה. פחד שהוא חלק מאהבה וקרבה ולא סתירה אליה. פחד שאני רוצה שיהיה בחיים שלי וטוב לי שהוא נמצא. פחד שאב, או כל סוג של אוהב, לא היה מכאיב לו שאני מפחד ממנו פחד כזה. כל סוגי הפחד האלה על עושר גווניהם הם מצווה של יראת שמיים והם יראת העונש המשובחת. ובהחלט שייך לזה שם יראת העונש. שאם אוהבים מאוד מישהו מפחדים שאם ינהגו כלפיו באופן שלא מכבד אותו הוא ייפגע ויתרחק ויסתיר פנים בגלל כאבו וזהו גדר "עונש", ואין בתורה כלל עונש בדרך של נקמה או "ענישה" שהיא קרה וזרה מבחינה רגשית כמו התחושה שיש בבית משפט שיש קנס ובית סוהר ושופט מאיים וקר וכיו"ב.
הפחד מהעונש לא צריך להיות מתוך אהבה עצמית שאני אוהב את עצמי ודואג על עצמי שלא יכאב לי או ייפגעו האינטרסים שלי. הקב"ה לעולם לא רוצה להכאיב ולפגוע כדי "להעניש" באופן מחושב וקר. אם הוא עושה כך זה רק כחלק מהאהבה והקרבה. כמו שאם רגשותי נפגעו על ידי מי שאני אוהב, כשהוא רואה את כאבי ועלבוני זה כואב לו. ונמצא שהכאבתי לו. אבל זו הכאבה שהיא חמה מבחינה רגשית. שהיא חלק מהאהבה והקרבה. במריבת אוהבים סוערת כשהלב נקרע מכאב של בגידה ייתכן גם שיהיו מכות. אבל זה בחום, מתוך עומק האהבה. לא המכות הן מה שכואב ומה שאכפת אלא פצעי הלב, רגש האהבה הכואב והמורתח. כל מקום שכתוב שיצאה אש מהשמים ואכלה בקצות המחנה, או מה שהיה אחרי חטא העגל וכל כיו"ב הוא לעולם רק על דרך זו. אל קנא הכוונה קנאה של אהבה כמו איש אוהב שסוער בקנאה וכאב כשאשתו הולכת עם זרים. וגם היא באמת בעומק הלב אוהבת אותו ומכותיו גורמות לה להרגיש את זה, ולא רגש של בעל אלים מכה ומתעלל. לשון הנביאים מביעה צד רגשי זה באופן מאוד ברור, והיא פירוש לפרשיות האלה שבתורה שלא תמיד הצד הרגשי בהן כתוב באופן שהרגש עובר אלינו בבירור.

