מידת הדין – כינורו של דוד

בתורה יש הרבה תיאורים של חרון אף מצד הבורא שמתבטא בעונשים חמורים כגון המבול, העונשים של בני ישראל במסעם במדבר שנהרגו מהם רבים, בחטא העגל, פרשת התוכחה בספר דברים בפרשת כי תבוא, ועוד הרבה.

בפי חז"ל הכעס וההענשה מכונים מידת הדין. צריך להבין איך זה מתיישב עם האמונה שהבורא הוא תכלית הטוב.

עולם הצורות הוא מדרגות מדרגות, כל צורה היא "צורה" ביחס למה שתחתיה, שבו היא מתלבשת, והיא "חומר" ביחס למה שמעליה שמתלבש בה. כל הצורות בסולם מאוחדות זו בזו בקשר של חומר וצורה נצחי ומלא. בקצהו התחתון של הסולם הזה, יש את החומר "המוחלט", שהוא לא צורה לגבי שום דבר שמתחתיו.

ככל שהצורה יותר גבוהה יש בה פחות צמצום, יותר בגילוי מתגלה בה היופי והאור והטוב שהאציל הבורא לבריאה.

מצד שני היא פחות נתפשת. יותר "מופשטת". פחות אפשר להתחבר, לראות לגעת.

החיבור בין החומר "המוחלט" לבין הצורה שמעליו, אינו דומה לחיבור בין שאר השלבים בסולם. במהות של החומר הכי נמוך בהיררכיה, יש משהו קשה שאינו מקבל צורה, שמונע את התלבשות הצורה בו באופן מלא וגמור ונצחי. לכן כל דבר בעולם סופו לבליה ומוות. לאיבוד צורה. בכתבי אפלטון ואריסטו ומפרשיהם סוגיא זו נדונה באריכות. איך החומר תמיד פושט את צורתו ולובש צורה חדשה.

חז"ל מביאים את הפסוק מקהלת "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". למרות שהחטא תלוי בבחירה חופשית, ועוד לא נולדו כל הצדיקים, ואולי יבחרו בטוב באופן מוחלט, בכל זאת ידע קהלת לקבוע שלא ייתכן שיהיה צדיק בלי שום חטא כלל. הסיבה לזה היא שהחומר הגשמי לא יכול לקבל התלבשות של צורה באופן מלא לגמרי.

"חטא" הוא כמו לירות חץ ולהחטיא. משהו לא קלע למטרה בהתלבשות של הצורה בחומר.

"יחזקאל קראו [ליצר הרע] "אבן" שנאמר והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (מסכת סוכה דף נ"ב עמוד א')

"תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". אם אבן הוא נימוח שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" ואומר: "אבנים שחקו מים". (מסכת קידושין דף ל' עמוד ב')

אותה בחינה של קשיות החומר שלא מקבל צורה נמשלה לאבן או ברזל. גם "עם קשה עורף" קשור לבחינה הזו.

בהתלבשות צורה בחומר אין "בערך". אם זה לא מלא זה יתפרק עם הזמן. ימות.

במסכת ברכות דף י' עמוד א' נאמר:

מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים.

החלק שלא מתחבר לצורה אין הצורה זנה אותו וסופו למות.

מתנהל מאבק בין הכיסופים ההדדיים של החומר והצורה להתאחדות השלמה והנצחית ביניהם, לבין הכח של הקשיות שמונע השלמת ההתאחדות הזו.

לפעמים רופאים מתערבים בחולי בפעולה נמרצת כמו ניתוח או כריתת איבר, לפעמים הם מעדיפים שלא להתערב ולחכות שהזמן והטבע יעשו את שלהם.

מידת הדין, היא התערבות נחרצת לכפות על החומר את התלבשות הצורה, למרות שקשיותו מתנגדת לה. כפטיש יפוצץ סלע.

