Archive for the ‘ברכות דף ס"ג עמוד א'’ Category

ברכות – דף ס"ג עמוד א'

10 בפברואר 2010

"כל חותמי ברכות שבמקדש וכו'". [כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם. משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם]

כל כך למה? לפי שאין עונין אמן במקדש.

ומנין שאין עונין אמן במקדש? שנאמר: (נחמיה ט, ה) "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם".

(במקדש הוא כמו שרואים את מציאותו של הבורא בעיניים. עיין מה שכתבתי בזה לעיל ס"ב ב'. ולא שייך לשון אמונה בדבר שנראה בעין. לשון אמונה פירושו וודאות גמורה. דבר שיציב לגמרי. כמו "ותקעתיו יתד במקום נאמן" (ישעיהו כ"ב כ"ג). אבל זהו לשון שנופל בדבר שאין זה פשוט שיהיה וודאי כל כך, ואעפ"כ הנפש יודעת מתוכה שהוא וודאי לגמרי. אבל על דבר שניכר בעין ממש לא נופל לשון אמונה, שפשוט שכך הוא)

ואומר: (נחמיה ט, ה) "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה". [ויברכו שם כבודך – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" עונים. והמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין. כלומר הנהיגו ברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך. רש"י]

יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת [שיענו פעם אחת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בסוף ברכה אחרונה]?

תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהלה" – על כל ברכה וברכה תן לו תהלה.


"התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו וכו'". [והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם שנאמר (רות ב) "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'". ואומר (שופטים ו) "ה' עמך גבור החיל", ואומר (משלי כג) "אל תבוז כי זקנה אמך", ואומר (תהילים קיט) "עת לעשות לה' הפרו תורתך". רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה']


מאי "ואומר"? [לשם מה הוצרך להוסיף עוד פסוק?]

וכי תימא [וכי תאמר] בעז מדעתיה דנפשיה קאמר [מדעת עצמו אמר. ואין ללמוד ממנו], תא שמע [בא שמע] (שופטים ו, יב) "ה' עמך גבור החיל" [המלאך אמר לגדעון ואפשר ללמוד ממנו].

וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון? [כלומר לא שאל בשלומו ולא ברכו, אלא בשליחות קאמר מאת המקום לבשרו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה [ולא לומדים ממנו]. רש"י]

תא שמע [בא שמע]: (משלי כג, כב) "אל תבוז כי זקנה אמך" [אל תבוז כי זקנה אמך – אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה, אלא למוד מזקני ישראל, כי יש לו על מי שיסמוך, שנאמר עת לעשות לה'. רש"י].

ואומר: (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

אמר רבא, האי קרא [פסוק זה] מרישיה לסיפיה מדריש [מראשו לסופו נדרש] מסיפיה לרישיה מדריש [מסופו לראשו נדרש. רש"י: אם באת לדרשו למקרא זה יש לך לדרשו יפה בין בכתיבתו בין בהפוך].

מרישיה לסיפיה מדריש, "עת לעשות לה'", מאי טעם? משום "הפרו תורתך" [עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך. רש"י].

מסיפיה לרישיה מדריש, "הפרו תורתך", מאי טעם? משום "עת לעשות לה'" [הפרו תורתו עושי רצונו, כגון אליהו בהר הכרמל (מלכים א יח) שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות, משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא. רש"י].


תניא: "הלל הזקן אומר, בשעת המכניסין [שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים] – פזר [אתה לשנות לתלמידים. רש"י]. בשעת המפזרים [שהגדולים שבדור מרביצים תורה. רש"י] – כנס [אתה ולא תטול שררה עליהם דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך. רש"י].

ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו – פזר. שנאמר: (משלי יא, כד) "יש מפזר ונוסף עוד".

ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו – כנס [ואל תטיל דברי תורה לבזיון. רש"י]. שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" [מלפזרה בשעה שהכנוס לשם שמים. רש"י]".


דרש בר קפרא: זלת – קבוץ קנה מינה [הוזלה – קבוץ קנה ממנה. רש"י: אם ראית פרקמטיא [סחורה] בזול, קבוץ וקנה מינה ואסוף שסופה להתיקר. רש"י]. ובאתר דלית גבר תמן הוי גבר
[ובמקום שאין גבר שם היה גבר].

אמר אביי שמע מינה, באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר [במקום שיש גבר שם לא תהיה גבר].