בנביאים, בתהילים, בשיר השירים, בולט מאוד עד כמה סוערת וחמה מבחינה רגשית האהבה בין הבורא לבני אדם, ויש בה כל עושר הרגשות שיש בין אוהבים. יש ספרים כמו כתבים של הרמב"ם וכיו"ב שמדברים על אלוהות בדרך פילוסופית, והרי הוא כולו רק חכמה מושלמת לאין תכלית ואין השגה בו ואין בו חסרון והיפעלות, והוא ודעתו אחד, והוא אינסוף נעלם שהאציל עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה ועשר ספירות, והוא בבחינת נצח שאין בו שינוי, וכל כיו"ב. ולכאורה זה לא עולה בקנה אחד עם הסערה הרגשית של אהבה וקנאה ועדינות רגש פולחת לב, וחרון אף וקצף, וגעגועים ובכי, וכל מה שיש כעין זה בנביאים וכתובים, וגם הרבה בספר דברים וגם בשאר החומש הרבה. קשה לנו להכיל מבחינה נפשית את שני הדברים ביחד בעת ובעונה אחת. עולם המחשבה המודרני שיצרו חכמי אומות העולם במאות השנים האחרונות, וגם אצל בני תורה נעשה בלי ששמים לב שהוא הגישה השולטת, קידש את השכל הרציונלי, האנליטי, הלוגי והמדעי, כעיקר החכמה והמעלה, וכמה שראוי להיות הכח הרוחני השולט באדם המעלה. מזה נעשה שיש חוסר יכולת להכיל ביחד גם את הפן הרגשי שבנביאים וגם את הפן העיוני שבהכרת הבורא. ובאמת שכל אינו מיוחד לרובד אחד בקומת האדם אלא בכל רובד יש שכל באופי שלו. "שכל" גדרו הוא עין שצופה במושכלות. יש שכל בכליות. אם אדם בא לגנוב במקום שאין איש רואה, או לנתק את סבתא מהחמצן כדי לעשות המתת חסד, וכל כיו"ב, פתאום מתוך הבטן מכה בו רגש שאומר לו שזה אסור. מוסר כליות. זוהי עין שצופה במושכלות, העין של הכליות צפתה במושכלות של לא תרצח ולא תגנוב. יש כח בשכל הזה לכפות את האדם לקיים את הצפייה במושכלות, הרבה יותר משכל רציונלי. השכל הרציונלי שנוטה להתגאות הוא רק כלי שירות לשכל הענוותן הזה שהוא היותר עיקרי, על דרך שידיים ורגליים הם משרת לראש וללב. אם יש אדם שנראה נחמד ופתאום מכה רגש בבטן שאין תוכו כברו. זו חכמה של הכליות, "תחושת בטן", ואברהם שקיים את כל התורה משכלו היה זה דווקא מכח השכל הזה, שכתוב בחז"ל שיעצו לו כליותיו. והאמונה והיושר מקורם בעיקר שם, והוא שכל שיש בו חום, לעומת השכל הרציונלי שהוא קר. ויש כשנפגשים עם בת זוג ופתאום קול פנימי אומר שהיא האחת. זו חכמה שהיא בלב, שצופה במושכלות מופשטות שבהן האמת שהיא האשה המיועדת. או אם מדברים עם ילד בוכה משהו אומר שיש להתכופף באופן שהעיניים יהיו בגובה עיניו ולהניח יד על לחיו, וזה גם עין שיש בלב שצופה במושכלות וזה סוג של שכל. וכך יש בכל איבר ובכל רובד מקומת האדם שכל. גם חלומות הלילה אומרים הרבה פעמים דברים על מה באמת מרגישים וכיו"ב והם שכל של רובד מסוים בקומת האדם. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, זה דרך של צפייה במושכלות של כסא הכבוד, וגם זה סוג של שכל שנקרא התבוננות. כשלומדים לחיות עם כל סוגי השכל האלה ביחד בלי שאחד מתגאה על חבירו וכל אחד מכיר את מקומו, נעשה שרואים פשוט שאין סתירה כלל בין האהבה הרגשית כלפי הבורא לבין ההכרה העיונית המופשטת. עניין יראת העונש נעשה קשה ולא ברור רק בגלל שיש אצלנו ניתוק בין השכל הרציונלי לבין השכל הרגשי. וכשהשכל הרציונלי רואה דברים על עונש הוא מפרש אותם לבד, כי אנחנו רגילים שרק הוא החשוב, ואז האופי הרגשי שלהם נשמע קר. יש אומרים בחינוך שאם כבר לתת סטירה לילד אז בלי כעס. אני לא בעד סטירה כשיטה, רק משתמש בזה כמשל.  ולדעתי להיפך, אם כבר סטירה אז רק מכעס. כי אז זה מעשה של רגש חם, ומתוך שאני אוהב אני גם כואב ומזה נעשה כעס. אם זה כעס כי הגאווה והשתלטנות שלי נפגעו מכך שהוא לא שמע בקולי זה רגש רע, ואם זה כעס של אהבה אמיתית אולי זה לא רגש "טוב" כשלעצמו אבל הוא חם וחלק מהאהבה. והילד מרגיש שהכעס בא מאכפתיות ואהבה. אבל סטירה קרה ומחושבת זה אכזריות. לכן הנאצים נתפשים כאכזריים יותר מאומות אחרות שגם הרגו מליונים, כי אצלם זה היה בקור מחושב. לכן כל מקום בתורה שמדבר על עונש אם הוא נתפס רק בשכל קר הוא נשמע אכזריות, ורק אם הוא מורגש כחלק מסערת "עזה כמוות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבת יה" אז הוא מובן. ויראת העונש כל שהיא חמה וחלק מהאהבה היא משובחת וכל שהיא זרה וקרה היא חטא.

