מעלת הגשמיות – יעקב ועשיו

בבא קמא נ"ה א':

"שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב [גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן למען ייטב לך. רש"י]?
אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה [הלך אצל רבי תנחום בר חנילאי].
אמר ליה [רבי תנחום בר חנילאי לרבי חנינא בן עגיל] ממנו [מרבי יהושע בן לוי] לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר.
וכי סופן להשתבר מאי הוי?
אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל".

.

.

שלמות התיקון בעבודת השם בעולם הזה הוא שהצד הגשמי ביותר בחיות האדם יהיה חי עד מלוא תקפו, ועדיין יהיה תמים וישר ועניו וזך בתכלית. וכמו שאמר רבי ירוחם הלוי באחת משיחותיו שכשנודע לו שיש קפה בלי קפאין הועיל לו המשל להבין מה שיש הרבה מעשים בגמרא על חז"ל הקדושים שנראה מהם שהיו בהם תאוות היצר ועולם הזה בכל תוקף, ואמר שהתיקון הוא לא לעקור תאוות אלה, אלא שיהיו כמו קפה בלא קופאין, אותו דבר עצמו בלא שינוי צורתו וטעמו ורק בלא הארס הממית שבו. שעל ידי שהכל נעשה בתמימות ויושר לב וזכות הלב כבר אין בזה את הסם הממית.

ולכן בחר יצחק בעשיו שאצלו הצד הגשמי היה חי עד מלוא תקפו. וביעקב היה יותר היושר והתמימות וזכות וטהרת הלב והענווה, אבל היה חסר לו בתוקף החית הגשמית. וזהו שהוצרכה רבקה להלבישו עורות עיזים ולומר והידיים ידי עשיו להראות שיכול שתהיה בו חיות זו כמו אצל עשיו. וזה תכלית התיקון בעבודת האדם בעולם הזה.
ועשיו צעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, ויצחק חרד חרדה גדולה עד מאוד, שחרדו שיעקב לא תהיה בו חיות הגשמית במלא תוקפה ולא יושלם תיקון עבודת האדם בעולם ותיקון חטא אדם הראשון.

והברכה שזכה אז יעקב מעשיו היתה על טוב עולם הגשמי, שהברכה היתה לאחר שאכל מטעמים מגדיי עיזים, והיתה על טל השמים ומשמני ארץ ורוב דגן ותירוש. ואבדה הברכה הזו משום שקלקלנו. שכדי לחיות במלוא תוקף החיות הגשמית נדרש עושר ומשמני ארץ. ולכן האריכה התורה בנכסיהם של אבותינו הקדושים כמה גמלים וחמורים היו להם, ולכן צדיקים ממונם םחביב עליהם יותר מגופם ויעקב חזר על פכים קטנים שהממון נדרש לתוקף החיות הגשמית והוא תכלית התיקון והעבודה. ודווקא שם כשחזר על הפכים הקטנים פגע בו שרו של עשיו, כי בעניין זה היתה המחלוקת עם עשיו על הבכורה ועניין  זה היה הדבר היחיד שלא היתה בו שלמות.

ובזה יכל שרו של עשיו ליעקב שנגע בכף ירכו ופירשו חז"ל תמכין דאורייתא והוא חלק הגשמי והוא עניין גיד הנשה, ותקע כף ירך יעקב (בראשית ל"ב). שבזה היה הפקפוק על יעקב.
ועניין חטא העגל גם הוא היה נסיון לתיקון צד תכלית הגשמיות שרצו לראות את גילוי הבורא בעגל זהב שעשו עגל בדמות שור שבמרכבה העליונה, והוא עניין זהב ונעשה העגל מנזמי הזהב. וכשלו בו. והתנצלו את עדיים מחורב, שאם לא היו נכשלים בו היו זוכים לעדי שבקדושה במקום נזמי הזהב.
עשיו היה גדול במיוחד במצוות כיבוד אב ואם [דברים רבה א' ט"ו ועוד], ולומדים כיבוד אב ואם מדמא בן נתינה שהיה מזרעו [קידושין ל"א א']. שאצל קטן כח הנפש של הכרת הבורא ואמונה הוא אותו כח נפש עצמו של אהבתו וכבודו ומוראו כלפי הוריו, ובקטנותו הוריו מצטיירים בכוחות נפשו באותו אופן ממש כמו שהבורא מצטייר בנפשו של גדול. וגם כשהוא גדל ונעשה יכול להכיר את הבורא, עדיין נמצא בו צד הקטנות שאותו כח עצמו של אמונה והכרת הבורא הוא הוא האהבה והכבוד והמורא כלפי הוריו. וצד זה של כח האמונה שמכוון כלפי הוריו הוא הצד של תיקון צד תכלית הגשמיות להרגיש כעין אמונה בבורא כלפי בשר ודם, האמונה היא עיקר כח החיות ובכיבוד הורים היא חיות המתקיימת בבחינה הגשמית, והוא מה שהיה התכלית בעגל הזהב לומר אלה אלוהיך ישראל  לולא נכשלו בו.

עיין במהרש"א שעניין הטובה שאצל לוחות ראשונים הכוונה לטובת עולם הזה. שספר דברים שבו הלוחות השניות נקרא משנה תורה שהוא עומק התורה, הצד שמתגלה רק בהתבוננות שנייה. ושייך לצד תורה שבעל פה ועולם הנסתר הרוחני. ולוחות ראשונים הם מה שנגלה בהשקפה ראשונה, הוא צד תוקף הגשמיות. ולכן בלוחות ראשונים רצו לתקן על ידי העגל תיקון הגשמיות לראות בתכלית הגשמי את הבורא עצמו לומר אלה אלוהיך ישראל כמורה באצבע. ולו היה עולה בידם לא היתה נפסקת טובה מישראל והיה בא התיקון השלם. וכיוון שנכשלו נשברו הלוחות, ויש לנו רק לוחות שאינם בהשקפה הראשונה שהיא תוקף הגשמיות, ופסקה טובת הגשמיות מישראל ולכן לא נאמר בהם טוב. ובלוחות השניים נאמר טוב שבצד ראיית הרוחני לא נפסק הטוב והשלמות גנוזה בהם בבחינת בכח ואפשר משם לחזור ולהוציאה אל הפועל. ועיין עוד מה שכתבתי בזה בחלק התשובות בעניין עבודת השם שבמצוות פריה ורבייה.

.

– – –

.

אני מעתיק ממה שכתבתי בעניין עבודת השם שבפריה ורבייה.

.
יש לשאול למה יצחק העדיף את עשיו לבחור בו להיות אבי עם ישראל וממשיך ברית אברהם עם הקב"ה. מה ראה בו מעלה יותר מביעקב. ולמה כדי שיעקב יהיה הממשיך היה צריך ללבוש עורות גדיי עיזים ולהיות הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו.

