Archive for the ‘ברכות דף נ"ח עמוד א'’ Category

ברכות – דף נ"ח עמוד א'

3 בפברואר 2010

אמר רבי ירמיה בן אלעזר, נתקללה בבל נתקללו שכניה.

נתקללה שומרון נתברכו שכניה.

נתקללה בבל נתקללו שכניה, דכתיב: (ישעיהו יד, כג) "ושמתיה למורש קפוד ואגמי מים". [ ושם הולכות החיות רעות, ומזיקות מקומות הסמוכות לה, דאוי לרשע ואוי לשכינו. רש"י עירובין י"ח ב']

נתקללה שומרון נתברכו שכניה, דכתיב: (מיכה א, ו) "ושמתי שומרון לעי השדה למטעי כרם וגו'". [ויהנו שכיניה, ושבח הוא לה שנזכרת לטובה. רש"י שם]

ואמר רב המנונא, הרואה אוכלוסי ישראל [חיל גדול של ששים רבוא. רש"י] אומר ברוך חכם הרזים [משנה ברורה סימן רכ"ד ס"ק ח': "שאין דעתן דומין זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה והוא יודע מה בלב כל אלו האוכלוסין"].

אוכלוסי עובדי כוכבים אומר: (ירמיהו נ, יב) "בושה אמכם וגו'" [בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה]


תנו רבנן: "הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.

בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני [שהם חורשים וזורעים ואני מוצא מוכן. רש"י].

הוא היה אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל. ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני.

וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש גזז ולבן ונפץ וטוה וארג ואחר כך מצא בגד ללבוש. ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני.

כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי [עשיר היה והכל באין אצלו לסחורה. רש"י] ואני משכים ומוצא כל אלו לפני.

[בתוספתא פרק ו' ה' הגרסה: כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק אחד עד שגזז וליבן וניפץ וצבע וטווה וארג ותפר ואח"כ לבש, ואני עומד שחרית ומוצא כל אלו לפני. כמה אומניות שוקדות ומשכימות ואני עומד שחרית ומוצא כל אלו לפני]

הוא היה אומר אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי כמה בשר הביא לפני כמה יין הביא לפני כמה גלוסקאות הביא לפני וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי.

אבל אורח רע מהו אומר מה טורח טרח בעל הבית זה, פת אחת אכלתי חתיכה אחת אכלתי כוס אחד שתיתי כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו.

על אורח טוב מהו אומר: (איוב לו, כד) "זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים".

על אורח רע כתיב: (איוב לז, כד) "לכן יראוהו אנשים וגו'" [ לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב]".

(שמואל א יז, יב) "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים". אמר רבא ואיתימא רב זביד ואיתימא רב אושעיא, זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא [שר על ס' רבוא. רש"י ביבמות ע"ו ב'] ודרש באוכלוסא.


אמר עולא נקיטינן [אוחזין אנו] אין אוכלוסא בבבל.


תנא: "אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא".


תנו רבנן: "הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו.

חכמי עובדי כוכבים אומר ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו.

הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו.

מלכי עובדי כוכבים אומר ברוך שנתן מכבודו לבריותיו".


אמר רבי יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים. שאם יזכה [לעולם הבא ויראה בכבוד מלך המשיח. רש"י] יבחין בין מלכי ישראל למלכי עובדי כוכבים [יבחין כמה יתר כבוד נוטלי שכר מצות יותר ממה שהיה כבוד האומות בעולם הזה. רש"י].


רב ששת סגי נהור הוה [סומא היה. סגי נהור=הרבה מואר, והיא לשון של כבוד]. הוו קאזלי כולי עלמא [היו הולכים כל העולם. כל האנשים] לקבולי אפי מלכא [לקבל פני המלך] וקם אזל בהדייהו רב ששת [ועמד והלך איתם רב ששת].

אשכחיה [מצאו] ההוא צדוקי. אמר ליה, חצבי לנהרא [הכדין השלמים הולכים לנהר לשאוב מים. רש"י. חצבי=כדים], כגני לייא? [השבורים להיכן? כלומר למה הולכים? ואף אתה שאתה סומא ולא תראהו להיכן תלך. רש"י]

אמר ליה, תא חזי דידענא טפי מינך [בא ראה שאני יודע יותר ממך].

חלף גונדא [כת. רש"י] קמייתא [ראשונה]. כי קא אוושא [כשהרעישה] אמר ליה ההוא צדוקי, אתא מלכא [בא המלך].

אמר ליה רב ששת, לא קאתי [לא בא].

חלף גונדא תניינא [חלפה כת שנייה]. כי קא אוושא [כשהרעישה] אמר ליה ההוא צדוקי השתא קא אתי מלכא [עכשיו בא המלך].

אמר ליה רב ששת לא קא אתי מלכא [לא בא המלך].

חליף תליתאי [חלפה שלישית]. כי קא שתקא [כששתקה] אמר ליה רב ששת ודאי השתא אתי מלכא [ודאי עכשיו בא המלך].

אמר ליה ההוא צדוקי, מנא לך הא [מניין לך זה]?

אמר ליה, דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא [שמלכות הארץ כעין מלכות הרקיע], דכתיב: (מלכים א יט, יא) "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'. לא ברוח ה'.

ואחר הרוח רעש. לא ברעש ה'.

ואחר הרעש אש. לא באש ה'.

ואחר האש קול דממה דקה".

כי אתא מלכא [כשבא המלך] פתח רב ששת וקא מברך ליה [ומברך אותו].

אמר ליה ההוא צדוקי למאן דלא חזית ליה קא מברכת [למי שלא ראית אותו אתה מברך]?

ומאי הוי עליה [ומה היה עליו] דההוא צדוקי?

איכא דאמרי [יש שאומרים] חברוהי כחלינהו לעיניה [חבריו ניקרו את עיניו].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות.


ר' שילא נגדיה לההוא גברא דבעל מצרית [הלקהו לאותו אדם שבעל מצרית]. אזל אכל ביה קורצי בי מלכא [הלך והלשין עליו בבית המלך. אכל קורצא פירושו הלשין]. אמר איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא דמלכא [אמר יש אדם אחד ביהודים שדן דין בלא רשות מהמלך. הורמנא=רשות מטעם המלך. לרוב בכתב].

שדר עליה פריסתקא [שלח אליו שליחים. פריסתקא=שליח או קבוצת שליחים מטעם המלך]. כי אתא [כשבא. ר' שילא בא לפני שליחי המלך] אמרי ליה מה טעמא נגדתיה להאי [אמרו לו מה טעם הלקית לזה]?

אמר להו דבא על חמרתא [אמר להם, שבא על חמורה].

אמרי ליה, אית לך סהדי [אמרו לו, יש לך עדים]?

אמר להו אין [הן].

אתא אליהו, אדמי ליה כאיניש, ואסהיד [בא אליהו, נדמה לו לאיש, והעיד].

אמרי ליה אי הכי בר קטלא הוא [אמרו לו, אם כך בן מוות הוא].

אמר להו, אנן מיומא דגלינן מארעין לית לן רשותא למקטל [אנו מיום שגלינו מארצנו אין לנו רשות להרוג]. אתון, מאי דבעיתון עבידו ביה [אתם, מה שאתם רוצים תעשו לו].

עד דמעייני ביה בדינא [עד שמעיינים בו בדין], פתח ר' שילא ואמר: (דברי הימים א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' [לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ].

אמרי ליה מאי קאמרת [מה אתה אומר]?

אמר להו, הכי קאמינא [כך אני אומר], בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא כעין מלכותא דרקיעא [ברוך הרחמן שנתן מלכות בארץ כעין המלכות של הרקיע], ויהב לכו שולטנא ורחמי דינא [ונתן לכם שלטון ואהבת הדין].

אמרו חביבא עליה יקרא דמלכותא כולי האי [אמרו חביב עליו כבוד המלכות כל כך], יהבי ליה קולפא [נתנו לו מקל. רש"י: קולפא – מקל לרדות], אמרו ליה דון דינא [אמרו לו דון דין].

כי הוה נפיק [כשיצא] אמר ליה ההוא גברא [אמר לו אותו איש] עביד רחמנא ניסא לשקרי הכי [עושה הקב"ה נס לשקרנים כך]?

אמר ליה [ר' שילא לאותו אדם שבא על המצרית], רשע, לאו חמרי איקרו [לא חמורים נקראים]? דכתיב: (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים בשרם".

חזייה דקאזיל למימרא להו דקרינהו חמרי [ראהו שהולך לומר להם שקראם חמורים. ר' שילא ראה שאותו אדם הולך לשליחי המלך לומר להם שר' שילא קראם חמורים].

אמר [ר' שילא] האי רודף הוא [זה רודף הוא. כלומר דינו כרודף אחר אדם להרגו. שהוא הולך למסור את ר' שילא להריגה]. והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו. מחייה בקולפא וקטליה [הכהו במקל והרגו].


(חומר למחשבה:
שמות כ"ח א-ב: "אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם-זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם-אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ".

בסנהדרין ע"ב א' נאמר שמן הסתם הגנב סבור שבעל הבית יעמוד על ממונו וינסה למנוע ממנו לגנוב, ובא על דעת שאם יעשה כן יהרגנו. לכן רואים את הגנב כבא להרוג את בעל הבית, ועל זה אומר הפסוק שאין לו דמים. ולשון הגמרא שבמה שכתוב "אין לו דמים", אומרת התורה "הקם להרגך השכם להרגו". ועיין עוד ברמב"ם פרק ט' מהלכות גניבה.

כשאדם קם להרוג אדם אחר, לא רק מי שקמים להרגו מותר להשכים ולהרוג, אלא גם כל אדם אחר מצווה להרוג את מי שרודף אחרי חבירו להרגו. עיין המקור לזה בסוגיא בסנהדרין שם.
עיין בספר מנחת חינוך מצווה ת"ר אות ז' שהביא מחלוקת, שלדעת הרא"ם [פירוש רבי אליהו מזרחי על החומש, בפרשת וישלח] יש חילוק, שמי שבא להציל את הנרדף מרודפו, אם יכול להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף אסור להרגו. ואילו זה שרודפים אחריו אינו צריך לדקדק אם אפשר להציל בלי להרוג את הרודף.
ולדעת רש"י סנהדרין ע"ד א', גם הנרדף חייב להציל את עצמו על ידי אחד מאבריו של הרודף, ואם יכול לעשות כן אסור להרגו.

בשו"ת משפט הכהן סי' קלט הסביר שבאדם אחר שהורג את הרודף, האיסור "לא תרצח" להרוג את הרודף קיים, רק שהמצווה להציל את הנרדף עדיפה ממנו. לכן יש לדקדק אם ניתן להציל באחד מאיבריו. שהאיסור "לא תרצח" שקיים כאן מחייב את זה.
מה שאין כן כשהנרדף עצמו משכים להרוג את זה שקם עליו, "אין לו דמים", כלומר אין כאן איסור להרגו כלל, ולכן אין צריך לדקדק אם ניתן להצילו באחד מאיבריו. שגם אם אפשר לא אכפת לנו, שאין איסור על הריגתו.

ודבריו הם רק לשיטת הרא"ם, אבל לרש"י אין חילוק בין הנרדף עצמו לאדם אחר.
ולרש"י צריך עיון למה יש כאן שני דינים: דין אחד, "הקם להרגך השכם להרגו", שנלמד מהפסוק "אין לו דמים". ודין שני הוא דין רודף, שנלמד ממקום אחר עיין סנהדרין שם, שאם ראובן רודף אחרי שמעון להרגו, חייב לוי להרוג את ראובן כדי להציל את שמעון. ולכאורה הם דין אחד. שאם לוי הורג את ראובן כדי להציל את שמעון, בוודאי גם לשמעון מותר להרוג את ראובן כדי להציל את עצמו.
עניין זה צריך עיון רב, וכתבתי רק להעלות את השאלות ובלי העיון הנצרך.

הגדר עד כמה צריכה להיות הסכנה מיידית אינו מבורר בפירוש וצריך עיון רב בזה.
ייתכן שיש חילוק, שהנרדף מותר להרוג את הרודף גם בסכנה שאינה מיידית וישירה באופן שיכנס לגדר שכל אדם מחוייב להרוג את הרודף. אבל אין זה ברור לי כעת וצריך עוד עיון רב בזה.

במדרש רבה ותנחומא על הפסוק בבמדבר כ"ה י"ז, נאמר: "צרור את המדיינים,
למה? כי צוררים הם לכם. מכאן אמרו חכמים: הבא להורגך השכם להרגו".
אמנם מרש"י כאן ובסנהדרין מבואר שהמקור לדין זה הוא מהפסוק בשמות "אין לו דמים". ואפשר שסבר שדברי המדרש הם בגדר אגדתא, כיוון שנאמרו בין אומה לאומה ולא בין יחיד ליחיד.

בספר החינוך מצווה של"ח, איסור הונאת דברים, כתב:
"שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם.

מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר זה עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.

וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה בונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון.

ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחר והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.

ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו ,ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.

ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.

ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשט בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

מחדש כאן ספר החינוך שהדין "הקם להרגך השכם להרגו", אינו דווקא לגבי הריגה, אלא גם לגבי אונאת דברים, שאם פלוני מחרף אותו, מותר לו לחרפו בחזרה כדי להציל עצמו מהיזקו.

ומסתבר לפי זה שהוא הדין גם שאם פלוני מכהו, באופן שאין בו סכנה, שיהיה מותר לו להכות בחזרה כדי להציל עצמו. והוא הדין בכל פגיעה.

ומסתבר גם שאם ראובן מצער בדברים את שמעון, או מכהו, שיהיה מותר ללוי לצער בדברים את ראובן או להכותו כדי להציל את שמעון.

יש לעיין לפי ספר החינוך, אם ראובן מצער בדברים את שמעון, האם מותר לשמעון להכותו באופן שרק גורם לכאב ואין בו סכנה, כדי להציל את עצמו.

או להיפך, שאם ראובן מכה את שמעון, האם יותר לשמעון לחרפו בדברים כדי להציל את עצמו.

ייתכן שמותר להציל עצמו רק באותו אופן פגיעה שפוגעים בו. מכה על מכה או דברים על דברים. אבל לא דברים על מכה או להיפך.

וייתכן שמותר רק באופן חמור בשווה, או חמור פחות, אבל לא לפגוע במי שפוגע בו באופן חמור יותר. שאם נניח שמכה חמורה מחרפה [ויש לעיין בזה כי אין זה פשוט], מותר להציל את עצמו ממכה בחרפה או במכה. אבל מחרפה מותר להציל עצמו רק בחרפה, ולא במכה שהיא חמורה יותר.

ואפשר שיש רק שתי מחלקות. אחת הריגה, והשנייה צער שאין בו סכנה. ועל כל צער שאין בו סכנה מותר להציל עצמו בכל דבר שאין בו סכנה, אפילו אם הוא חמור יותר ממה שהפוגע עושה. ומותר להכות כדי להציל עצמו מאונאת דברים [לפי ההנחה שמכות חמור יותר].

בהריגה, התירה התורה להשכים ולהרוג את הקם עליו, עוד לפני שהקם עליו פגע בו.

לפי זה לכאורה יהיה מותר לא רק לענות למי שמחרף אותו, כמו שכתב החינוך, אלא גם להשכים ולחרף גם את מי שעוד לא חירף אותו. או להכות את מי שעוד לא הכה אותו, רק כדי למנוע ממנו לחרף ולהכות בעתיד. כל שנראה שחזקתו שעתיד לעשות כן.

שאם הכלל שמותר לפגוע כדי להציל את עצמו, מותר לו להציל עצמו גם מהחרפה הראשונה ומהמכה הראשונה. ולא רק בהריגה ששם בוודאי מוכרח להקדים ולהרגו כדי להציל עצמו. וצריך עוד עיון רב.

לגבי להכות חבירו כדי למנוע ממנו לגזלו, בבבא קמא כ"ז ב' מבואר שאם ראובן שואב מים מבארו של שמעון, מותר לשמעון להכותו כדי למנוע ממנו לעשות כן.

אבל בפשטות אין זה שייך לנדון שלנו לגבי הקם להרגך השכם להרגו. ואם היה שייך היה יכול ספר החינוך ללמוד משם שמותר לחרף את מי שמחרף אותו.

דיני ממונות קובעים איזה ממון שייך למי, וביסודם מונח גם שיש דין לכפות בכח אם מישהו עובר על דיני הממונות. הסוגיא בבבא קמא מחדשת, שהיכן שהדין פשוט ואין בו מקום לספק, ובוודאי היה זוכה אם היה בא לבית דין, מותר לכוף את הדין בעצמו ואינו חייב להמתין לבית דין.

ובפשטות זה שייך רק לדברים הנוגעים לדיני ממונות, שהיו בית דין כופים אותם בכח, והותר לאדם לעשות דין לעצמו.

אמנם אונאת דברים, מכות שאין בהן נזק ממוני, וכן הקם על חבירו להרגו, בכל אלה אין בהם שווה פרוטה, ומדיני ממונות אין דין לכוף את חבירו שלא לעשות כן. בקם על חבירו להרגו בכלל ההריגה אמנם יש נזק ממון. אבל מדיני ממונות לא יותר להרוג את הקם. אלא רק לצערו ולכפותו.

לכן נראה שצדקו דברי ספר החינוך שכדי להתיר לענות למחרפו הוצרך לדמותו להקם להרגך ואינו שייך לכך שעושה אדם דין לעצמו. וכמובן כל זה רק להעיר וצריך עוד עיון רב).

אמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא דרשינא ליה [אמר הואיל ונעשה לי נס בפסוק זה אדרוש אותו]:

"לך ה' הגדולה" – זו מעשה בראשית. וכן הוא אומר: (איוב ט, י) "עושה גדולות עד אין חקר" [הפסוק באיוב מדבר על מעשה הבריאה].

"והגבורה" – זו יציאת מצרים. שנאמר: (שמות יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדולה וגו'" [וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. – ראייה ויראה הם מעניין גבורה].

"והתפארת" – זו חמה ולבנה שיעמדו לו ליהושע. שנאמר: (יהושע י, יג) "וידום השמש וירח עמד וגו' [וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים].

"והנצח" – זו מפלתה של רומי. וכן הוא אומר: (ישעיהו סג, ג) "ויז נצחם על בגדי וגו'". [מידת "נצח" עניינה גילוי, ויציאה אל הפועל בתוקף. וזה יהיה במפלתה של רומי שהיא הגאולה העתידה שבה הכל יתגלה. דם הנשפך נקרא נצח, "ויז נצחם", שהוא מתגלה.

מה שמעל הזמן נקרא נצח, כי הזמן הוא הסתר, ומעל הזמן שם הגילוי הבהיר והצלול]

"וההוד" – זו מלחמת נחלי ארנון. שנאמר: (במדבר כא, יד) "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן". [הוד הוא מלשון תודה והודאה, שמגלה עצמו על ידי שמקטין ומבטל עצמו כלפי זולתו, וכך מהותו נגלית  בדרך נסתרת. והוא עניין הוד, שמגלה כבודו באור שאינו מגולה ונוצץ. כמו אור החמה לפני שהנצה או אחרי ששקעה. הוד הוא עניין כבוד, כיוון שמי שמכבדים אותו לא מסתכלים היישר בפניו, אלא רק בכבוד שקורן סביבותיו. כמו שאין מסתכלים בשמש עצמה אלא באור שלה הנופל סביב.

וכן מלחמת ארנון היו בה ניסים בסתר, שרק שני המצורעים ראו וסיפרו לישראל, כדלעיל נ"ד א'-ב']

"כי כל בשמים ובארץ" – זו מלחמת סיסרא שנאמר: (שופטים ה, כ) "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא".

"לך ה' הממלכה" – זו מלחמת עמלק [דכתיב בה כסא מלכות. כי יד על כס יה (שמות יז). כלומר על ידי מלחמה ליי' בעמלק יתעלה כסאו. רש"י]. וכן הוא אומר: (שמות יז, טז) כי יד על כס יה [וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר].
"והמתנשא" – זו מלחמת גוג ומגוג
[מדכתיב לשון נשיאות משמע על נשיא ראש משך ותובל. רש"י]. וכן הוא אומר: (יחזקאל לח, ג) "הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותובל".

"לכל לראש" [לכל הקם להיות לראש הוא מתנשא כלומר שהוא גוזר ומעמידו. רש"י] – אמר רב חנן בר רבא אמר ר' יוחנן, אפילו ריש גרגיתא [ראש בור המים. רש"י: הממונה על החופרין חפירות למלאותן מים כדי להשקות בהן שדותיהן] מן שמיא מנו ליה [משמים מינו אותו].


במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא [משמו של רבי עקיבא]:

"לך ה' הגדולה" – זו קריעת ים סוף.

"והגבורה" – זו מכת בכורות.

"והתפארת" – זו מתן תורה.

"והנצח" – זו ירושלים [שהיא בגלוי, וכמו שכתבתי לעיל שעניין נצח הוא גילוי].

"וההוד" – זו בית המקדש [ששם הכבוד נסתר בין הכתלים והשערים והפרוכת והכפורת והארון. וכמו שכתבתי לעיל שהוד הוא עניין גילוי שנסתר מאחרי מחיצה].

(המהר"ל בספר גבורות ה', הקדמה שלישית, ביאר היטב ובאריכות את כל הדרשא של רבי שילא ורבי עקיבא על פסוק זה. והוא מהמקורות המועילים ביותר להבין עניין עשר ספירות אם יגעים בו כראוי. עיין בדבריו כאן)