אחרי רוב הדיבורים חשבתי איך לבודד את הגרעין הכי פשוט ובסיסי של יראת העונש, בלי להייחס לכל מערכת הרגשות והיחסים שמסביב. לעניות דעתי זה יכול להיות מובן במשל כזה: אם נניח יש אדם זקן וחולה רשע גמור, שיש לו ממון רב מאוד והוא כילי גמור, ועתיד להורישו לרשעים גמורים שיעשו בו רק רע. ויש אדם צעיר ובריא שהוא צדיק גמור ורוצה לעשות רק טוב וסובל מעניות מנוולת. ומישהו חשב שהגיוני ונכון וטוב להרוג את הזקן לתת ממונו לצעיר ויש לו דרך לעשות כך בלי להיתפס. וכשהוא נכנס לחדרו של הזקן וסכין בידו פתאום קול בוקע מעומק פנימיותו ואומר לו אסור לרצוח ואין שום הצדקה להתיר רצח בשום אופן. יראה היא מעניין ראייה, הקול הפנימי הזה ראה פתאום את האמת.
אם האדם ישאל את הקול הפנימי הזה ואם ארצח מה יהיה, איזה עונש אקבל? הקול יענה לו זה יהיה נורא ואיום. מה נורא? מה יקרה לי? הרי אין מי שיודע על זה ואין מי שיתפוס ויעניש, אז איזה עונש אקבל, מה יקרה? הקול לא יכול לפרט בדיוק את העונש. אבל ברור לו שיהיה "נורא". מלשון יראה. אולי הוא יאמר לו כאדם אתה לא תהיה יותר מי שהיית. האנושיות שלך תושמד. לא תוכל לישון בלילה. זה לא באמת פירוט של "עונש" ולא מסביר שום דבר. התשובה של אותו קול מתמצית בכך שזה "נורא" ותו לא. זה הפירוש "יראת שמיים טהורה", שהיא לא מעורבת בשום חשבון אחר אלא ביראה ותו לא. ועל דרך "תורה לשמה" שהחפץ בתורה בא מאותו קול שאמר לא תרצח ואין בזה שום חשבון אחר. מי שהוא איש אמת ואיש טוב די לו בזה והוא ירגיש שזה נורא. זה ציור שבעיני מדוייק למושג של יראת העונש במובן הטוב באופן המדוייק והבסיסי ביותר. ויש בזה עומק גדול ויסוד גדול וראוי ללמוד לעיין בזה ולהבין היטב. זה שייך גם לעניין האלוהים ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים. ושייך גם לעניין איזה שכל שולט באדם ואיך.
והדרך של יראת העונש שהיא חטא, לפי הציור הזה, היא שנמנע כי מפחד שאולי בכל זאת המשטרה תגלה וישימו אותו בכלא והוא אוהב את עצמו ולא רוצה להיות בכלא. זו יראה שהיא ההיפך מטהורה אלא היא חשבונות וכל תערובת שלה היא פגימה בטהרה של היראת שמיים. ופשוט שאדם שנמנע רק מסיבה זו הוא אדם פחות ובזוי ולא ייתכן שהקב"ה חפץ שבניו ינהגו כהאמת מכח רגש כזה.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “שורש עניין "דעת" ו"יראת שמיים".”

  1. שרה כוי Says:

    המאמר הזה מילא אותי גאווה. כי בחרתי בחיים ומתוך עצמי בלבד. הבחירה שלי היא רק שלי. רק הרצון האמיתי, המגע הקרוב ביותר. דעת. אוקי, אז יש לי דעת, אבל אף אחד לא מרחם עלי. ככה זה, קראתי מאמר על גמרא והגבתי על עצמי בלבד. ככה זה אצלי, אין מה לעשות. רק שתדע שאם זה לא היה נוגע בי ממש עמוק, לא הייתי מגיבה.