התורה נקראת עץ החיים. חפץ הקב"ה הוא בחיים והחיים הם גילויו בעולם. התשתית של החיים הם החיים הטבעיים. וחיי התורה הם עיבוד וזיכוך שלהם למעלה עליונה יותר.
אצל עשיו התשתית של להיות חי מבחינה טבעית היתה יותר חזקה. דם גועש וסמיך, יצרים חזקים וחריפים, תנועה רגשית סוערת ועמוקה. וזה חומר גלם משובח יותר, עם פוטנציאל גדול יותר, לזכך ממנו חיים של תורה שלא יהיו אנמיים וכבויים ויבשים אפורים אלא מלאים צבעים חזקים, אש וחיות ו"דם", ויחד עם זה גם מלאים "קול יעקב", ענווה ויושר ותמימות וטהרת לב והכנעה ודביקות.
ללא תורה נראה שיש סתירה בין צדדים אלה, כל עיקר התורה הוא להביא את שני הצדדים לאיחוד שבו לא רק שלא תהיה סתירה ביניהם, אלא כל אחד יביא את השני לשיא הביטוי שלו, וההתאחדות שלהם לחיות אחת היא החיים שהתורה אמורה לתת לאדם, בבחינת עץ החיים. וסביב זה הוא ענין התאומים בבטנה, וכל מעשי עשיו ויעקב.
אם בונים את ה"קול יעקב" על חשבון לצמצם את ה"ידי עשיו" מחטיאים את עיקר כוונת התורה ובריאת האדם. חוטאים כנגד "מלך חפץ בחיים" וכנגד הגילוי בעולם של "אלוהים חיים".

רבקה ראתה שעשיו לא יוכל לזכך את עצמו ליושר וענווה ותמימות, והראתה על ידי לבישת עורות גדיי העיזים שביעקב יש את הכח להיות חי מבחינת החיות הטבעית, שיכול שיהיו לו ידי עשיו. וידי עשיו הם יסוד בחיי תורה באותה מידה כמו קול יעקב. והם החוליה החלשה בכוחו של יעקב והוא מהדברים שצריכים חיזוק ועבודה במיוחד.

החיות הטבעית כדי שתהיה חיה ולא מיובשת וכבויה, תלויה במידה עיקרית בקשר של האהבה והאישות.
בגמרא עצמה רואים שהם היו לגמרי גלויים ותמימים בעניינים האלה ולא ראו בהם שום דבר לא נאה ולא מכובד. וכמו למשל בבבא מציעא שדנו בגודל האיבר של תנאים ואמוראים וכתבו את זה לדורות להילמד בבתי המדרש, וכמו במסכת שבת ק"מ ב' שרב חסדא הדריך את בתו בענייני תאוות תשמיש כורא ומרגניתא, ובכתובות ו' ב' בעניני הטייה, ובקידושין פ"א א' במעשה רב עמרם חסידא, ושם עמוד ב' במעשה רבי חייא בר אשי ועוד הרבה מאוד שלא בושו כלל מכך שיש באדם תאוות ביאה ולא ראו בזה שום פחיתות וחסרון בלהיות צדיק וטהור וכשר ומכובד. מבלי יכולת להיות גלוי עם עצמו ובן או בת זוגו בזה, ולדעת שאין בזה שום צד כיעור ושיש לאהוב את זוגו גם כלפי הרגשות האלה שבו, אי אפשר שחיי האהבה והאישות יהיו חיים ושוקקים ושמחים.
כל מה שבטבע האנושי הוא חלק מצלם אלוהים ומשלמות הקומה, כל מה שאנושי הוא ממילא אלוקי. כל כח באדם יכול מצד עצמו להיות תמים וטהור ויפה ומקום להשראת שכינה ויכול לצאת לטומאה ועיוות וחטא. בין אם זה בכוחות השכל או הלב או כוחות הגוף והתשוקות הגשמיות.

לפעמים יש אצל בני תורה הרגשה שאין זה יאה לחשוף בפני בן או בת הזוג את החלק בתוך נפשו שהוא ילד או ילדה קטנה שצריך חום וליטוף, את החלק שמרגיש בדידות, שיש לו מאווים ותשוקות כמוסים, את החלק בנפש של איש או אשה בשלים שרוצים לממש את תאוותם. להניח דברים אלה במחשכים ללא גילוי, בלי לתת לאהבה ולקשר להגיע לשם, הוא לקבור ולחנוק אותם, ויחד איתם את כל האפשרות לאהבה ושלום בבית. לא שייך שהבית יהיה בית של קדושה ואהבה ושמחה ושלום ומקום השראת שכינה בלי זה, וזה מחניק ומכבה את כל החיות הטבעית שבאדם, ונעשים הוא ותורתו יבשים וכבויים ואפורים ועצובים, ללא סערה ולהט ודם וחיים. ונמצא שהפסיד בזה את כל חייו ותכלית בריאתו.

ללמוד להיות גלויים במישורים האלה זו עבודה ארוכה וקשה ומסוכנת. גם להשתחרר מרגשי אשמה ומטענים נפשיים שהוטבעו בחינוך וסומנו בתווית כוזבת של "תורה" ו"קב"ה", זו עבודה קשה של שנים וגם בה יש סכנה. נדרשת לזה המון סבלנות ונכונות להשקיע. בעיני זו עבודת השם האמיתית היחידה ששייכת אצלנו, והמעלה של אדם בדורנו בעבודת השם תלוייה אך ורק בכמה הוא עמל בנושא הזה. זו מצוות פריה ורביה במובן של עבודת השם שבה. והיא המצווה הראשונה בתורה כי זה היסוד. הקומה הראשונה. וכל עסק בקומה שנייה כשקומה ראשונה לא בנוייה אין בו טעם ואמת.

כתוב שכל עובד השם יש לו מצווה מיוחדת שאותה הוא לא רק מקיים אלא עובד בה את השם. ודוד המלך המצווה שלו היתה עונה. שנאמר בדמעתי ערשי אמסה. המיטה נמסה מדמעות מרוב שעמל והתייגע על עבודת השם שבמצוות עונה. ולעניות דעתי הכוונה לדברים האלה. זה העמל על החיים עצמם. אין דבר שיכול לשוות לזה בחשיבות. גם מבחינת עבודת מוסר, כל עבודה שהיא רק בינך לבין הספר מי יידע להבחין בין אמת לבין פנטזיה. אבל עבודה שיש בצד השני שלה בן זוג רגיש שמרגיש מצידו מה קורה יש כאן בחינה אמיתית על האמיתיות של זה. וכל ספרי המוסר וכל המידות נמצאים בתוך היחסים בין איש לאשה.

.

– – –

.

.
– – –
.

אני מוסיף כאן קטע מתוך התכתבות:

לגבי מה שכתבת שהתורה היא צורך העולם ולא העולם הוא צורך התורה. נראה לי שלא הסברתי את דברי היטב ואנו מדברים על דברים נפרדים לגמרי. אני מסיק כך גם כי במורה נבוכים ובאגרת תחיית המתים שציינת לא מצאתי שום התייחסות לנקודה שעליה אני דיברתי, כך שנראה לי שאנחנו מדברים על שני נושאים שונים.

אני מורגל בכל דבר לחפש משל מבני אדם על דרך "מבשרי אחזה אלוה".
אם נשאל האם הגוף הוא צורך הנפש [או הנשמה או הרוח וכל כיו"ב החלק הלא חומרי], או הנפש היא צורך הגוף. הנה תחושת הרעב היא מהנפש, וברור שזה לצורך הגוף שהוא זה שצריך אוכל. וכן תחושת הפחד להזהר מסכנה, וכל כיו"ב.
גם כל החכמה השימושית היא לצורך הגוף בלבד ומקורה בנפש.

