Archive for the ‘ברכות דף ס' עמוד ב'’ Category

ברכות – דף ס' עמוד ב'

7 בפברואר 2010

הנכנס לבית הכסא אומר: התכבדו מכובדים [אל המלאכים המלוים אותו הוא אומר שנאמר כי מלאכיו יצוה לך (תהלים צא) [כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ]. רש"י] קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלהי ישראל הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם.

אמר אביי לא לימא אינש הכי [לא לומר אדם כך], דלמא שבקי ליה ואזלי [שמא יעזבוהו וילכו. כיוון שאמר הרפו ממני], אלא לימא [לומר]: שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני סמכוני סמכוני המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם.

כי נפיק [כשיוצא] אומר: ברוך אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חללים חללים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יפתח אחד מהם [מן החללים כגון הלב או הכרס או המעים. רש"י] או אם יסתם [מן הנקבים הפתוחים כגון הפה או החוטם או פי הטבעת. "יפתח" קאי אחללים [עומד על חללים. כלומר מתייחס אל החללים], "יסתם" קאי אנקבים. רש"י] אחד מהם אי אפשר לעמוד לפניך.

(חומר למחשבה:

כתבו בתוספות כאן:

אשר יצר את האדם בחכמה. בתנחומא ויברא אלהים את האדם אמר רבי בון "בחכמה" שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו היינו דאמר בסנהדרין בס"פ אחד דיני ממונות (דף לח.) לכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה.

בתמיד ל"ב א' אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. חכם הוא שצופה בכח שכלו בצורות המופשטות. וכיוון שהחומר מתלבשות בו הצורות העליונות, הרי הוא יודע מה עתיד להיות, כי העתיד שילבש החומר הוא הצורה שכבר עכשיו היא קיימת.

ועל דרך שאמרו שהשקר אין לו רגליים והאמת יש לה רגליים, וסוף השקר ליפול וסוף האמת לעמוד להתגלות. וסוף גנב לתלייה, כי החטא כצורה מופשטת כבר עכשיו הוא קיים וסופו שיתגלה.

והקב"ה ראה את הנולד שיצטרך האדם מזון והכין לו מראש כדרך חכם הרואה את הנולד.

וכשברא מזונותיו ועדיין אדם לא היה, הרי זה כאילו כן היה כצורה מופשטת. בבחינת חכמה. כי אם בורא דברים שהם לצרכו, הרי בהכרח בבחינה מסויימת הוא כבר כאן. המחשבה עליו כבר כאן. דברים מסודרים על פיו. ואי אפשר לחשוב על דבר שאינו ולא היה כמותו בעבר מעולם. ובעל כרחך כמחשבה, כחכמה, כצורה, הוא כבר קיים.

וכשנברא בגוף, לא נתבטל הקיום שהיה לו מקודם כמחשבה בלי גוף. והוא שונה מכל בעלי החיים והבריות האחרות, שקיומם הוא רק בדרך אחת של צורה מלובשת בחומר. והאדם קיים בשתי דרכים בעת ובעונה אחת. יש בו קיום של צורה מלובשת בחומר, ובד בבד יש לו גם קיום אחר של חכמה מופשטת. של נפש מאירה באור עליון צח ללא צמצום החומר.

וזהו שברא את האדם בחכמה. וכדברי המדרש. וללא ביאור זה יקשה שהרי הכל ברא בחכמה. שנאמר מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית (תהילים ק"ד).

ובאדם מתגלה החכמה יותר מבשאר בריות, שיש בו גם קיום של חכמה בלא גוף, ומציאותו היא בדרך פלא שמפליא לעשות. שהרוח בתוכו כל ימיו אף שאין דבר גשמי שיחזיק אותה. וכמו שכתב רש"י לקמן לגבי מפליא לעשות.

אמנם גם בבעלי חיים הוא כן, שיש בהם רוח ונקבים. ויש ליישב ואין כאן מקום להאריך.

יש במפרשים שכתבו שהתוספות חולקים על רש"י, שהוא פירש לקמן לגבי "מפליא לעשות": "והקב"ה ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה, ואעפ"כ הרוח בתוכו כל ימי חייו וזו היא פליאה וחכמה". והתוספות חולקים שבחכמה היינו שהכין מזונותיו מקודם.