  2. צמא דעת Says:

    הדברים העמוקים והישרים הרוו את צמאוני, הייתי רוצה להתייעץ עם כבודו בעניינים אישיים.
    אבל איך אפשר להיפגש עם מע"כ בפרטיות או להתייעץ בפרטיות בכל דרך אחרת ??

  3. נראה לכאורה Says:

    לגבי פגישה הייתי שמח אבל לצערי מצבי הבריאותי בכי רע ומונע ממני גם דברים יותר פשוטים מזה.
    המייל שלי הוא
    lichora@gmail.com
    ואשמח לשוחח דרכו

  4. צמא דעת Says:

    בתו"ד כתבת:
    המובן האמיתי של יראת שמיים נובע מזה. כמו כשאדם קולט מבחינה נפשית את מציאותו של זולתו, ממילא לא יוכל להכנס אליו לפני שנקרא, כך אם הוא קולט מציאותה של יישות שנעלה עליו מאוד, ממילא הוא מרגיש ענווה וכניעה וקבלת מרות, ולא פורץ גדרי הכבוד. וזה עניין רחוק מאוד מפחד, ואינו סתירה לאהבה.

    אבל מה עם המושג של 'יראת-העונש' שהמסי"ש והרבה ספרי מוסר מאריכים בזה ???

  5. נראה לכאורה Says:

    בגלל חשיבות הדברים הכנסתי אותם לגוף המאמר.

  6. נראה לכאורה Says:

    המשך לדברים:

    אני מעתיק מתלמוד מוסבר בבא קמא מ"א ב':

    תניא: "שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתין שבתורה. כיון שהגיע (דברים ו, יג) ל"את ה' אלהיך תירא" [לא ידע מה לרבות. רש"י] פירש.

    אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה.

    עד שבא ר' עקיבא ולימד "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים.

    אני מעתיק מהמאמר על עניין דעת ויראת שמים:
    "על דרך משל יש אדם זקן וחולה רשע גמור, שיש לו ממון רב מאוד והוא כילי גמור, ועתיד להורישו לרשעים גמורים שיעשו בו רק רע. ויש אדם צעיר ובריא שהוא צדיק גמור ורוצה לעשות רק טוב וסובל מעניות מנוולת. ומישהו חשב שהגיוני ונכון וטוב להרוג את הזקן לתת ממונו לצעיר ויש לו דרך לעשות כך בלי להיתפס. וכשהוא נכנס לחדרו של הזקן וסכין בידו פתאום קול בוקע מעומק פנימיותו ואומר לו אסור לרצוח ואין שום הצדקה להתיר רצח בשום אופן. יראה היא מעניין ראייה, הקול הפנימי הזה ראה פתאום את האמת.
    אם האדם ישאל את הקול הפנימי הזה ואם ארצח מה יהיה, איזה עונש אקבל? הקול יענה לו זה יהיה נורא ואיום. מה נורא? מה יקרה לי? הרי אין מי שיודע על זה ואין מי שיתפוס ויעניש, אז איזה עונש אקבל, מה יקרה? הקול לא יכול לפרט בדיוק את העונש. אבל ברור לו שיהיה "נורא". מלשון יראה. אולי הוא יאמר לו כאדם אתה לא תהיה יותר מי שהיית. האנושיות שלך תושמד. לא תוכל לישון בלילה. זה לא באמת פירוט של "עונש" ולא מסביר שום דבר. התשובה של אותו קול מתמצית בכך שזה "נורא" ותו לא. זה הפירוש "יראת שמיים טהורה", שהיא לא מעורבת בשום חשבון אחר אלא ביראה ותו לא". עד כאן.

    אין שותפים ליראה זו. יש אמת אחת. אין מה "לרבות".

    בוודאי מה שריבה רבי עקיבא יראת תלמידי חכמים, אין הכוונה ליראה מפני סמכות שלטונית, מלשון מוראה של מלכות, ונתבאר במאמר שם עניין זה בע"ה.

    בסוטה ל"ו ב' מבואר נסיון יוסף עם אשת פוטיפר. "דכתיב: (בראשית לט, יא) "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו" אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו". ""ותתפשהו בבגדו לאמר וגו'", באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון וכו'". ""ויפוזו זרועי ידיו", נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו". עיין שם.