רבי ירוחם יש לו כמה שיחות שבהן הוא מבאר בקיצוניות שהעיקר הוא הגוף ורק הגוף. לדבריו כל תכלית הבריאה היא לגלות את כבודו לנבראים. וגילוי כבודו הוא רק כשהוא מגולה בגוף. כל זמן שלא רואים את היופי בעיני בשר כשהוא מלובש בבשר [כל חומר גשמי, לאו דווקא בשר ודם] היופי לא באמת התגלה. להסתכל על עיניים של תינוק וחיוך שלו, ללטף לו את הראש, לראות אשה שמעוררת תשוקה, לראות שקיעה וים ויער, לראות אריה, לראות את כיפת השמיים. לשמוע שיר עם צליל קול. לראות את בית המקדש, את ים סוף נבקע. כל דבר שלא נתן לראות בעיני בשר, לשמוע באזני בשר, לגעת בגוף, אין בו גילוי אמיתי של יופי כמו שהתכוון הבורא. גם אם משיגים אותו ברובד הרוחני המופשט שלו בעולם הצורות בהשגה שלמה. זו לא השגה חיה. זה לא גילוי חי.
סוף מעשה במחשבה תחילה, רק סוף המעשה, החומר הממשי הגשמי, יכול להביא לגילוי מלא של החשבה תחילה. מחשבת גילוי כבודו אל הנבראים. האהבה. כמו שאהבה בין איש לאשה כל זמן שהיא מתקיימת רק במכתבים או שיחה או רגשות עוד לא התממשה וזו עוד לא באמת אהבה. רק היציאה אל הפועל בתכלית הגשמיות מביא את זה להיות באמת אהבה.

וגם מצוות כך. כל ההשגות בעולם הצורות ובלימוד התורה, אין להם שום ערך ללא שיצאו לפועל במעשה. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אבל אם אינו מביא לידי מעשה אינו ואל כלום. אין בו ממש והוא כאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים וכל רוח עוקרת אותו.

וממילא תכלית ועיקר קיום האדם הוא הקיום הגופני, והנפש היא משרתת של זה. זה כמו ילד של מלך, שהמלך מינה לו פדגוג פילוסוף חכם מאוד ונעלה במידותיו מעשיו הטובים. לכאורה הפדגוג הוא החשוב כי יש בו יותר חכמה. אבל הוא רק משרת של הילד כי הילד הוא הבן של המלך. וכל חכמתו חשובה רק אם היא כדי ללמד את הילד. וכך הם השכל והנפש כלפי הגוף שהגוף הוא הילד של המלך. והם יותר חכמים ומרוממים, אבל הם רק פדגוג לילד.
ועל הגוף אמרו חז"ל קללת אלוהים תלוי שזה כמו תאומים שאחד תלוי והשני מלך. כך הגוף והקב"ה תאומים בצורתם. כי אם הנפש תיקנה את הגוף והגיע לתכלית מעלתו ותיקונו, אז דווקא בגוף מתקיים מה שאמרו על אדם הראשון שגלגל עקבו מכהה גלגל חמה ומלאכי השרת קראו לפניו קדוש.

והגוף הוא גם זה שקובע. העיקר נקבע לפי מעשה הגוף ואחרי המעשים ילכו הלבבות. גם לפי חכמי הקבלה על ידי עבודת הפעולות הגופניות, מצוות ותיקון המעשים וההנהגות והמידות, מתקנים את העולמות העליונים [ולא שעל ידי השגות בעולמות העליונים עושים תיקונים בעולם הגוף, ההיפך מאופנת המיסטיקנים באיצטלת מקובלים שעל ידי כביכול "ייחודים" וכו' עושים "קבלה מעשית", וכל כיו"ב שכתבת עליה במייל].

מבחינה זו גם היחס בין העולם הזה לתורה, שהם לפי המאמר במדרש שהתורה היא תכנית אדריכלית, ביחסי נפש וגוף, חומר וצורה.

זו אחת מנקודות המחלוקת בין תורת אפלטון ואריסטו לתורת ישראל. בעיניהם עולם האידיאות נגלה בו יופי יותר חריף וכובש ומרומם ונקי וצלול והוא העיקר. מבחינה זו העולם הכללי קצת נטה לכיוון "שלנו". היום פחות מחפשים אמנות של צורות אידיאליות ומושלמות, ויותר את היופי שנגלה בקמטים, בזיעה, בעמל, בסבל ובשבר.

אני התכוונתי לדבר אחר. לגבי השאלה מי מגביל את מי ומה הסדר של סיבה ומסובב. גם אצל אריסטו הצורה היא זו שמגבילה את החומר ולא להיפך, והצורה היא סיבת החומר ולא להיפך. כלומר השאלה האם להיות ריבוע או משולש לא החומר קובע. זה קבוע עוד בשלב הצורה והיא מעצבת את החומר לפי זה והוא מקבל ממנה ולא קובע לה.

אם יש אבא ואמא ואחר כך הקב"ה צריך לומר מה עושים עם זה, והוא אומר לכבד ולירא, הרי התורה היא תגובה לנתון שמחוץ לה. הנתון הוא שהכתיב לתורה מה יהיה כתוב בתורה. אפילו לאריסטו שסובר קדמות העולם, הוא לא סובר שצורה היא תגובה לעולם החומרי. אלא גם הצורה קדומה, והיא קודמת לחומר לא בקדימה של זמן אבל בקדימה של סיבה ומסובב.

התורה אני מתכוון לכל גילוי הרצון האלוהי בכל צורותיו. לא רק למילים הכתובות בחומש כמו שאנחנו קוראים אותן. גם למה שהיה באש שחורה על גבי אש לבנה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם.

בעיני זה היסוד הראשון של האמונה המונותאיסטית בכלל. שקודם כל האל קבע מה יהיה באופן חופשי כשאינו מוגבל על ידי מאומה, ואחר כך נתהווה מה שהוא קבע. אם אומרים שלפני שהאל רצה משהו או קבע משהו כבר היתה מציאות נתונה, שביחס אליו היא נתון קבוע שמגביל אותו, והוא רצה וקבע והתייחס כלפי אותו נתון, ולא כשהוא חופשי מכל נתון קבע את כל הנתונים לבדו, זו לא אמונה מונותאיסטית כלל, אלא צורה של פאגאניות גם אם באולימפוס שלה במקרה יש רק אליל אחד.

לא אמרתי יותר מזה. לרצונו אני קורא תורה. זה כבר עניין סמנטי. לא אכפת לי לקרוא לזה בכל שם אחר. והתכוונתי שרצונו שיהיה כך וכך קדם לזה שבאמת במציאות יש כך וכך. שאם לא כן הרי המציאות קיימת לפניו ובלעדיו ולא מכח רצונו, והוא דייר בה כמונו רק חזק יותר.

זה שרצונו שתהיה מציאות חומרית קדם לעובדה שיש בפועל מציאות חומרית, שזה בדיוק במילים אחרות לומר שהתורה קדמה לעולם, לא אומר מאומה מה עיקר בעיניו יותר. זה לא מקנה חשיבות לרצונו בשלב המופשט שלו לפני שיצא לפועל בחומר והיה רק רצון שעוד לא קרה, שזה במילים אחרות תורה, כתכנית אדריכלית לעולם, יותר מהחשיבות של אותה מציאות חומרית שבה הוא רצה אחרי שכבר יצאה אל הפועל.
אדרבה, אם אני רוצה בית. לפני שבניתי אותו יש לי רעיון בראש איך הוא ייראה. זו התורה. אחר כך בניתי אותו מלבנים. זה העולם. מה יותר חשוב בעיני? האם הבית מהלבינים הוא צורך התכנית האדריכלית או שהתוכנית היא צורך הבית? את מה אני זורק ואיפה אני נשאר לגור?