מעלת הייסורים, ייסורים של אהבה שהקב"ה נותן למי שאהוב עליו כדי "לכפר על עוונותיו ולהרבות זכויותיו לעולם הבא" כמו שאמרו בברכות דךף ה' עמוד א', עצם הסגולה של ייסורים לכפר עוונות, מה שזוכים על ידי ייסורים כמו שכתוב בברכות שם, הקשר בים לימוד תורה להרחקת ייסורים, או אי לימו דתורה כסיבה שיבוא ייסורים, כל זה קשור לעניין של הקשיות הטמונה במהותו של החומר הגשמי ומונעת ממנו לקבל צורה באופן מלא. הייסורים הם הריכוך של הקשיות הזו. הפטיש שמפוצץ את הסלע. הזכויות לעולם הבא שיש בקבלת יסורים הן שנעשה מחובר לצורה ויש לו מציאות. עניין עולם הבא הוא העולם של המציאות השלמה הנובעת מחיבור שלם עם הצורה.

חשוב להבין שעניינים אלה אינם הפחדות או פיתוי בהבטחות שכר, אלא גילוי החוקים בהם מתנהל עולם הצורות מעצם טבעו ומהותו.

כשדיינים יושבים בבית דין וגוזרים דין, הם כופים את הצורה הישרה על החומר בפעולה נמרצת ובהפעלת כח.
"אמר ר' סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל (בראשית רבה י, ו)".

יש גרסאות בהן במקום "מזל" נאמר "מלאך". הכוונה לצורה. רק נשאלת השאלה מדוע לא די שרק יאמר לו, וצריך גם מכה. המכה היא מידת הדין, לשבור את בחינת האבן שבחומר שמתנגדת לקבל צורה.
(במדרש מעם לועז מובא מאמר זה עם הוספה. למרות שאינם דברים הכרחיים לנדון שלנו, חבל לא להביא אותם משום יופיים ועומקם:
לכל עשב ואילן יש מלאך בשמים המכה בו ואומר לו "גדל". ואם כורתים אותם פוגעים בכח שלמעלה המצווה להם לגדול. והשוו חכמים את יציאת נשמתו של האדם לכריתת העץ. שאמרו בפרקי דרבי אליעזר: "בשעה שכורתים אילן שעשה פירות, קולו יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". וכן בשעה שהנשמה יוצאה מן הגוף. אם כן שוים הם, לפי שבשעה שכורתים העץ נפסק אותו הכח שהיה אומר לו: "גדל". וזהו: "כי האדם עץ השדה").

מידת החסד, היא התעלמות מצד הצורה, הבורא, מהחריגה של החומר מהצורה בה הוא אמור להיות, והשארת התיקון לכח העצמי של החומר שנכסף מצידו להתלבש בצורה, מלבד כח הקשיות שבו

העולם נברא מראשיתו עם תוכנית להיות מתוקן בשלמות אחרי פרק זמן מסויים. כלומר להיות מלובש באופן מדוייק ומלא ונצחי בצורה הנכונה שהיא האור שהאציל הבורא בהתגלותו. פרק הזמן הזה נדרש כדי שהחומר, בני האדם, יפעלו מכח עצמם ככל יכולתם ומכח בחירתם להגיע לתיקון, ויהי להם בו חלק עצמי ששיך להם.

אם היתה רק מידת הדין, היה מייד מופעל כח חריף לתקן את סטיית החומר מהצורה בה הוא אמור להיות מלובש, התיקון היה קורה מייד, בלי שיהיה לנבראים חלק בו.

אם היתה רק מידת החסד, לא היה מופעל שום כח מניע "מלמעלה", והכל היה נשאר רק בידי הנבראים, ותלוי בבחירתם החופשית, והיה אפשרי שהעולם לא יגיע לידי תיקונו בזמן המיועד.

לכן מתנהג הקב"ה בשילוב של מדת הדין ומידת החסד.

מידת הדין אינה הרע. היא מתקנת את הרע, הפטיש ששובר את האבן.

ממהותה מידת הדין אינה יכולה להיות מובנת לנו, כיוון שהיא באה מגבוה. מצד הצורה שכלפיה אנחנו החומר. כלי השגה שלנו קטנים מלהכיל דרך פעולתה.

ידוע משלו של בעל החפץ חיים, שהחייט כדי לתפור בגד קודם גוזר את הבד. מי שאינו מבין בתפירה נראה לו שהחייט משחית את הבד. כך אנו כלפי מה שנראה לנו כאסונות והשחתה מצד הבורא.