    האם היתה זו יראת שמיים או יראת אביו. ומה החילוק?

    נראה לעניות דעתי על דרך שביאר רבי ירוחם ממיר את התחלת התפילה, שאומרים "אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, האל הגדול הגיבור והנורא". וביאר מניין אנו ידועים לומר הגדול הגיבור והנורא, זה מכח אלוהי אברהם יצחק ויעקב. הכוונה שלהכיר מישהו ממש אי אפשר דרך מילים בלבד. כמה תיאורים ומילים שנשמע עליו לא נכיר באמת איזה אופי יש לו, מה המהות שלו, עד שלא נפגוש אותו, נראה אותו, ונחיה במחיצתו.

    על ידי שפגשנו את אברהם והכרנו את האופי שלו, חשנו בסוג ואופי החום שנובע ממנו, אופן תנועותיו ודיבורו וגוון קולו וכל כיו"ב, על ידי זה נודע לנו מהו האל הגדול כאילו פגשנו אותו ממש. ובלא זה לומר על האל שהוא "גדול" זו רק מילה ולא היכרות ממש. אברהם הוא רק אדם, אבל הוא דבוק באל ודביקות זו קובעת את האופי האנושי שלו. וכשמכירים וטועמים את האופי הזה נעשה מזה שמכירים את האל שהדביקות בו גרמה לאופי הזה. זו התורה שבעל פה שנמסרת מדור לדור מחכם לחכם כמו שלהבת מנר לנר ואי אפשר שתהיה כתובה בספר. לכן ראה דווקא את דיוקנו של אביו ולא רק את האמת שאסור לחטוא. כי האמת לא הספיקה ועדיין הוא בא לעשות את העבירה, ודיוקן אביו נתן משנה תוקף לאמת כי על ידי שהוא מכיר את אביו האמת יש לה טעם וריח ואופי ומהות וחום, והיא כמו מצטיירת בחושים.

    זהו שחידש רבי עקיבא שיש בחינה מחודשת ביראת שמיים שהיא על ידי יראת תלמידי חכמים, ולכן היא רמוזה בריבוי "את" כעניין בפני עצמו בתוך העניין הכללי של יראת שמיים.

  7. צמא דעת Says:

    דברים ישרים מאירי עניים!!

    נתקלתי לאחרונה בבלוג שכתובתו היא:
    http://levbassar.wordpress.com/

    יש שם שני מאמרים יסודיים.

    עבד השם האומנם?
    הדת מול האנושיות (הלכה מול מוסר)

    וניכר שהכותב בא לן באהלה של תורה והייתי מאד שמח לדעת מה דעת מע"כ על המאמרים הללו כי הם מאד יסודיים בצורת העבודה ובדרך החיים

  8. נראה לכאורה Says:

    תודה על ההפנייה.
    שמחתי לקרוא את הדברים ולמדתי מהם, ובעיני הם יפים ונכונים.

    אני מצרף דברים מהכוזרי מאמר ב' אות מ"ח שמסייעים לדברים שנכתבו שם.

    "אמר החבר, אלה והדומה להם הם החקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלהית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגת איזו קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא לא היתה מתמדת חברתם.
    וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה, כאשר אי אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתיה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה, והחזיקו עם זה בעבודות מקרבנות וזולתם מן התורות האלהית השמעיות, הסתפק מהם בפחות, ואמר ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהלות, והקל שבהם מהצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא.
    כי התורות האלהיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות, ובתורות השכליות קבלת הצדק וההודאה בטוב הבורא, ומי שלא החזיק באלה איך מחזיק בקרבנות ובשבת והמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהם התיחדו בני ישראל תוספת על השכליות, ובהם היה להם יתרון הענין האלהי. ולא ידעו איך יתחייבו אלו התורות, כאשר לא ידעו איך ירד כבוד ה' ביניהם ואש ה' על קרבנותם, ואיך שמעו דבור האל, ואיך אירע להם כל מה שאירע, ממה שאין הדעות מקבלות אותו לולא המעמדות וראות העין אשר אין בו מדחה. ועל הדרך הזה נאמר להם: "ומה ה' דורש ממך" ["הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלוקיך דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך וכו'"], "ועולותיכם ספו על זבחיכם" (ירמיהו ז' כ"א) וזולת זה ממה שדומה לו. היתכן שיחזוק הישראלי בעשות משפט ואהבת חסד ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות ויצליח".