את התוכנית אנחנו לא זורקים רק כי מעיון בתכנית מגיעים להבנה טובה יותר של הבית ויודעים יותר טוב איך למעשה לגור בו. בלי זה אפשר לזרוק אותה. זהו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ומה שהתכנית היא צורך הבית ולא להיפך, כלומר היא רק שלב להגיע לתכלית שהוא הבית והיא כמו שאר כלי הבנייה שלו, אין בזה סתירה כלל לאמירה שהבית נבנה לפי התוכנית ולא היא צויירה לפי הבית. כששרטטו את התכנית אז קבעו הכל איך ייראה, והבית משועבד לקביעות האלה ומקבל אותן ומוגבל על ידיהן ולא הוא קובע להן ומגביל אותן. ואם יש מחלוקת על חלון בבית ממילא נכון לומר שקודם זו היתה מחלוקת כששרטטו את התכנית איך לצייר את החלון.

.
– –
.
מתוך התכתבות אחרת:

כתב אור היושר:
בכוונתי לכתוב מאמר על נושא הפרישות מההנאות החומריות. ועד כעת היה פשוט לי מסברא וכן מבואר מכמה מאמרי חז"ל וראשונים ואחרונים, כי אין כל פגם ודופי בעצם ההנאה עצמה, אלא מסיבות שונות יש למעט במידה נכונה בנטילת הנאות גשמיות.

ומצאתי עתה בדברי המהר"ל בספרו דרך החיים על אבות (פרק ו', משנה ה'): שמבאר כי החומר נוגד את השכל. ואני מביא כאן חלק מדבריו:
אמר ריש לקיש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר וזאת התורה אדם כי ימות (שבת פ"ג ע"ב), פירוש דבר זה, כי התורה היא שכלית והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החומרי, שאיך יהיה אל התורה שהיא שכל קיום בגוף החומרי כיון שהם הפכים ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד.
ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל לא הגוף ואז יש קיום אל התורה, שאין הגוף החמרי מונע אל התורה כלל כאשר האדם מסלק את הגוף החמרי כאלו אינו. וזה שכתוב וזאת התורה אדם כי ימות באוהל שהאדם שהוא בעל אדמה צריך לסלק הגוף עד שראוי לשוב אל האדמה אז יש קיום אל התורה ואין כאן מתנגד אל התורה.
ומפני זה אמר כאן כך היא דרכה של תורה, כי כך ראוי זה אל התורה במה שהיא תורה שכלית שלא יהיה נמשך כלל אחר התעגוגים שהם תאות הגוף ואז יש קיום אל התורה.
ומ״מ דבר זה מדבר במי שאפשר ויכול לסבול ואין מונע עליו ,עכ"ל.

קישור לדברי המהר"ל – http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14193&st=&pgnum=288

מאוד הופתעתי מחריפות דבריו הקדושים, ואשמח באם כת"ר יביע דעתו בעניין זה, ובאם כת"ר יוכל לבאר את דברי המהר"ל החריפים בעיקר המשפט "צריך לסלק הגוף עד שראוי לשוב אל האדמה!!!".

.

– –

.

העניין שייך לסוגיא של חומר וצורה. מהות החומר היא שני כוחות סותרים. האחד הוא כמיהה וכיסופים לקבל צורה. באותו אופן שאשה מתגעגעת להינשא. שבלי צורה אינו מאומה ואינו חי ושלמותו הוא רק בקבלת הצורה, וגם שלמות הצורה היא רק בהתלבשותה בחומר וכמו שהארכתי מקודם.
אבל מעיקר מהות החומר יש בו גם כח הפוך. התורה קוראת לזה קשיות עורף. כדי שאבן תקבל צורה צריך להפעיל עליה כח של כפטיש יפוצץ סלע. זה על דרך כח הנפש שגורם לאשה לזנות.
הסיבה שבעולם הזה כל דבר סופו למות, כל צורה נפסדת מהחומר שהיא מלובשת בו, זהו משום שלעולם נשאר בחומר צד לכל הפחות כלשהו של המיאון לקבל צורה. ועם הזמן הצד הזה יגרום לאט לאט להיפרדות של הצורה. לכן גם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כל זמן שהוא עשוי חומר, מוכרח שיהיה בו כלשהו מהצד של מיאון לקבל צורה.
כל עשב שגדל יש לו מלאך שמכה בו ואומר לו גדל. אין גדילה בלי מכה וכאב. בלי ייסורים. כי כדי שהחומר יקבל צורה צריך שבירה של הקשיות, של התכונה הממאנת לקבל צורה.
יצר הרע נקרא אבן. זה הכח של הקשיות, של לב אבן. שממאן להתמסר ולקבל צורה. בקיבול הצורה יש איבוד המהות הפרטית העצמית. באיחוד אהבה יש בחינת מוות. עזה כמוות אהבה. הכוני פצעוני שומרי החומות. נפשי יצאה בדברו. כי מת הפרט כמו שהוא מוגדר ושלם בגבולותיו וצורתו העצמית. שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'. הצורה של הפרט נשפכת אל האיחוד ויש בזה בחינת מיתה של הפרט. זה עניין מסירות נפש על קידוש השם. זה כמו זרע שנרקב ומת ואז צומח ממנו דבר ירוק שפורץ הלאה להמשכיות של חיים חדשים. אבל הירוק צומח מכח מיתת הזרע. וכיוון שהזרע קיים וחי כמו שהוא לעצמו יש בו התנגדות למיתה הזו.
המהר"ל מדבר על הצד הזה שבחומר.

אם למשל יש איש שיש לו אשה שהוא אוהב אותה מאוד. וגם היא אוהבת אותו מאוד. אבל יש בה צד שנמשך לזנות והיא נכשלת בזה.
ברור שאם הוא יכה בה בשוטים וירעיב אותה, וישבור את רוחה ויחליש את גופה ויגרום לה לכאבים תתבטל ממנה המשיכה לזנות. אבל מכיוון שהוא אוהב אותה ורוצה לחיות איתה, הוא רוצה לחיות עם אשה בריאה ויפה ומלאת חיים ושמחה וצהלה וברק בעיניים ועם כל כוחות הגשמיות והתשוקה במלוא זהרם ופריחתם. כמו מה שמתואר בשיר השירים התפעלות מהיופי הגשמי וצד התשוקה שבו.
ובוודאי אינו רוצה לחיות עם אשה מורעבת ושבורת נפש ומדוכאת וכאובה ורזה ועם פחד בעיניים ומבט מושפל.

התורה ניתנה לישראל שהם עזים שבאומות. הלוחות נכתבו על סנפירינון שהוא הקשה שבחומרים. הצורה של התורה כדי להתגלות במלוא שלימותה צריכה להחקק על חומר שהוא במלוא עוזו ותוקפו. תורה מפוארה בכלי מפואר. לכן רצה יצחק את עשיו האדמוני ולא את יושב האהלים החיוור. לכן מספרים חז"ל איך כשיהודה ובני יעקב הגיעו למצרים הוא רקע ברגלו וכל הארץ נזדעזעה. לכן חשוב לגמרא לבאר את גודל גבורת האנשים של התנאים והאמוראים בבבא מציעא פ"ד א', ובתענית ד' א' כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם, ועוד הרבה.
מים הם סמל לטהרה, כי אין בהם את ההתנגדות לקבלת צורה. אבל גם הם סמל להתמכרות לתאוות ולרשעים. מבול. כי אין בהם את הקשיות שמחזיקה את הצורה. הם מייד לובשים אותה אבל גם מייד זונחים אותה לכל צורה מזדמנת אחרת. התורה לא מתכוונת שאדם יבטל את הקשיות וחוזק החומר.