המתבונן בהתנהגות ילדים קטנים, יראה שבטבעם הם בטוחים לחלוטין שהם מבינים לא פחות מהוריהם בכל עניין, ולדעתם על הוריהם לשמוע עצתם, ובלתי אפשרי להם לקבל שייתכן שהשגתם יותר צרה משל ההורים, ושיש דברים שההורים יודעים ומבינים ואי אפשר להסביר להם כיוון שאין דעתם רחבה כשל ההורים.

"ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" רמב"ם הלכות שבת פרק ב, הלכה ג.

בברכות ה' עמוד א' כתבתי ב"חומר למחשבה":
בספר פני יהושע כאן כתב:
"מה תועלת יש לו להקב"ה להביא על הצדיק יסורין בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא ואין זו אפילו מדת בשר ודם לייסר את אוהבו ביסורין כדי ליתן לו מתנות הרבה כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שכל העולמות שלו וברצונו נותנו למי שירצה בלי שום שיעור".
תמצית תירוצו שהנשמה מצד טבעה אינה מסוגלת לקבל ולהכיל את האור האלוהי במלוא התגלותו, אפילו אחרי הפרדה מהגוף, ורק על ידי יסורים היא נפרדת מהיסוד החומרי המונע, ויכולה להכיל את מלוא גילוי האור.
רק שכמובן גם על זה ניתן לשאול שוב אותה שאלה, למה הקב"ה ברא את הנשמה עם טבע כזה שללא יסורים לא תוכל להכיל את האור.
התשובה האמיתית לזה היא שאי אפשר להניח שאלוה יהיה שווה במדרגת חכמתו לאדם נברא, ושיוכל האדם על ידי כח עיונו להשיג טעם מעשי בוראו.
לכן אי אפשר לצפות שמעשי האלוה יהיו מובנים לאדם, אלא רק עד כמה שבחר האלוה מרצונו לגלות לאדם טעמי מעשיו, ותמיד גילוי זה יהיה חלקי, כי אם יהיה מלא שוב ישתוו הבורא והנברא מבחינת ההשגה.
לגבי סוד הייסורים, לדעת רבי מאיר ברכות דף ז' א', משה רבינו ביקש מהקב"ה לדעת רק פרט מזה, למה יש צדיק ורע לו, ולא שאל בכלל למה נברא העולם באופן שמחייב יסורים לכל מי שיהיה, ולא ניתנה לו תשובה.

עוד ביאור בזה עיין בתלמוד מוסבר על בבא קמא פ"ב א' ופ"ד א'.

.

כינורו של דוד:

התעוררתי לעניין מכח הברייתא בברכות דף ג' עמוד ב':

דאמר [שאמר] רב אחא בר ביזנא א"ר [אמר רבי] שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו [רש"י: העוקר חוליא (חול) מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו אין מתמלא בכך. אף כאן אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולין לפרנסם משל עצמנו]. אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים.

ברייתא זו מכריזה על עצמה שאין לפרשה כפשוטה. בתחילתה נראה כאילו היא מתארת את סדר יומו של דוד, ואחר כך מספרת על נכנסו חכמי ישראל, שזה מעשה שהיה פעם אחת, הרי לא בכל יום היו עושים מלחמה. ומה אם כן הקשר בין תחילתה לסופה?

אשה בוגדת בבעלה, אם זה יהיה בשעת תינוי אהבים הכי עמוק וקרוב, יהא חרונו קרוב להתעורר הרבה יותר מאשר אם זה יהיה בשעה שהוא בנסיעה רחוקה.

הלילה הוא שעת ההתכנסות פנימה אל הלב. חצות הלילה הוא הלב שבלב, הוא זמן הקרבה הכי עמוקה וגדולה. זה זמן של דממה, אין לו סימן, ואין מצוות המיוחדות לו. רק צדיקים מתעוררים בו להשתתף בצער השכינה, תיקון חצות. אז הנפש הכי פתוחה אל בוראה, והיא מקבלת ממנו את המגע שממנו ייצא לפועל היום הבא. אפילו משה לא ידע לעמוד עליו בדיוק.

בזמן זה כל חטא מעורר יותר חרון אף, כמו בגידה בזמן הקרבה היותר גדולה. לכן אומרים חז"ל שחצות הלילה הוא זמן מידת הדין.

אמרו בגמרא במסכת בבא בתרא:

ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום, שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית מהלוך החמה, ושש אחרונות רוח דרומית, ובתחלת הלילה רוח מערבית, ובחצות הלילה רוח צפונית.

אלה כמובן אינן רוחות רגילות, אלא התעוררות תנועה של נפש העולם לפי המידות העליונות.

במהלך השמש ממזרח למערב יש נטיה אל הדרום. לכן הצפון נחשב בבחינת לילה. כי יש בו פחות אור. הוא נקרא צפון על שם ההסתר. הוא הצד של העולם הנסתר, הצורה שעוד לא התלבשה בחומר, קיום בבחינת "בכח". שם עוד אין מקום לפירוד בין הצורה הטהורה לבין איך שהתלבשה בחומר, ולכן הוא קשור למידת הדין. הרוחות הן לפי אדם שמסתכל מזרחה, לכן צפון קשור לצד שמאל.

דרום הוא מלשון דירה. יציאה לפועל מלאה. ריבוי אור. העולם הנגלה, המלובש בחומר. כשהצורה התלבשה לגמרי בחומר, משום טבעו הקשה של החומר, אי אפשר שלא תהיה איזשהי סטיה בין הצורה שבחומר לצורה הטהורה. לפי מידת הדין זה היה מחייב לשלול את קיומה של הצורה שבחומר. הקיום שלה הוא על ידי מידת החסד שמאריכה אף ומחכה שהדבר יתוקן מצד המקבלים, עד זמן קצוב. לכן צד דרום, שהוא בצד ימין כשמסתכלים למזרח, קשור למידת החסד.

ימין היא היד החזקה שמוציאה אל הפועל. שמאל הוא הצד של הלב. הפנים, הנסתר, ה"בכח".

דוד המלך הוא מבחינת מידת הדין. כלומר מקום חיותו הוא בחוויה של הקרבה הנפשית המיוחדת אל הבורא כאילו היא מגע של זיווג איש ואשה, קרבה כזו היא מצב של מידת הדין מתוחה.

כאשר מגיע זמן הקרבה הזו ורוח צפונית מתחילה לנשב,

"חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" אמר דוד רבש"ע [ריבונו של עולם] בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. (מדרש רבה בחוקותי)

אם יש תינוק שיונק משדי אמו הוא חווה מגע של קרבה אליה בגופו יותר מאחיו הגדול. אך אין זה אומר שמדרגתו גבוהה משל אחיו. כך דוד, מדרגתו לא נחשבת יותר גבוהה משל צדיקים אחרים כגון אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן, רק מידתו היא שהוא חווה את הקרבה לבורא בגופו באופן מיוחד. לכן גופו כאילו מעצמו מוליכו לבית המדרש.

הכינור יש מפרשים שהוא גופו של דוד, שגם כשהיה ישן היה גופו מרגיש מעצמו את הקרבה בחצות הלילה ומעירו.

כתוב שלכל צדיק יש מצווה אחת מיוחדת שמתאימה לנפשו ובה במיוחד הוא עובד את הקדוש ברוך הוא. מצוותו של דוד היתה מצוות עונה. הקירבה הגופנית.

נאמר בסנהדרין דף ק"ז עמוד א:

אמר רב יהודה אמר רב: אפילו בשעת חליו של דוד – קיים שמנה עשרה עונות [לשמונה עשר נשותיו], שנאמר "יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה" (תהילים ו' ז')

מכיוון שהנושא של הברייתא הוא מידת הדין ודוד, הוא עובר מבחינת מידת הדין של הלילה, החיבור האישי המיוחד בין דוד לקב"ה, אל מידת הדין של היום, היציאה אל הפועל של מידת הדין כמלך על ישראל.

כששתיל גדל והוא זקוק לעוד מים וחמרי מזון שבאדמה, הצורה שבו מניעה את חמרי המזון שבאדמה ממקומם אליו. כך גם כשהשתיל שהוא עם ישראל זקוק לעוד חומר כדי לגדול ולקבל את צורתו, מכח הצורה הוא נשאב אליו. מכיוון שמדובר במידת הדין הדבר נעשה מייד מצד הצורה בצורה נמרצת וחריפה, ולא בהמתנה שיקרה מצד החומר עצמו. בעמוד על עם ישראל ולאומיות כתבתי דברים שיעזרו להבין יותר עניין זה.

.

– – –

.

קטע ממכתב בעניין יסורים:

.

כתוב גם אם תכתוש אויל במכתשת לא תסור איולתו ממנו. לא כל אחד זוכה לפרי מהיסורים.
אבל כתוב גם ה' חפץ דכאו החלי. מי שה' חפץ בו הוא מדכאו ביסורים, ותורה וכל טובה אמיתית נקנות ביסורים.
יש סוד ביסורים, מעבר למה שלומדים מהם ענווה ותשובה וכו' ומה שהם מכפרים עוונות.
היסורים זו בחינה של מוות. להוציא את הכשרונות אל הפועל זה חיים ושמחה. כשאי אפשר זה כמו מוות. גם עני חשוב כמת, והיום ייסורי העניות קשים במיוחד. פעם אם לא היה מספיק כסף היו קונים לחם רק כפי מה שיש ואוכלים מה שיש, וחיים באסם אם אין כדי דירה וזהו. וייסורי הרעב והויתור על דברים נחוצים הם הרבה פחות קשים מייסורי חסרון הממון כשלעצמם. היום מוכרחים להוציא הרבה גם כשאין, ואז ה"אין" נעשה לוחץ ומפחיד וקשה הרבה יותר. זה ההיפך ממה שחושבים שפעם באמת סבלו והיום גם לעניים יש לחם וקורת גג ואפילו ממרח והם רק מתפנקים.
אני מכיר היטב גם את הייסורים מכך שרוצים ילד ומתעכב.
חלק מהייסורים, אולי הכי קשה למי שהוא בעל נפש, הוא גם הסתר הפנים. שהשמיים כמו נחושת ונדמה שהתפילות לא עולות אל מעבר לתקרה של בית הכנסת.

יש בעולם צד נסתר. עלמא דאתכסיין. סוד. מה שמעבר לתפישה שנולדים איתה. ואפילו אם יש עומק ויכולת להבין יותר מהשטחיות לא באמת תופשים את הצד הזה שבעולם.
ייסורים נותנים לגעת גם בצד השני של החיים, במוות. ה' חפץ בחיים ובשמחה, אבל זה צד שהופך את החיים עצמם לבעלי עומק אחר, נותן מובן אחר לחיים, ובסופו של דבר הם נהיים יותר "חיים".
חלק מכך שאלו ייסורים הוא שאי אפשר לראות את זה ולהתנחם בזה בשעת מעשה.
אחד המקובלים הקדמונים כתב שמה שנקרא חלק הסוד שבתורה זה לא מה שכתוב בספרי קבלה, שזה הרי כתוב ואם כן בהכרח שאינו סוד. אלא הסוד הוא דבר שאי אפשר לאמרו. וספרי הקבלה נכתבו למי שזכה לזה ולכן אינם מובנים לכל אדם.
זה דבר שזוכים לו. לימוד הסוד שייך רק אחרי שזוכים. והזכייה היא רק על ידי יסורים. ורק למי שיש בו הכנה לזה שאינו כמו אויל שנכתש ולא משתנה. וזה תהליך של שנים רבות, לפני שעברו עשר שנים לפחות לא שייך כלל להתחיל לראות איזשהי התחלה של פרי.
אין לזה מילים. זה סוד. משל לזה מה שאמרו בהרבה מקומות על אהבה אבל כמעט לא מבואר מלבד עצם התיבה מה הפירוש של זה. כי מי שיש בו את זה יודע ומי שאין בו אי אפשר לבאר במילים. רק אהבה היא דבר שיכול לזכות לו כל בר לבב, והיא דבר מצוי, היא נמצאת בתוך העולם שאנו חיים בו, וכשאומרים את המילה הרוב יודעים על מה מדובר.
הסוד שזוכים לו על ידי יסורים כמעט אין מי שזוכה לו, ואינו מצוי כלל, הוא דבר שאינו בתוך העולם שאנו חיים בו, אלא בגבול שלו עם מה שמעבר. לכן כדי לגעת בגבול עם המעבר צריך לחוות את מה שמעבר לחיים, ייסורי מוות. ולכן גם אין לו מלה שאם אומרים אותה יהיה בה רמז על מה מדברים.
הייסורים מוציאים את האדם מהחיים. אפשר ליהפך מזה למת וכבוי ומריר. ואפשר למצוא שם את תחילת המקור ממנו החיים נובעים. את מי שמחייה ומשמח ומי שממית ומייסר. אותו עצמו, מאחרי הדברים שהוא נותן או לוקח.
ייסורים גדולים יש להרבה אנשים, אבל כמעט אף אחד מהם אין לו ההכנה לזכות על ידם לפרי שלהם. ואני מאמין שלך יש.

יש הרבה מאוד בגמרא על חביבים יסורים, המעשים ברבי אלעזר ברבי שמעון בבבא מציעא מדף פ"ד והלאה, ובמסכת ברכות הרבה. שאמרו חביבים יסורים והזמינו אותם עליהם. רואים בבירור שזה היה חלק גדול ועיקרי בחיים ובעבודת השם, ולא מבואר בשום מקום באופן ברור מה העניין בזה. מה בדיוק זה נותן, כיצד זה פועל ולמה, מה בדיוק חביב בזה. זה נותר סתום, מחוסר הבנה לגמרי. לא מדברים על זה בוועדים ושיחות מוסר, לא לומדים על זה. ולפעמים נשכח בכלל מבן תורה עד כמה זה חלק עיקרי והכרחי של זכייה לתורה. והרי כתוב מפורש בהרבה מקומות שבלי זה אין זכייה לתורה כלל, ואין ברית עם הקב"ה, וגם לא כל מי שמתייסר יש לייסוריו פרי, ואם כן במה זה תלוי ומה לעשות כדי שיהיה פרי ולא ייצאו הייסורים לבטלה.
ואיך שייך לקבל באהבה ומה זה לקבל באהבה? מה יש לאהוב בייסורים? זה נשמע כתרתי דסתרי, אם נהנים מהם הם כבר לא יסורים, ואם סובלים מה שייך לאהוב. יסורים הם היפך החיים והצמיחה, ועיקר התורה הוא אהבת החיים והשמחה. והיה לכאורה מקום שזה יהיה עניין מרכזי לעסוק בו. ובאמת לא עוסקים בזה בגלוי כי זה סוד ואין לזה כמעט מילים, אבל מצד שני זה דבר שאין לשכוח כמה הוא יסוד ושורש להכל.

בדפים הראשונים בברכות יש כמה מעשים ששאלו חכם חביבים עליך יסורים וענה לא הם ולא שכרם. ולנו נשמע פשוט לענות תשובה כזו. מייד אנחנו מזדרזים לחשוב בוודאי גם אני אומר כך, חלילה רק שלא יבואו ייסורים. אין שום הוה אמינא שלא אתרחק מיסורים בכל היכולת בשביל איזה "שכר" לא מובן שמדברים עליו משגיחים בשיחות מוסר, ורק הם אולי מבינים מה זה, ובכל מקרה "עסקה" כזו היא לא בשבילי. יש לנו באמת מושג על מה ויתרו כשאמרו לא הם ולא שכרם. עד איזו קיצוניות של ייסורים היו צריכים להגיע לפני שויתרו. באיזה לב כבד ויתרו. ולמה לא ויתרו מקודם ולמה היה צריך לשאול אותם. אם מקשיבים היטב זה נשמע כמו הורים שלא יכולים לגדל את הילד, והם לא ימסרו אותו לאימוץ מיוזמתם, עד שיבוא מישהו ויאמר להם הרי אתם לא יכולים, אתם צריכים לוותר…   בלב כזה הם ויתרו על היסורים. אצלנו אם היו מציעים לנו לוותר על הייסורים היינו קופצים על ההצעה כמו על זכייה בפייס. רואים שיש כאן דבר יסודי שאנחנו לא מבינים בכלל.