וקצת תמוה למה יחלקו על רש"י בלא טעם ובלי להזכיר שחולקים עליו. ואם דבריהם עומדים בפני עצמם קשה מה עניין שהכין מזונותיו בזמן הבריאה לברכת יציאת נקבים. ומה מתגלה בזמן יציאת נקבים מאותה חכמה של ימי בראשית שיגרום ברכה על זה.

ולדברי הם רק באו לפרש דברי רש"י, שהרוח שנישאת בו כל ימיו ולא יוצאת מהנקבים, היא החכמה שאותה רואים וממילא עליה מברכים, והיא מעניין יציאת הנקבים. והיא גילוי לחיים המופשטים מחומר ששורים על האדם, וכלפי זה ביארו שהוא משום שנברא בחכמה, דהיינו הרואה את הנולד שצורתו המופשטת נלווית כצורה מופשטת לצורתו המלובשת בחומר. וכמו שביארתי.

לעיל אמר שכשנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים למלאכים שהולכים עמו לכל מקום.

והנה כשנכנס לבית כסא ולא מתפנה, או במבואות המזוהמים או בבית המרחץ או כשמשמש מיטתו או מול ערווה וכיו"ב, אינו אומר התכבדו מכובדים.

ואפשר שאז אינם נפרדים ממנו, שאין זה כעוסק בדבר שבקדושה. או שנפרדים ואין צריך לכבדם בנטילת רשות.

ומכל מקום צריך טעם מה שונה עניין יציאת נקבים משאר עניינים אלה. ולמה שכתבתי נראה שהמלאכים הם אותה צורה רוחנית ששורה עליו מלבד הצורה שבגוף. והיא הרוח השורה דרך פלא בנאד נקוב בלא שיוצאת מהנקבים. ובלעדיה תצא הרוח מהנקבים ולכן צריך שמירה בכל רגע. וזהו שסמך בסוגיא התכבדו מכובדים לברכת מפליא לעשות, שהוא המשך עניין אחד, ועל ידי ברכת מפליא לעשות מחזיר את המלאכים. ולמבין יבואר היטב לפי זה למה דווקא בעניין יציאת נקבים יש לומר התכבדו מכובדים.

בדברי רש"י לקמן יש עוד לדקדק, שהברכה היא על נקבים וחלולים. ופירש רש"י חלולים כגון הלב או הכרס או המעים. והברכה היא על כך שהחלולים אינם נפתחים. שאם יפתחו אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך. ומברכים ששומר עלינו שלא ייפתחו.

ולקמן בסמוך על חתימת הברכה כתב רש"י: "כנגד שהגוף חלול כמו נאד, והנאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו. והקב"ה ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה, ואעפ"כ הרוח בתוכו כל ימי חייו וזו היא פליאה וחכמה"

ולפי זה חתימת הברכה היא שכן נפתח החלל ואעפ"כ חי האדם שזה "מפליא לעשות". ואמצע הברכה הוא שמברכים ששומר שאין נפתח החלל. ואם ייפתח ימות.

ולמה שכתבתי הם שני עניינים. אמצע הברכה הוא על הצורה שמלובשת בגוף והוא חי כדרך הטבע ואי אפשר שיסתם נקב ואי אפשר שייפתח חלל. ואומרים על זה גלוי וידוע לפני כסא כבודך דרך ענווה, שאנחנו חומר. ומברכים שמקיים את הטבע ושומר שלא יפתח חלל ולא יסתם נקב.

ובחתימה מברכים על מה שהזכיר בתחילה, החכמה, הגוף המופשט, המלאך, שמתלווה לגוף הגשמי. והוא שורה באדם כרוח בנאד נקוב ואינו פורח בדרך פלא. ונקרא נאד נקוב כיוון שהיא צורה שאינה מלובשת בחומר. ולכן אין מה שיגרום שלא תיפרד מהחומר. ולכן מדמה את זה לנאד נקוב שאינו מחזיק הרוח. כי היא נשמה שאינה מלובשת בו.

ולכן אביי לעיל לגבי התכבדו מכובדים אמר להיזהר בדבריו שלא יעזבוהו המלאכים כי היא צורה שאינה מלובשת בחומר ואין מה שיקשור אותה לחומר.

ואמרו על זה שיש באדם מלבד נפש רוח נשמה, גם חיה ויחידה, שאינן מלובשות בתוך הגוף ממש.

ואמרו על הפסוק "מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב", שנפש האדם מלובשת בגוף כמו שהגוף הוא בתוך נעליים. כלומר שרובה מחוץ לגוף ורק הקצה התחתון מלובש בגוף. וכאילו הגוף היה מנעלים שלה)

מאי חתים [מה חותם]?