נאמר (סוכה נ"ב ב') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח דכתיב: הוי כל צמא לכו למים, וכתיב: אבנים שחקו מים. אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב: הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע.
למה דברי הקב"ה הם פטיש מפוצץ, הרי הם דברים שמחים ומתוקים ומאירים, חיכו ממתקים, ותורתך שעשועי.
אם האשה זונה, אבל אוהבת את בעלה, ובעלה מקבל אותה בחזרתה מבית המאהב ומביט לה לתוך העיניים ואומר לה דברי אהבה שיוצאים ישר ובאמת מעומק הלב הכי פנימי, בכח הכי גדול של דברים היוצאים מהלב נכנסים את הלב. בחום הכי גדול, מהמקום הכי רגיש ופגיע. זה מפוצץ לה את הלב. זה גורם לה למות. להתרסק מבפנים לגמרי. זהו נאמנים פצעי אוהב. דברי הקב"ה הם דברי אהבה מתוקים. וכך הם מפוצצים את לב האבן.
זהו ימית את עצמו באהלה של תורה דווקא, לא ימית עצמו סתם. אהלה של תורה הוא אהל של אהבה, חדר מיטות של אהבה, אפיריון עשה לו המלך שלמה, לא מרתף עינויים וסיגופים ומלקות. והאהבה ממיתה. מרוב אהבה האדם נעשה חולה וחלוש ואינו יכול לעמוד על רגליו וכל איבריו רועדים ואינו יכול לאכול ולשתות וכל מאכל ומשקה מאוסים ותפלים בעיניו. זהו שתלמידי חכמים הם קצירי ומריעי [חולים וחלושים תמיד]. נפשי יצאה בדברו זו מיתה. כי מת החלק הפרטי, של הקיום העצמאי, המסוגר בקליפתו. זו מילת ערלת הלב. ואהבה עזה גורמת למיתה זו להיות מורגשת כחולי ממש. החולי הזה, המיתה הזו, היא המיתה שעליה מדבר המהר"ל. זו מיתה שיש בה חיים גדולים, חיים לעולם שכולו ארוך. מיתה של זרע שצומח לאילן גדול וחזק ובריא. והרי הרבה יותר ממה שנאמר על אהלה של תורה שהוא מקום מיתה נאמר בו שהוא מקום חיים, ונאמר על התורה ולכל בשרו מרפא. ולהאמור אין זו סתירה כלל.

שואלים אם נאמר פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה זו דרכה של תורה, מובן טוב לך בעולם הבא, אבל מה שייך לומר על זה אשריך בעולם הזה. והתירוץ שעם זה שחולי אהבה גדול מבטל את ההנאה ממאכל ומשקה ומבטל את החפץ בממון וכל חמדות עולם הזה, הוא גם עונג הגוף הכי גדול שיש ונעשה על ידו בריא אולם וחכלילי עיניים מיין. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כי מה שהם מחשיבים את הון ביתו זה כי לא טעמו את העונג הגופני של אהבה עזה כמוות שלעומתו נעשה תפל ובזוי ועלוב כל הון ביתו.

ועיין עוד מה שכתבתי בזה בתלמוד מוסבר על בבא קמא ע"ד ב' בדברי הסה"ק בניהו בן יהוידע במה שכתב בענין טבי עבדו של רבן גמליאל.

8 תגובות to “מעלת הגשמיות – יעקב ועשיו”

  1. 'אור-היושר' Says:

    אולי זכיתי להבין את דבריך העמוקים.
    החומר מעצם טבעו מתנגד לרוח המגבילה אותו, ומ"מ אין לומר כי על הרוח לשבור ולכלות את הגוף, כיון שהרוח זקוקה לחומר ובלא החומר אי אפשר לרוח לצור צורה, לכן הדרך היחידה היא ע"י אהבה לבטל את הנאות החומר עד כדי בחינה של מוות!, ואז יתעורר הטבע בגוף השואף רק לרוח, וזהו הנקרא "חולת אהבה אני" שהיא מדרגה גבוהה מאוד ליחידים.

    אבל עדיין יש כאן חידוש עצום בחריפותו.
    כי להבנתי עד עתה, אותם בעלי מדריגה הממיתים עצמם באהלה של תורה, הבחינה היחידה של המוות היא מצד ביטול התאוות החומריות, שבעלי מדריגה אלו אינם נהנים מהנאות חומריות ועניין זה מת לגבייהם. אבל הגוף עצמו ותשוקותיו לא מתו כלל וכלל אלא להפך התעצמו עד כדי כך שהגוף אינו יכול להסתפק ולהנות מתאוות גשמיות מדומות, אלא רק הרוחניות משביעה אותו.
    ואילו לפי המהר"ל יש חלק שהוא בטבע הגוף המתנגד לרוח והשכל וצריכים להמיתו אמנם ע"י אהבה אך יש כאן מוות ממש לטבע הגוף, וחידוש נורא זה סוער ומאיים עלי, כי קשה לחיות בהבנה כזו, וגם כי מכמה מאמרי חז"ל לא משמע כן, ועדיין צ"ע.

  2. נראה לכאורה Says:

    יש מעט רגעים בחיים שלנו שיכולים לתת מעט מושג. אם בוחנים היטב רגעים כמו כשאומרים הרי את מקודשת. או כששומעים את הבכי הראשון של התינוק, או כשנוכחים ברגע יציאת נשמה של אדם אהוב.

    אם לומדים או מתפללים או עורכים סעודה עם האשה והמשפחה וכל כיו"ב, תמיד יש ברקע קול שרוצה לפרוש לנוח. להיות לבד. לצאת לעשן רגע. להרפות מהמאמץ. לפעמים זה יכול להיות קול מאוד מאוד קטן וחלש ולא משמעותי, ולפעמים נהנים ושמחים ולא שמים אליו לב בכלל. זה צד המרד שבטבע החומר. יסוד העפר שממנו מידת העצלות. זה דבר טבעי, לא צריך לנסות להלחם בזה. חז"ל ראו את זה בצורך שיש אחרי תשמיש ואחרי הפיוס שאחרי התשמיש, בסופו של דבר להפנות גב וללכת לישון. גם כשרבן שמעון בן גמליאל נענה לאשה שבאה לצעוק לפני הבית דין, הוא סיים לשתות את הכוס שהיה באמצע שתייתה ואז נענה לקריאתה. מן הסתם הוא היה עייף אחרי שעות עבודה רבות בבית דין ורצה את שבריר השנייה הזה לעצמו לנוח לרגע מהנתינה לאחרים. חז"ל מביאים את אלה כדוגמאות של אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. יש משהו בטבע החומר שרוצה שיניחו לו לנפשו, ואין מי שאין אצלו את הצורך הזה ולו ולרגע קט.
    מספרים על החפץ חיים שכשהיה זקן מאוד נישא בשנית לאשה צעירה. הוא בנה סוכה לבדו בזריזות עצומה, ושאל אותה אם המקום מתאים. היא הרהרה בקול אולי היה עדיף בצד הזה. טרם כילתה לדבר והוא כבר מפרק את הסוכה ובונה אותה בצד ההוא. כשסיים היא חשבה לרגע, כמובן בלי כוונה לבקש את זה ממנו, אולי בעצם בצד השני היה יותר טוב, ומייד הוא כבר באמצע לפרק… בלי לומר בלב "אוף" ולקחת נשימה עמוקה. או מה שמספרים על רבי חיים מבריסק שהשעון אצלו לא היה מכוון לשעה הנכונה, והוא לא ראה מה הבעייה כל פעם לעשות חשבון ולהוסיף את מספר הדקות שצריך כדי לחשב את השעה הנכונה. זה תיקון יסוד העפר, העצלות. וגם אצלם מעט מזה בהכרח נשאר.