    נראה כוונתו שבא לבאר פסוקים רבים בנביאים שמשמע מהם שאין חפץ לה' כלל במצוות השמעיות שאין להן טעם שכלי וכגון קרבנות, וכגון החפץ לה' בעולות וזבחים ועוד הרבה. והעיקר הוא רק המצוות שיש להן טעם ומובנות בשכל אנושי, מה שמכונה "מוסר הנביאים". והנצרות הבינה מזה שהקב"ה ביטל את הציווי על המצוות "הפולחניות" ונשארו רק הציוויים המוסריים.
    ואומר הכוזרי שוודאי אין הכוונה לומר שיעזבו חלילה את המצוות השמעיות שאין בהן טעם שכלי ומוסר אנושי וכגון קרבנות, כיוון שבהן יש "יתרון העניין האלוהי", אלא הכוונה שהמצוות השמעיות צריכות את המוסר והצדק והמידות טובות האנושיים כבסיס להן, ואם מרדו באותו בסיס הסתפק בפחות ואמר שקודם כל יתקנו את הבסיס.
    במילים פשוטות, אחרי שאתה בן אדם, יש טעם בקיום קרבנות וכיו"ב, אבל אם אתה לא בן אדם, אין לך מה לעבוד כעת עבודת הקרבנות וכעת הקב"ה "מסתפק בפחות" ורוצה שקודם תהיה בן אדם ורק אחר כך תוכל להגיע למעלת עבודת הקרבנות. ואין כאן הפחתה בחיוב ומעלת המצוות השמעיות אלא הזכרה עד כמה המידות האנושיות הבסיסיות של טוב וצדק ואנושיות הכרחיות ויסודיות ובלעדיהן אין מאומה והן היסוד לכל השאר.

    הרב וולבה ז"ל היה רגיל לומר שאם אומרים לו על אברך שהוא אברך חשוב ותלמיד חכם אין זה אומר לו מאומה אודותיו. קודם כל הוא רוצה לשמוע שאומרים עליו שהוא בעל טוב ואבא טוב ורק אחר כך יש מקום לשאלה אם הוא אברך טוב ותלמיד חכם. והגרש"ז אוירבך ז"ל היה רגיל לומר על מילות הסידור "לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי", שקודם כל לעולם יהא "אדם". ורק אחר כך שייך "ירא שמיים בסתר ובגלוי". והם הם דברי הכוזרי. וכל מרביץ תורה גדול שנזדמן לי להכיר או לשמוע אודותיו הוכיח על עניין זה בדרך משלו, כי אותו יצר הרע שהיה בזמן הנביאים עדיין מרקד בינינו בכל עוז, להפוך את התורה ל"לא זכה נעשית לו סם המוות". שהתורה היא תורת חיים ועץ החיים, ומי שאמור להעשות חי מכח התורה הוא האדם, וכלפיו הכל פונה ונאמר והכל הוא דיבור אהבה אל האדם. והוא כביכול בת זוגו של הקב"ה שבא לקרבה אליו על ידי מיסטורין שלו שהן ההלכות כמ"ש במדרש, ואדם בלי לב ובלי אנושיות זה לא אדם ולא בת זוג ולא שייך לאהבה, ואין כלפי מי לומר את המצוות ואין למי לתת את התורה ואין את מי לקרב אל מיסטורין שלו. ויש אופן שהיצר יכול להשתמש דווקא בהלכות כדי לעקור את האנושיות, וכמו שמכבים אש על ידי ששופכים עליה בבת אחת הרבה נפט. והוא מדרכי היצר בהן הוא מצליח ביותר ועולה בידו לעקור את השורש, ולכן כל הנביאים וכל גדולי הדורות הוכיחו על זה באריכות ובחריפות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: