Archive for the ‘ברכות דף נ' עמוד ב'’ Category

ברכות – דף נ' עמוד ב'

24 בינואר 2010

אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך [ולא אמרנו אלא שלא הקדימו אלה] ואזמון עלייהו בדוכתייהו [וזימנו עליהם במקומם], אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו [אבל זימנו עליהם במקומם פרח זימון מהם].

[לעיל עמוד א' הובאה המימרא של רב הונא. שאם היו שלוש חבורות שכל אחת מהן אכלה ביחד לחם ונתחייבה בזימון, ולפני שברכו החבורות פרש אחד מכל חבורה. ושלושת אלו הפורשים נתקבצו לברך ביחד כל אחד מהם על מה שאכל כבר עם חבורתו, אפילו שלא אכלו שלושת הפורשים זה עם זה, מברכים שלושתם בזימון. כיוון שכל אחד מהם מחוייב בזימון מכח האכילה שאכל עם חבורתו לפני שפרש.

וכעת בא רבא לחדש, שאם בכל אחת מהחבורות היו מתחילה ארבעה. וכל אחד מאלה שפרשו לפני שפרש שמע בחבורתו את הזימון, שאמרו נברך שאכלנו משלו, וענו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומייד אחרי זה פרש לפני הברכה עצמה. אז כשבאים הפורשים האלה לברך ביחד על מה שאכלו עם החבורות, אינם מזמנים. כיון שכבר שמעו זימון עם החבורה, ואחר כך לא אכלו עוד, פרחה לה תורת זימון מהם. וכעת יברכו בלי זימון. זהו לפי פירוש רש"י.

ונראה פשוט שדי באחד מהפורשים ששמע זימון עם החבורה הראשונה, כיוון שהוא אינו בתורת זימון, לא יכולים שני הפורשים האחרים לברך בזימון].

אמר רבא מנא אמינא לה [מניין אני אומר לה], דתנן [משנה במסכת כלים י"ח ט']: "מטה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין או שותפין, טהורה. החזירוה – מקבלת טומאה מכאן ולהבא".

מכאן ולהבא אין [הן], למפרע לא. אלמא [אמור] כיון דפלגוה [שחלקוה] פרח לה טומאה מינה [ממנה]. הכא נמי [כאן גם] כיון דאזמון עלייהו [שזימנו עליהם] פרח זימון מינייהו [מהם].

(חומר למחשבה:

המיטה כשהיא שלמה היא כלי, ומקבלת טומאה. במשנה מדובר במיטה שהיתה טמאה, ופירקו אותה לשני חלקים שלא על מנת להחזיר. כיוון שחלק של מיטה אינו כלי, אין הוא מקבל טומאה, ולכן אחרי שפירקו, החלקים טהורים.

לאחר מכן הרכיבו את החלקים מחדש, ומכאן ולהבא המיטה תקבל טומאה אם שוב יהיה מה שמטמא אותה, כיוון שהיא כעת כלי.

המשנה מחדשת, שהטומאה הישנה שהיתה במיטה לפני שפרקו אותה, לא חוזרת אל המיטה לאחר שהורכבה מחדש.

יש חילוק בין מיטה לזימון, שבמיטה החלקים מתחברים שוב לאותו שלם שהיה מקודם. והשאלה אם יחזרו לאותו דין כמו שהיו מקודם.

בזימון, שלושת הפורשים מבקשים להתחבר כעת לשלם חדש המורכב משלושתם, ולא לחזור לקבוצה הראשונה שאיתה אכלו.

לעיל מ"ה ב' כתב רש"י: "דכיון ד"אחד יוצא בברכת חברו" אשמעינן דאין זימון. דאי [שאם] יש זימון ברכת שניהם היא, שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא".

כשמברכים בזימון אין זה שאחד מברך והאחר שומע ויוצא בברכתו. אלא ששניהם נעשים גוף אחד, והגוף הזה מברך.

כששלושה אכלו ביחד ועוד לא אמרו זימון כלל, נוצר דין חיוב זימון שחל על כל אחד מהם, מכיוון שהוקבעו לאכול ביחד. אבל דין החיוב חל על כל אחד בנפרד, כיוון שעוד לא אמרו זימון לא נעשו כגוף אחד לעניין ברכה.

מכיוון שחל עליו החיוב כיחיד, כשהוא פורש החיוב הולך איתו. וכשהוא מוצא עוד שני פורשים כמוהו, הם יכולים לברך ביחד גם אם לא אכלו ביחד, כיוון שעל ראש כל אחד מהם חל חיוב זימון.

היסוד הכי חשוב כדי להכנס לעומקן של סוגיות הגמרא, הוא להבין שיש הבדל יסודי בין דין במובן המשפט האזרחי שמורגלים בו, לבין דין של תורה.

דין אזרחי הוא קביעה שיש במצב מסויים להתנהג כך או כך.

דין של תורה הוא בריאה. יישות רוחנית חיה, מלאך. אפשר לחשוב עליו כמו על ציפור שיושבת על ראשו של המחוייב בדין.

אם פורש מכל קבוצה אחד. חיובו בזימון הולך איתו. כששלושה פורשים נפגשים, מכיוון שעל כל אחד מהם יש דין חיוב לזמן, הם מזמנים זה עם זה ומברכים ביחד, אפילו לא אכלו ביחד.

אבל אם בקבוצות שאכלו ביחד, לפני שפרשו אמרו נברך שאכלנו משלו, נעשו כגוף אחד לעניין ברכה.

כעת חיוב הזימון חל על הגוף האחד הזה, ולא על כל אחד באופן פרטי.

אם אחד פורש עכשיו מהקבוצה, החיוב לא הולך איתו. כיוון שזה חיוב אחד על הקבוצה כגוף אחד, ולא עליו כפרט.

יש שתי אפשרויות מה יקרה לחיוב כשאחד פרש מהקבוצה:

בהלכות קניינים יש סוגיות בהן נעשה קניין, שאינו יכול לחול בזמן שנעשה, ואומרים שהוא תלוי ועומד עד שימצא מקום לחול עליו. וכשאחר כך נעשה שינוי ויכול הקניין לחול, הוא חל ופועל שינוי בעלות בלי צורך במעשה קניין חדש. כוונתי בעיקר לסוגיא בבבא בתרא קל"ו ב'.

גם בהלכות איסורים, אם דבר אסור, ומתחדש עליו איסור מדין אחר, יש פעמים שאומרים שאין איסור חל על איסור. ואז לפעמים האיסור החדש שלא חל נשאר תלוי ועומד, וכשפוקע האיסור הישן שלא נתן לו מקום לחול, חל אז האיסור החדש שהיה תלוי.

גם כאן, היה אפשר לומר, שהינה בקבוצה הראשונה שאכלו ביחד, אם אמרו נברך שאכלו משלו, חיוב הזימון שחל עליהם, השתנה ממצב של חיוב על כל אחד באופן פרטי, ונעשו כגוף אחד לעניין ברכה, ועל הגוף הזה חל חיוב הזימון.

כעת אחד פורש, לפני שברך. בזמן שהוא פרוש, אין חיוב הזימון הולך איתו כמלאך שעומד על ראשו.

החיוב יכול להשאר תלוי בחלל הריק כנשמה בלי גוף. ועדיין קשור אליו כמו נפש של מת שאינה שרויה בגופו אבל מרחפת מעליו ועדיין הוא הגוף ששייכת אליו. וכשיתחדש לדין זימון מקום שיכול לחול עליו, יחול עליו.

אם היה כך, הנה כל אחד מהפורשים יש לו חיוב, שאינו חל עליו ואינו מחייב אותו, אבל הוא קשור אליו והוא תלוי ועומד ומחכה לחול כשאפשר.

אז היו שלושת הפורשים יושבים ביחד ואומרים נברך שאכלנו משלו ונעשים קבוצה של שלושה כגוף אחד. ואז היה לחיוב של "כגוף אחד" על מה לחול, והיה יורד מלהיות תלוי ועומד, וחל על שלושתם כגוף אחד. ומכח זה היו מברכים בזימון שלושתם אפילו שלא אכלו ביחד.

הדרך השנייה היא לומר שחיוב שחל על שלושה שהם גוף אחד לעניין ברכה, שאכלו ביחד ואמרו נברך ועכשיו פרש, מייד כשפורש חלקו בחיוב פורח וחוזר לשמיים ומתבטל מלהיות קשור אליו, ולא נשאר תלוי ועומד מעליו לחול שוב כשיהיה לו מקום על מה לחול. ואז אם שלושה פורשים כאלה מתקבצים, אין כאן חיוב פרטי, כיוון שכבר אמרו נברך עם הקבוצות הראשונות, והחיוב של כגוף אחד פרח כשפרשו, ולכן אינם יכולים לברך בזימון מכח האכילה עם הקבוצות הראשונות כל זמן שלא אכלו הם ביחד.

ודבר זה למד רבא ממיטה. שעל המיטה השלמה היה דין טומאה. וכשנחלקה כעת דין הטומאה אינו חל עליה, כיוון שיכול לחול רק על כלי.

ומלאך דין הטומאה כשהיא נחלקה, אפשר לומר בו שתי דרכים. האחת שנשאר תלוי ועומד. שאינו חל על מאומה, אבל קיים כנשמה בלי גוף מרחף בחלל. ויש לו שייכות למיטה זו כיוון שהיה בה מקודם, ואע"פ שכעת אינו חל עליה שהיא עכשיו אינה כלי ויש רק קרשים טהורים. כמו שלנפש של מת יש שייכות לגופו אפילו שאינה שורה בו.

וכשחיברו את המיטה מחדש, כעת נעשה לדין מקום לחול עליו, והוא חל על המיטה אפילו שעכשיו כבר היא טהורה ולא אירע בה עכשיו דבר שיטמא אותה.

דרך שנייה לומר, שבזמן שנחלקה המיטה פרח המלאך לשמיים ואין כאן יותר דין טומאה שיש לו איזה קשר ושייכות למיטה זו. וכשהיא מחוברת מחדש אין סיבה לטומאתה, עד שלא יארע בה דבר חדש שיטמא אותה.

וממיטה שאין דין טומאה שלה נשאר תלוי וחוזר לחול, אלא פורח, למד רבא לדין זימון.

ובסוגיות של קניין שתלוי ועומד וחל לאחר זמן, ואינו פורח ובטל, וכן איסור, צריך לברר את החילוק למה הם אינם דומים למיטה וזימון לעניין זה. ועיין עוד מה שכתבתי  בסוגיא ששיכת לזה לקמן נ"א א').

"ב' חבורות וכו'". [שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזמון. ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן]

תנא: "אם יש שמש ביניהם [שמשמש לשתיהם. רש"י] שמש מצרפן [אע"פ שאין אלו רואין את אלו כגון יריעה פרוסה ביניהם. רש"י]".

"אין מברכין על היין". [אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים מברכין]

תנו רבנן: "יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ [לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים. הלכך אכתי [עדיין] לא אשתני [השתנה] למעליותא, ולא זז מברכתו הראשונה. והרי הוא כענבים וברכתו בורא פרי העץ. רש"י]. ונוטלין ממנו לידים [דשם מים עליו, דמי פירות בעלמא מקרי [נקרא]. רש"י. כל מיץ שנסחט מפירות נקרא מי פירות. ונקרא זיעה בעלמא. ודינו כמים שיש בהם טעם. וברכתו שהכל. אמנם יין לא מזוג ברכתו בורא פרי העץ ולא שהכל].

משנתן לתוכו מים, מברכין עליו בורא פרי הגפן. ואין נוטלין ממנו לידים. דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן [שם יין עליו ואין נוטלין אלא במים. רש"י]. ואין נוטלין הימנו לידים".

כמאן אזלא [כמי הולכת] הא דאמר שמואל, עושה אדם כל צרכיו בפת? [החידוש של שמואל שמותר להשתמש בפת לצורך שמפסיד אותה מאכילה. ואין בזה משום איסור להפסיד אוכל כיוון שעושה לצורך. אבל להפסיד שלא לצורך מודה שאסור. יש איסור כללי של בל תשחית, שלא להשחית כל דבר שיש בו ערך. אבל באוכלין יש דין נוסף של הפסד אוכלין, שאין עיקרו משום ההפסד אלא משום בזיון. שיש לנהוג כבוד באוכלין שבהם זן הקב"ה את בריותיו]

כמאן [כמי]? כר' אליעזר [שמתיר ליטול ידיים ביין לא מזוג, ולא חושש משום הפסד אוכלין].

אמר רבי יוסי ברבי חנינא, מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים.

מאי טעמא? אמר רב אושעיא, בעינן [צריכים] מצוה מן המובחר [יין כעיקר תיקונו כדרך שכל אדם שותה אותו].

(חומר למחשבה:

הסדר הנכון של הפרטים, היחידים, הוא באופן כזה שהם כאספקלריא שנשקף מתוכם שהכל אחד.

מידת הדין היא העמדה לדין של הפרטים האם הם בסדר נכון. ואם אינם, מתבטלת מייד מציאותם הפרטית שמסתירה את האחדות כיוון שאינה בסדר הנכון, והם מתמזגים אל האחד.

מידת החסד עניינה לת לפרטים קיום בכל סדר שהם, ולהמתין להם עד שיסדרו את עצמם.

היין מסמל את מידת הדין. הוא מבטל את הדעת מייד ובכח, שהיא גדר מציאותו של היחיד, ומשמח, גורם להרגשה של התאחדות עם הכללי, שזה עניין שמחה. ויכול גם לבטל את מציאות הפרט לגמרי אם אין מציאותו גדורה בסדר נכון.

מים נותנים חיים ליחיד בלי לערער את מציאותו כיחיד. ואין צורך להיות גדור בסדר נכון כדי לא להינזק. לכן הם מסמלים את מידת החסד.

מזיגת היין במים להחליש כוחו מסמלת את מיתוק הדין על ידי חסד.

השמחה לפני הבורא מעוררת את מידת הדין. כיוון שהשמחה היא יציאה מגדרי היחיד והפרט והתקרבות אל הכללי, אל הבורא. וההתקרבות מעמידה במבחן את היות הפרט עומד כסדר הנכון הראוי לו.

השמחה לפני הבורא היא בכוס של ברכה. מצווה מן המובחר למזוג את הכוס במים לבקש מהבורא שעם השמחה ינהג איתנו גם במידת הרחמים ולא יעורר עלינו מידת הדין הקשה).

ורבנן למאי חזי [למה ראוי? יין שאינו מזוג במים אם אינו ראוי לשתותו בשום עניין כיצד מחשיבים אותו רבנן יין]? אמר רבי זירא חזי לקורייטי [משקה לרפואה. כגון אנומלין שהוא יין ודבש ופלפלין, או אלונטית שהוא יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. שבת ק"מ א'. ועיין רש"י].

תנו רבנן: "ד' דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת".

אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם זה עם זה]. אייתי לקמייהו תמרי ורמוני [הביאו לפניהם תמרים ורימונים].

שקל [לקח] מר זוטרא, פתק לקמיה דרב אשי [זרק לפני רב אשי. פתק=זרק] דסתנא [מנה של בשר מבושל].

אמר ליה [לו], לא סבר לה מר להא דתניא "אין זורקין את האוכלין"?

ההיא בפת תניא.

והתניא: "כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין"?

אמר ליה והתניא: "אף על פי שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין".

אלא לא קשיא הא במידי [בדבר] דממאיס [שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים. רש"י], הא במידי דלא ממאיס [רמון ואגוז וכל דבר קשה. רש"י].

תנו רבנן: "ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה [משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי. רש"י], וזורקין לפניהם קליות ואגוזים, בימות החמה [שאין טיט בדרכים. רש"י], אבל לא בימות הגשמים. אבל לא גלוסקאות, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים [שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן. רש"י]".

אמר רב יהודה, שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, מסלקן לצד א' ומברך.

תניא חדא: "בולען" [בלא ברכה. רש"י]. ותניא אידך [ברייתא אחרת]: "פולטן" [ומברך וחוזר ואוכלן. רש"י]. ותניא אידך: "מסלקן" [לצד ומברך כשהם בפיו].

לא קשיא, הא דתניא בולען – במשקין [בולען. שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך, ולא לפולטם שמפסידן. רש"י]. והא דתניא פולטן – במידי [בדבר] דלא ממאיס [במה שנתנו בפיו ויכול לחזור ולאוכלו. רש"י]. והא דתניא מסלקן – במידי דממאיס [אם יפלטנו. וכיוון שאינו משקה יכול לסלקו לצד ולברך].

במידי דלא ממאיס נמי [גם] לסלקינהו לצד אחד וליברך [ולמה לו לפלטו ואפילו שלא ממאיס בכך]?

תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה [לפניו] דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן, משום שנאמר: (תהלים עא, ח) "ימלא פי תהלתך".