    כשאדם אהוב נופח את נשמתו לפנינו, אנחנו באותו רגע אדם שבור. ואז הוא רגע שאין בו את המרד הזה. לא חושבים באותו רגע לצאת לעשן רגע או לאכול משהו או לנוח קצת.
    בלידה כששמעים את הבכי הראשון, כשמחזיקים את התינוק ביד ומסתכלים על הפלא, יש השלמה גמורה עם העול כלפי הקב"ה. וגם ברגע הקידושין לפעמים זה כך.
    אם בוחנים לעומק, גם ברגע של הקידושין או הבכי הראשון של תינוק, שהם רגעים הכי שמחים, יש את אותה שבירה של האדם שיש כשנוכחים ביציאת נשמה. זה לא מכונה "אדם שבור" ולא מורגש כעצב בכלל. כי באמת לא עצובים. אבל אלה רגעים שהרגליים חלשות, הגוף רועד, העשתונות מעורפלים. קשה מאוד להיות לבד ברגעים האלה. צריך תמיכה. שאנשים יחזיקו. אין רצון לאוכל ושתייה ומנוחה ולא חושבים על ממון וכיו"ב. אבל זה יותר עמוק מזה. כאילו נפתחו השמיים ונגלה פלא והאדם מתבטל מול הפלא הזה. מתבטלת עצמיותו. פקות ברכיו. משהו כאילו נשבר בתחושת ה"אני". האדם מרגיש מאוד קטן אז. כתולעת מול הפלא השמיימי. ומצד שני כמו מלאך שחוזה מראות אלוהים. לפעמים לא קולטים את זה באותו רגע אלא רק אחר כך. לפעמים בלידה זה יותר מורגש מאשר בקידושין.

    כשהמהר"ל מדבר על להמית את עצמו, הוא לא מתכוון ללעשות פעולת המתה כלפי עצמו. זה וודאי היפך תורה שהיא תורת חיים. מסופר על רבא שלמד ולא שם לב ואצבעותיו נלחצו בין רגליו וזבו דם, ואמר עליו אותו מין עמא פזיזא אתם, גם בהר סיני קפצתם והקדמתם נעשה לנשמע. ויש מעשה ברבי יוחנן כמדומני שלמד בשוק העליון ובגדו נמצא בשוק התחתון כיוון שלא שם לב מרוב השקיעה בלימוד. אני לא זוכר עכשיו באופן ברור. וכמדומני שנאמר עליו באהבתה תשגה תמיד.
    יש גבול של היסחפות בשקיעה בלימוד שעובר את גבולות השפוי והמתון וה"נורמלי". יש צד סכנה בלא לשים לגבול. מבחינה נפשית. אדם יכול להיות שיכור מלימוד. המהר"ל מתכוון ללשחרר את הגבול הזה שהיין של התורה יביא אותו למצב כמו של אדם בשעת לידה. שנעשה אדם שבור. זה לא לכבות, אלא לשחרר את האש מעבר לגבול הבטוח שלה. לא הורגים שום דבר בדרך של קטילה, רק נותנים לכח האהבה הזה לפרוץ אל מצב שהוא שבירה של ה"אני". זה להרוג בדרך של לתת לאש האהבה לבעור בלי מידה. כמו שמצב של לידה וכיו"ב ממית את האדם. לא בדרך של פעולות כלפי הנפש עם אופי של לחנוק ולהמית ולחתוך וכיו"ב. ותכלית המדרגה שזה נעשה באופן תמידי, ומת באדם לגמרי אותו יסוד עפר, והוא נעשה אש. כמו מה שמספרים על החפץ חיים והסוכה. מספרים שהקשיבו מאחריו כשהאריך בתפילה והוא התחנן לזכות למסור את נפשו על קידוש השם בפועל ממש.

    המיתה שמדובר בה היא רק כלפי יסוד העפר שבאדם. שהוא קצה המדרגה התחתונה של בחינת החומר והביטוי שלה הוא מידת העצלות. העצלות יסודה בתחושת האני כיישות שיש לה הגדרה כדבר בפני עצמו. כל צורך לעשות משהו כרוך בו ציות כלפי הדבר שמניע לעשות.
    אם אתה נח והאשה מבקשת להכין לה קפה, או לקום באמצע האוכל כי ילד צריך משהו, או שהגיע זמן לקום ללכת לכולל, היסוד הזה מרגיש שהציות הוא פגיעה ב"אני". הוא כמו מכה שמבטלת את האני. הציות מאחד אותי עם מי שאני מציית לו. הוא מעשה אהבה כלפיו. וזה נותן מכה לההגדרה שלי כאדם עם יישות עצמית. זה הסירוב של החומר לקבל צורה. כשנער אומרים לו להכין שיעורים או לחזור הביתה מוקדם, ה"אוף" שהוא משמיע הוא תחושה שמבטלים את ה"אני" העצמי שלו. הרטינה כלפי השעון מעורר, הצורך דווקא להתכרבל ולחטוף עוד חצי דקת שינה, זה כמו דגל של מרד נגד הציות. דגל עצמאות של ה"אני". כשמחזיקים ביד את התינוק שכעת נולד אין את הדגל הזה, באותו רגע הוא מת. לא טרחו להרוג אותו. לא עשו שום פעולה אלימה או כוחנית כלפיו. הוא שמח למות, זה קורה מאליו. זו התעלות. המהר"ל לא מתכוון ליגיעה בעבודה של המתה, אלא יגיעה בעבודה של התעלות, וממילא כשבוחנים את הצד הזה שלה אפשר לקרוא לאותה עבודה עצמה גם המתה. זה פן שני של אותו דבר עצמו. כמו שההרגשה של נפשי יצאה בדברו, היא גם הרגשה של טל של תחייה בדברו. זו אותה הרגשה עצמה רק משתי בחינות שלה. כמו חתן שאומר ברגע שאמרתי הרי את מקודשת לא ידעתי איפה אני, הסתובב לי הראש והיה לי ערפול בעיניים ובקושי הצלחתי לעמוד, הייתי הרוס לגמרי. זו אותה הרגשה עצמה שהוא יכול לתאר אותה גם כרגע הנעלה והמאושר בחייו. זו לא סתירה ולא שני דברים שונים, רק שתי פנים של אותו דבר עצמו. זו הבנה מאוד יסודית וחשובה בעניין הזה, כי המתה שהיא לא לחלוטין אותו עניין עצמו לגמרי עם השמחה וההתעלות היא הדבר הכי אסור והכי היפך תורה.
    הצד ההפכי של יסוד העפר הוא יסוד האש. האש ששה לעלות מעלה ולהישרף אל התאחדות עם שורשה. מהאש מקור השמחה. זה מוות על ידי שמחה. יש טפח עצב שהוא כשהאצבעות צמודות זו לזו. וטפח שמח כשהאצבעות פשוקות. העצבות היא מיסוד העפר. לשמר את האני כמו שהוא. השמחה היא מיסוד האש, להתאחד עם מה שמחוץ לאני. שמחה זה לשיר ולרקוד עם עוד אנשים, לנוע, לעשות, להתחבר, לבנות, לא לשבת בשקט לבד. והיא הרג של האני העצל. כשפושקים את האצבעות ממיתים את העצבות על ידי שמחה. כשמופר האיזון בין העפר לאש האצבעות נקרעות מרוב שמחה, השלהבת נשרפת אל מקורה העליון. ברגעים כמו קידושין או לידה או נוכחות המוות, משתלט עלינו הצד של ההתאחדות עם האחר, האדם האחר והקב"ה, ומת צד העפר של ה"אני". מהמיתה הזו בא מה שבאותו זמן יש צד של להיות שבור.
    במוות ההתאחדות כרוכה בעצב כי יש פירוד ממי שמת. אבל יש שגב ברגע הזה. יש התאחדות עם התגלות צד שמעבר לקיום הקטן והפשוט. קוראים שמע ישראל עם יציאת הנשמה, וזו התעלות גדולה. זה כאב חי ולא עצב. זה רגע מאוד חי למרות הכאב, בעוד שעצב זה זמן מת,שקיעה בדכאון ושממון.
    המהר"ל כמובן לא מדבר על הדרכה לבני דורנו, אלא מגדיר את הקצה העליון של המדריגה במדרגות של האבות הקדושים וכיו"ב, וצריך לעסוק בזה מאוד בזהירות. צריך גם לזכור שהמהר"ל הוא ספר ששייך לחלק הפנימיות של התורה והוא עמוק מאוד ואי אפשר לקרוא מה שכתוב באופן פשוט.