אמר רב, רופא חולים.

אמר שמואל קא שוינהו אבא לכולי עלמא קצירי [שיווה אבא לכל העולם חולים. אבא הוא כינוי של כבוד לרב].

אלא רופא כל בשר [כנגד היציאה שהיא רפואת כל הגוף. רש"י].

רב ששת אמר מפליא לעשות [כנגד שהגוף חלול כמו נאד, והנאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו. והקב"ה ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה, ואעפ"כ הרוח בתוכו כל ימי חייו וזו היא פליאה וחכמה. רש"י].

אמר רב פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו [נאמר לשתיהן]: רופא כל בשר ומפליא לעשות.

(בסוגיות האחרונות כמה פעמים נאמר שאביי מתקן מה שנאמר ואומר "לא לומר אדם כך וכו'". וכמה פעמים נאמר שרב פפא אמר הלכך נאמר לשתיהן. וכאן בסוגייא זו שמואל תיקן.

אביי שמו הוא מלשון אב, והוא מבחינת אב, שהוא בחינת חכמה, שמיישר ומתקן כפי האמת, שהוא צופה בחכמה, וכמו שאב מיישר דרכי בנו.

וגם שמואל היה בבחינה זו. ושמואל היה חברו של רב והלכה כרב, ואביי חברו של רבא והלכה כרבא.

רב, ורבא, הם מלשון ריבוי וגידול, שהם התלבשות החכמה והצמיחה שבאה ממנה.

ועל אבי נאמר שהלכותיו הן כמו עצמות שאין בהן בשר. שהן החכמה הנקייה כמו שהיא בעודה מופשטת. וגם שמואל היה בקי בשבילי שמיים כמו בשבילי נהרדעא ביתו. שזה כמו שביתו בשמיים. ולכן הלכה כרב נגד שמואל וכרבא נגד אביי.

רב פפא עיקר שמו הוא פעמיים האות פ"א. האל"ף בארמית היא נוספת לרוב השמות. והוא עניין פה אל פה אדבר בו. שזהו עניין החיבור השלם. שסופה של היציאה אל הפועל, גילוי מלכות שמים בפועל, בהתלבשות בחומר, שהיא עניין פה והיא בחינת מלכות, היא בחיבור כל המידות לעניין אחד. ובסיום מסכת נהגו להזכיר עשרה בני רב פפא, לחבר את המסכת אלינו. וכמו שכתב רב האי גאון שהוא סגולה לשכחה.

ולכן מהלך הסוגיות כאן שתיקון האור הוא על ידי אביי או שמואל, והמסקנה למעשה היא על ידי החיבור שעושה רב פפא. וכמה אורות עליונים נרמזו בסוגיות אלה, ולעמוד על עומקו יש לצרף העניינים שתיקן בהם אביי וטעמם, והעניינים שחיבר בהם רב פפא. ומסמיכות העניינים עולה עומק הכוונה במה עוסקת פנימיות הסוגיא)

הנכנס לישן על מטתו אומר: משמע ישראל עד והיה אם שמוע [כלומר פרשה ראשונה של קריאת שמע], ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתשכיבני לשלום ותן חלקי בתורתך ותרגילני לידי מצוה ואל תרגילני לידי עבירה ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע ותצילני מפגע רע ומחלאים רעים ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים ותהא מטתי שלמה לפניך והאר עיני פן אישן המות, ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו.

כי מתער [כשמתעורר], אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה. אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

כי שמע [כששמע] קול תרנגולא, לימא [לומר] ברוך אשר נתן לשכוי [תרנגול] בינה להבחין בין יום ובין לילה [תוספות: והוא הדין אפילו כי לא שמע. דאין ברכה זו אלא להבחנה על הנאת האורה שתרנגול מבחין והוא נהנה מן האור].

כי פתח עיניה [כשפתח עיניו], לימא [לומר] ברוך פוקח עורים.

כי תריץ ויתיב [כשמזדקף ויושב] לימא ברוך מתיר אסורים.

כי לביש לימא ברוך מלביש ערומים.

כי זקיף לימא ברוך זוקף כפופים.

כי נחית לארעא [כשיורד לארץ] לימא ברוך רוקע הארץ על המים.

כי מסגי [כשהולך] לימא ברוך המכין מצעדי גבר.

כי סיים מסאניה [כששורך נעליו] לימא ברוך שעשה לי כל צרכי.

כי אסר המייניה [כשקושר חגורתו] לימא ברוך אוזר ישראל בגבורה.

כי פריס סודרא על רישיה [כשפורס סודר על ראשו] לימא ברוך עוטר ישראל בתפארה.

כי מעטף בציצית [כשמתעטף בציצית] לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית.

כי מנח תפילין אדרעיה [כשמניח תפילין על זרועו], לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין.

ארישיה [על ראשו. כלומר כשמניח תפילין על ראשו] לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין [תוספות: כיון דתחלת הנחתו בזרועו יש לברך להניח אבל בשל ראש מברך על מצות ולא להניח שכבר התחיל והניח אחד מהם. ועיין עוד שם].

כי משי ידיה [כשנוטל ידיו] לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים.

כי משי אפיה [כשרוחץ פניו] לימא ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך ה' אלהי שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וכוף את יצרי להשתעבד לך ורחקני מאדם רע ומחבר רע ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל.

"חייב אדם לברך כו'". [חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. שנאמר (דברים ו) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך.

דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו]

מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה?

אילימא [אם לומר] כשם שמברך על הטובה "הטוב והמטיב", כך מברך על הרעה "הטוב והמטיב"?

והתנן: "על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת".

אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה [לקבלם בשמחה. את הבשורות הרעות, ולברך דיין האמת באותה שמחה כמו שהחיינו והטוב והמיטיב. שכל מה שעושה הקב"ה לטוב הוא עושה. רש"י: לברך על מדת פורענות בלבב שלם].

אמר ר' אחא משום ר' לוי מאי קרא [מה הפסוק]: (תהלים קא, א) "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה". אם חסד – אשירה. ואם משפט – אשירה.

רבי שמואל בר נחמני אמר מהכא [מכאן]: (תהלים נו, יא) "בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר". בה' אהלל דבר זו מדה טובה. באלהים אהלל דבר זו מדת פורענות [אלוהים. לשון דיין. כמו "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב). רש"י].

רבי תנחום אמר מהכא [מכאן]: (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".

ורבנן אמרי מהכא [אומרים מכאן]: (איוב א, כא) "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".


אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דר' עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר "כל דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה רחמנא לטוב עושה].

כי הא [כמו זו] דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא [שהיה הולך בדרך], מטא לההיא מתא [הגיע לאותה עיר]. בעא אושפיזא [חיפש להתארח], לא יהבי ליה [לא נתנו לו].

אמר כל דעביד רחמנא לטב [כל שעושה רחמנא לטובה], אזל ובת בדברא [הלך וישן בשדה].

והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא [והיה איתו תרנגול וחמור ונר. תרנגול, להקיצו משנתו. רש"י].

אתא זיקא כבייה לשרגא [בא רוח כיבהו לנר].

אתא שונרא אכליה לתרנגולא [בא חתול, אכלו לתרנגול].

אתא אריה אכליה לחמרא [בא אריה, אכלו לחמור].

אמר כל דעביד רחמנא לטב [כל שעושה רחמנא לטוב].

ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא [בו בלילה בא גייס, שבה את העיר].

אמר להו [להם], לאו אמרי לכו [לא אמרתי לכם], כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה [אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי. רש"י].

(לכאורה הוא תמוה, מה טובה יש בזה. שאמנם אחרים לקו יותר ממנו, אבל גם הוא לקה.

אמנם כמו במעשה של רבי עקיבא ביבמות קכ"א א', שאמרו חכמים שהוא רמז לעקבתא דמשיחא, גם כאן מדבר בעקבתא דמשיחא שאמרו שלא יהיה אפשר שיהיה הלב פתוח ליראת שמים. ואמרו חכמים שיבוא המשיח ולא אראנו. מרוב שפחדו מעוצם החושך שיהיה לפני בואו.

והוא הגייס שאמר רבי עקיבא ששובה את לב האדם שלא יראה ולא ישמע ולא יבין ולא יידע. לא איש את רעהו וכל שכן כלפי שמיים.

ויש מי שאין לו נר כי הוא לבד, ואין לו תרנגול כי ברוחו אינו בעיר עם בני אדם ואין לו עם מי לכוון שעותיו, ואין לו חמור כי אין לו לאן ללכת, והוא לבדו ניצול מאותו גייס)