פשיטא? [הא דאביי למה לי? פשיטא שלא יורה אדם הלכה בפני רבו. למה ליה לאביי למשמע מכללא. רש"י]

לא נצרכה אלא בששניהם שוין. [אם באת במקום תלמיד חכם ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש במקומו. רש"י]

דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, (משלי ג, ו) "בכל דרכיך [אפילו לעבור עבירה. רש"י] דעהו [תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה], והוא יישר ארחותיך".

אמר רבא אפילו לדבר עבירה.


דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה.

מה היא? אמר רב חסדא מחטא דתלמיותא [סוג של תפירה].


(יש להבין, הרי אם יעסקו כולם בסוג זה של תפירה לא תהיה פרנסה לכולם. ולכן באמת מאז שדרשו כן בר קפרא ורב חסדא איני יודע כמה שמעו לו בזה. ואפילו בני מקומם שומעי דרשתם אי אפשר שיהיו כולם תופרים כאלה, ולכן גם הם מן הסתם לא שמעו להם.

ואם הבן שלהם עסק בזה, וכי באו ואמרו לכל בני העיר לעסוק בזה ולקפח פרנסתו?

וגם קשה שלא אמר כגון מחטא דתלמיותא. ומשמע שדווקא זה. וכי אין עוד הרבה אומנויות קלות כגון זו?

רש"י כתב "מחטא דתלמיותא. שהתפירות עשויות שורות שורות כתלמי מענה". ובוודאי יש להרגיש שיש בזה דבר חכמה שבא רב חסדא להשמיענו, ולא באמת התכוון להורות שכולם יעסקו באמנות זו)

תניא: "רבי אומר, לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו. שנאמר: (משלי יח, כד) "איש רעים להתרועע". ["להתרועע" הכוונה להיות נשבר לכמה חלקים. להתרוצץ ולהתנפץ. כמו "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל    כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם". תהילים ב' ט']

תניא: "רבי אומר, אל ימנה אדם אפטרופוס בתוך ביתו. שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף אפטרופוס בתוך ביתו לא בא לאותו דבר".


תניא: "רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".


אמר חזקיה בריה דר' פרנך, אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר: (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו [שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים. רש"י]", וסמיך ליה [וסמך לו]: "איש איש כי תשטה אשתו" [אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל], וכתיב: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן".

ולא עוד אלא סוף שנצרך להן [שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני. רש"י] שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו [לעצמו יצטרכו. רש"י]".

אמר רב נחמן בר יצחק, ואם נתנן סוף מתעשר, שנאמר: (במדבר ה, י) "איש אשר יתן לכהן לו יהיה". "לו יהיה" – ממון הרבה.


אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר, כל המשתף שם שמים בצערו [שמברך על הרעה דיין האמת אי נמי שמבקש רחמים מלפניו. בצריך. בצרתך. רש"י] כופלין לו פרנסתו, שנאמר: (איוב כב, כה) "וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ". [בצריך – בצרתך. תועפות – לשון כפילה. כדמתרגמינן וכפלת ותעיף (שמות כו). רש"י]

ר' שמואל בר נחמני אמר פרנסתו מעופפת לו כצפור, שנאמר: "וכסף תועפות לך".


אמר ר' טבי אמר ר' יאשיה, כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר: (משלי כד, י) "התרפית ביום צרה צר כחכה".

אמר ר' אמי בר מתנה אמר שמואל, ואפילו מצוה אחת. שנאמר "התרפית" מכל מקום.


אמר רב ספרא, ר' אבהו הוה משתעי [היה מספר], כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ [ותנן: "אין מעברין את השנים אלא ביהודה", דכתיב: "לשכנו תדרשו" – כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום. בפ"ק דסנהדרין (דף יא:). רש"י].

שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל.

כיון שראה אותם אמר להם למה באתם?

אמרו ליה ללמוד תורה באנו.

הכריז עליהם, אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש. כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל אומר הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל.

התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם אנשים הללו של שוא הם של תהו הם.

אמרו לו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור. כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ.

אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים?

אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ.

אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ.

אמרו לו הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל.

אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל.

אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרונו אצלך. וכן אמרו לנו לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי.

ואמרו לאחינו שבגולה, אם שומעין מוטב, ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל.

מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חס ושלום יש לנו חלק באלהי ישראל.

וכל כך למה? משום שנאמר: (ישעיהו ב, ג) "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

בשלמא [לא קשה] הוא מטהר והם מטמאין לחומרא. אלא הוא מטמא והם מטהרין היכי הוי [איך הוא]? והא תניא: "חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר".

קסברי כי היכי דלא נגררו בתריה [כך שלא יגררו אחריו].