  3. 'אור-היושר' Says:

    העתקתי לכאן קטע מהמאמר המתוכנן.
    יגעתי הרבה בדבריו כדי להבין עומקם של דברים. ועיין בדרשות מהר"ל (בסוף באר הגולה ע' ט', ובתפארת ישראל ע' י"ב) שהאדם קרוי על שם האדמה, מפני שגוף האדם בסגולתו הוא כמו האדמה שבכוחה להצמיח זרעים, כך גוף האדם הקב"ה זרע בו את הנשמה הטהורה והזכה, והגוף מצמיח אותה ומוציא פירות טובים, שהם תורה ומצוות ומעשים טובים. ואם כן הכיצד שייך לומר שהגוף החומרי סותר ומתנגד לנשמה הרוחנית, והרי הגוף עצמו הוא הכוח המצמיח את הנשמה כדי שתוציא פירות ומעשים טובים??? ובוודאי שדברי קדשו אינם כפשוטם כלל וכלל, וצריכים ביאור ותלמוד גדול.

    והנראה לעניות דעתי, אולי אפשר לבאר את דבריו המופלאים כך, כי אף ב' דברים שטבעם שונה זה מזה לגמרי, אם הם אינם פועלים זה כנגד זה, אלא זה לעזרת זה בשיתוף פעולה, הרי שאין האחד צריך להכחיש ולהלחם בחבירו, אלא ישלימו זה את זה כשם שבעל ואשה שטבעם שונה בתכלית זה מזו, משלימים זה את זו, וידוע מאמר חז"ל, "עזר כנגדו – זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם". והנה אף דברים שאינם סותרים כלל זה את זה, במצבים מסוימים נעשים כסותרים ונלחמים זה בזה. לדוגמא אין שום סתירה בין אהבת אדם את אשתו לבין אהבתו לאביו ולאימו, ואעפ"כ נאמר "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד". כל אחד מכיר את התופעה שחתן וכלה בתקופה שלאחר החתונה ["שנה ראשונה"] שוכחים את כל העולם שמסביבם, ונוטשים את החברים והידידים לטובת הקשר החדש והאהבה הסוחפת. כך גם מי שהוא נמשך באהבה בוערת אל התורה, ומרוב דבקותו והאתחדותו בתוה"ק, מגיע למצב שכל התעסקות עם דבר אחר, הוא כסתירה לאהבת התורה,

    ובזה באנו לביאור בדברי המהר"ל, שאין התורה מתקיימת אלא במי שהגיע לדרגה באהבת התורה, עד שכל התעסקות בענייני החומר היא כסתירה לאהבתו ודבקותו בתורה הרוחנית, ובזה האיש התורה מתקיימת בו, ואפשר שאף אם אותו האיש בדרגת האהבה העצומה, במשך הזמן הזו הצליח למצוא את המקום והזמן גם לעניינים הגשמיים הראויים, מבלי לפגוע ולסתור את דבקותו בתוה"ק, תורתו מתקיימת, כיוון שכבר הגיע לדרגה שהמית עצמו באוהלה של תורה. ואולי זהו הביאור באגדת הזוה"ק (הובא בט"ז בהלכות שבת סי' רפ"ח, ובמ"ב סק"ד) על ר' עקיבא שהיה בוכה כשאמר שיר השירים באשר ידע עד היכן הדברים מגיעים. כי ידע את גודל האהבה והדבקות בין ישראל לקב"ה, שהיא כל כך עזה עד שמביאה למצב שכל התעסקות עם דבר אחר הוא כסתירה לאהבה זו, ואהבה זו ממיתה ומבטלת כל שאר העניינים, ויש כאן בחינה של מוות, ועל זה שייך גם בחינה של בכי.

  4. נראה לכאורה Says:

    תודה גדולה,

    אני כבר ממתין למאמר.

    שמעתי מאחד מגדולי הדור הקודם, שהעיקר הגדול הוא מציאת המקום הנכון, נקודת האמצע המדוייקת, בין פשטנות יתירה מצד אחד לבין יותר מדי "התפלספות" מהצד השני. זה מה שמבדיל בין כשרון אינטלקטואלי סתם לחכמה אמיתית, ולזה זוכה רק מי שהדברים הם בנפשו, וכואבים לו באמת, ושרשם בא מתוך ליבו וחייו.

    הוא דיבר באופן מסויים על לימוד נושאים מהסוג הזה, אם כי לדעתי זה נכון גם לגבי למדנות בסוגייא הלכתית.

    ונראה מדבריך שזכית לזה, ולכן דבריך יש בהם מרווה למי שבאמת צמא לאמת, ויש בהם חידוש ועניין רב ואור.

    תודה, ויהי רצון שתזכה לסייעתא דשמייא רבה להמשיך בדרכך בהצלחה גדולה.

  5. פרישות; כך היא דרכה של תורה? | סיפורים ומאמרים מעוררי תהייה Says:

    […] התכתבתי בנושא זה עם כותב "תלמוד מוסבר ומאמרים" ואפשר לראות כאן. […]

  6. 'אור-היושר' Says:

    אני מכיר תודה על דבריך הנעימים והמעודדים.
    מפני שאני עסוק ברוב היום, בלימוד בעיון בסוגיות הש"ס, לא נשאר לי הרבה זמן לכתיבה ועריכת המאמרים, לכן זה מתארך מעבר לרגיל.
    ב"ה נראה לי שהשלמתי את המאמר, ומאד מקווה שהוא טוב וראוי.

    ברשות מע"כ אוסיף קישור כאן
    http://levbassar.wordpress.com/2010/10/13/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%9A-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94/  

  7. נראה לכאורה Says:

    שלום,
    תודה על הדברים המאירים מאוד. למדתי אותם בעניין רב והנאה רבה.
    אחרי שערכת באופן ברור את המאמרים שמדברים בשבח הפרישות ובגנאי הפרישות וביארת שאין בהם סתירה, התעוררתי על ידי זה למחשבה להוסיף עוד קצת ביאור בזה.

    באדם יש דומם צומח חי ומדבר. התורה היא עץ חיים ועיקרה ניתנה לתת חיים. חיים מלאים הם רק כשכל אחד מהיסודות האלה חי במלוא חיוניותו. והחידוש של התורה היא היכולת לאחד ביניהם וזה הסוד שחידשה תורה. כי ללא התורה מי שחפץ בחיים של חלק המדבר נעשה נזיר ופרש מחיי העולם כדי לעסוק בחוכמה ללא הפרעה. ומי שחפץ בחיים של חלק החי עסק כל ימיו רק במאכל ומשתה. והיה נראה שהם הפכים שלא יוכלו להיפגש. זה קול יעקב וזה ידי עשיו. וסוד התורה הוא ללמד את עומקם של החיים ששרשם בכל גילוי שלהם הוא אחד ובא ממקור אחד, ואפשר לאחד הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו, וזו שלמות החיים המלאה והאמיתית כרצון התורה.
    בתלמוד מוסבר על בבא קמא פ"ב א' הארכתי בזה קצת יותר, שיש צד של להוציא את עצמו לפועל ולהתממשות, ועיקרו הוא ביסוד החי, ויש צד להיפך של להחזיר את מציאותו למקורה להתחבר לשורשו והוא יסוד מסירות נפש כיצחק שנעקד. ושניהם סופם מגיעים למיתה, הראשון על דרך שאמרו "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ", שמתוך שיוצא לפועל בחומר מגיע לגבול בו החומר ממאן לקבל את הצורה ונעשה מזה מיתה. והשני עיקרו מיסוד המדבר שענייינו לתת עצמו לזולתו וכמו שאמרו ש"אנכי" שבתחילת עשרת הדברות הוא ראשי תיבות אנא נפשאי כתיבת יהיבת. ומזה בוודאי מגיע לידי מיתה, ובתוכיותו של יסוד המדבר טמון עוד יסוד שנקרא ישראל, וכדברי הכוזרי שיש דומם צומח חי מדבר וישראל שהוא מיסוד האש שהיא אש המזבח להחזיר מציאותו לבוראו.
    ויסוד החי של להוציא את עצמיותו לידי מימוש הוא תיקון למיתה שביסוד מסירות הנפש, ומסירות הנפש היא תיקון ליסוד המיתה שיש בהוצאת עצמו לפועל. וזו מידת יעקב שהוא מיסוד התורה לאחד את שניהם על ידי הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. ועל ידי זה מתקן את המיתה לגמרי וכמו שאמרו בתענית ה' ב' יעקב אבינו לא מת.

    וזה על דרך שכתבת שדרך האמת היא מידת האמצע. ששני היסודות האלה כל אחד מושך לצד הפוך, ומציאת נקודת האמצע הנכונה של כל אחד מהם בה טמונה היכולת לאחד ביניהם.

    ומלבד זה יש בזה עוד עניין אחר.

    לדוגמא אריה יש בו תאוות האכילה באופן מבהיל. הוא מתנפל על הטרף וטורף אותו ברעבתנות מאין כמותה ובעודו חי ונוהם וניכר שאוכל בהנאה רבה ותאווה רבה ולא רק כעושה מה שנדרש לבריאות גופו כמי שכפאו שד.
    מצד שני אכילה מהסוג של מאכלים מחוכמים כמו במסעדות היקרות, או אכילת ממתקים ועוגות קצפת היא זרה לטבעו. אני לא מכיר אריות, אבל ממה ששמעתי על כלבים וחתולים ייתכן שירגילו אותם שיהנו מדברים כאלה וירצו אותם. אבל זה זר לטבעם ומזיק להם. בריאותם מתערערת והם נעשים עצלנים ושמנים מדי, והמבט בעיניהם לא מבריק וחיוני אלא אדיש וחסר התלהבות. אני לא בקי במציאות, וזה רק לצורך הדוגמה.

    רואים מזה שיש שני סוגי תאוות האכילה, האחת מה שטורף כטבעו שהיא מועילה לבריאותו וחיוניותו, והשנייה אכילת ממתקים ומעדנים שמכבה את האש הטבעית והחיוניות.

    באדם יש יסוד החי, ומצד זו הוא כמו בעל חיים. ויש בו מכחות כל בעלי החיים. והאיסור שכתבו לגבי הפרזה בפרישות הוא לכבות את כוחות החיים שביסוד הזה על ידי הימשכות יותר מהממוצע אחרי יסוד המדבר שסותר את יסוד החי. שהחיות תלויה בהיותו של יסוד החי במלוא תוקף חיותו. ומידת האמצע אין הכוונה לכבות ולהמית את חיוניותו עד שתהיה במחצית כוחה. אלא על חיוניותו להיות במלוא תוקפה, ומידת האמצע הכוונה שלא תהיה באופן שמכחיש קיומו של יסוד המדבר ופוגע בחיוניותו, שגם הוא צריך להיות במלוא חיוניותו.
    ולמשל הלביאה מביאה חלק מטרפה לגוריה. ומידת הקצה בכח החיוניות הטבעי שלה היא שתאכל הכל בעצמה. והיא מכירה בכך שיש לה מחויבות לדבר שהוא מחוץ לקיום הטבעי של עצמה ועל ידי זה היא מונעת מעצמה חלק מהטרף ונותנת אותו. זה דוגמה של הגבלה מכח דרך אמצע שאין בה כיבוי והמתה של החיוניות.

    ומלבד ההגבלה של דרך אמצע, שחלק מהמאמרים שאמרו בגנות התאווה מדברים בה, יש בזה עוד דבר, שבכל כח יש אופן להוציא את אותו כח עצמו בדרך רעה או בדרך טובה. וזה הוא דבר שעיקרו באדם ולא בבעלי החיים. שכל כח, גם מיסוד החי וגם מיסוד המדבר, אותו כח עצמו יכול לצאת לפועל בדרך שהיא ריבוי חיים ובדרך של קלקול החיים. וכמו כח האהבה שהוא מיסוד המדבר שיכול לצאת בדרך של קדושה בחופה וקידושין לבנות בית נאמן, ויכול אותו כח עצמו לצאת בדרך של זימה ועריות. וכך הוא בכל כח שיש באדם שיכול לצאת לפועל בדרך שהיא בניית החיים ובדרך שהיא הריסת החיים.
    וגם כח תאוות האכילה יכול לצאת בדרך של בניית חיים דהיינו שלא מכבה את הכח הטבעי הזה שיש באדם כמו בכל בעלי החיים ונותן לו להיות חי במלואו, כל זמן שאינו מגיע לקצה שסותר את הכח המדבר. וזהו על דרך שארי דורס ואוכל שזה טבעו וחיותו. ויש דרך שאותו כח עצמו ייצא לפועל בדרך של קלקול החיים וזה על דרך שעושה שלא כטבעו וכמו שארי יאכל מגדנות ועוגות.
    כמובן אצל ארי טבעו פשוט ורק לטרוף בשר הוא כטבעו וכל מגדנות אינן כטבעו. אדם הוא בעל חיים הרבה יותר מורכב, ויש בו מטבע כל בעלי החיים שבעולם, ומה טבעו ומה לא הוא הרבה יותר מורכב ורב פנים ותלוי בהרבה דברים ויש חילוק בין אדם לאדם. רק השתמשתי באריה כי הוא דוגמה פשוטה וממנה אפשר ללמוד את הדרך באופן כללי.
    ועל דרך זה יש לפרש חלק מהמאמרים שדיברו בגנות התאווה, שיאכל רק לצורך קיום הגוף ובריאותו, וכמו כשארי טורף ברוב תאווה זהו לצורך קיום הגוף וגם התאווה שבזה היא לקיום הגוף והחיוניות, וכשאוכל עוגה זה אינו לצורך קיום הגוף אלא זו התמכרות שמקלקלת את כוחות החיים. ואצל אדם ייתכן שאם רוחו נכאה והוא מתעודד ומשיב נפשו כשאוכל דבר מתיקה הוא גם לצורך קיום הגוף, שגם עידוד הנפש הוא חלק מזה, ואז גם התאווה שבזה היא לצורך קיום הגוף ולא בזה דיברו, והכל לפי העניין.

  8. בדברי המורה נבוכים בעניין השגחה פרטית. במחלוקת בין החסידים והמתנגדים | אדם חי – האתר של ניר שטרן Says:

    […] https://gmara.wordpress.com/%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%… […]

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: