Archive for the ‘ברכות דף נ"ה עמוד א'’ Category

ברכות – דף נ"ה עמוד א'

31 בינואר 2010

ואמר רב יהודה, שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו [שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים. רש"י], והמאריך בבית הכסא [רפואה היא לו. רש"י]".

והמאריך בתפלתו מעליותא [מעלה] היא? והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המאריך בתפלתו ומעיין בה [אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה. רש"י] סוף בא לידי כאב לב [שאין בקשתו נעשית. רש"י], שנאמר: (משלי יג, יב) "תוחלת [לשון תפלה כמו ויחל משה (שמות לב). רש"י] ממושכה מחלה לב".

ואמר ר' יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם [שעל ידיהן מפשפשים למעלה במעשיו לומר בוטח זה בזכיותיו נראה מה הם. רש"י] ואלו הן, קיר נטוי [מקום סכנה. רש"י], ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו לשמים [בוטח הוא בזכיותיו שחברו יהיה נענש על ידו. רש"י].


הא לא קשיא, הא דמעיין בה הא דלא מעיין בה [שאינו מעיין לראות אם מתקיימת]. והיכי עביד [וכיצד עושה]? דמפיש ברחמי [שמרבה בבקשת רחמים].


"והמאריך על שלחנו".

דלמא אתי עניא ויהיב ליה [שמא בא עני ונותן לו], דכתיב: (יחזקאל מא, כב) "המזבח עץ שלש אמות גבוה" [הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה]. וכתיב: (יחזקאל מא, כב) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'". פתח במזבח וסיים בשלחן?

ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו.


"והמאריך בבית הכסא".

מעליותא הוא? והתניא: "עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות [טחורים], האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים, ומוריגי בהמה [כל בשר שבבהמה שאינו חלק אלא דומה למורג חרוץ שאינו חלק כמו החיך והלשון והכרס הפנימי ובית הכוסות. רש"י], ושדרו של דג, ודג מליח שאינו מבושל כל צרכו, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד ובחרסית, והמקנח בצרור שקנח בו חבירו, ויש אומרים אף התולה עצמו בבית הכסא יותר מדאי [שאינו יושב אלא על ברכיו שמתוך כך נקביו נפתחין יותר מדאי. רש"י]".

לא קשיא. הא דמאריך ותלי [ותולה. שקשה לתחתוניות] הא דמאריך ולא תלי [שמאריך ימיו].


כי הא [כמו זה] דאמרה ליה ההיא מטרוניתא [אותה גבירה] לר' יהודה בר' אלעאי, פניך דומים למגדלי חזירים ולמלוי ברבית [שכרן מרובה בלא טורח ושמחים בחלקם לכך פניהם צהובים. רש"י].

אמר לה הימנותא [לשון שבועה כלומר באמונה שתיהן אסורות לי. רש"י] לדידי תרוייהו אסירן [לי שתיהן אסורות], אלא עשרים וארבעה בית הכסא איכא [יש] מאושפיזאי [ממקום בו אני מתאכסן] לבי מדרשא [לבית המדרש]. דכי אזילנא [שכשאני הולך] בדיקנא נפשאי בכולהו [בודק אני את עצמי בכולן].


ואמר רב יהודה, שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא. כוס של ברכה לברך ואינו מברך. והמנהיג עצמו ברבנות.

ספר תורה לקרות ואינו קורא, דכתיב: (דברים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך".

כוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתיב: (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך" [והמברך ברכת המזון מברך לבעל הבית. רש"י].

והמנהיג עצמו ברבנות, דאמר ר' חמא בר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות.


ואמר רב יהודה אמר רב, שלשה צריכים רחמים [צריכים לבקש רחמים שיבאו, לפי שהם בידו של הקב"ה ואין להם רשות לבא אלא ברשותו. רש"י. כמובן שהכל בידו של הקב"ה והכל צריך רשותו, רק שנסתר על ידי סיבות טבעיות. ואלה אין סיבה טבעית הגורמת להן, וזהו בגלל שהקב"ה חפץ שירגישו שבדברים אלה תלויים רק בו ויתפללו עליהם ביותר], מלך טוב, שנה טובה, וחלום טוב.

מלך טוב, דכתיב: (משלי כא, א) "פלגי מים לב מלך ביד ה'".

שנה טובה דכתיב: (דברים יא, יב) "תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

חלום טוב דכתיב: (ישעיהו לח, טז) "ותחלימני והחייני" [אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי].


אמר רבי יוחנן שלשה דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו ואלו הן, רעב ושובע ופרנס טוב.

רעב, דכתיב: (מלכים ב ח, א) "כי קרא ה' לרעב וגו'".

שובע דכתיב: (יחזקאל לו, כט) "וקראתי אל הדגן והרביתי אותו".

פרנס טוב דכתיב: (שמות לא, ב) "וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל [בן אורי בן חור למטה יהודה]".

(גם כאן הכוונה שבדברים אלה מתגלה הנהגת הבורא בעולם ללא הסתר של טבע)

אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: (שמות לה, ל) "ראו קרא ה' בשם בצלאל [בן אורי בן חור למטה יהודה]".

["ראה" משמע היש בלבך? תן עיניך בדבר. רש"י. רש"י כנראה גרס כאן "ראה", ולא "ראו", שהוא הפסוק מפרק ל"א שהובא לעיל]

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, משה הגון עליך בצלאל? אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן.

אמר לו אף על פי כן לך אמור להם.

הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל?

אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן".


אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, בצלאל על שם חכמתו נקרא.

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן.

אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים?

אמר לו שמא בצל אל היית וידעת?


אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ [על ידי צירופן ובספר יצירה תני להו. רש"י. שהמשכן הוא עולם קטן].

(עניין צירוף אותיות הוא סיפור. שעל ידי צירוף אותיות נעשה סיפור. ואף העולם הוא סיפור, שמספר הבורא לבריותיו. פירוש הרמב"ן לספר יצירה: "בשלשה ספרים ספר וספר וסיפור. כלומר שהוא מתיחד באלו השלשה מקומות, בספר שהוא חכמה ראשונה, ובספר שהוא בינה שאדם מונה בה, ובספור כלל שאר המתיחדים באחדותו".

ואף "ספירות" פירושו מלשון סיפור. עשר ספירות הן עשרה סיפורים, שמצרופיהם נולדים סיפורים לאינספור. והן גם מלשון ספיר, שהוא אבן שמאירה, שמתוך חומרה בוקע אור. וכמו שרוח המספר בוקע מאותיות הסיפור.

"ספר" הוא ראשי תיבות סוד, פה, ראייה. שהסוד שברוח הסופר על ידי פה, שהן האותיות שבפה, נעשה ראייה למי שהסיפור אליו, שמשיג את הסוד בחוש, וכעניין "וכל העם רואים את הקולות". וזה כמו שכתב בזוהר לגבי מתן תורה שעשרת הדברות מתחילות ב"אנכי", והוא ראשי תיבות "אנא נפשאי כתיבת יהיבת". אני את עצמי כתבתי ונתתי. והוא עניין אהבה שנותן לאהוב להשיג בחוש את הסוד שבעצמיותו, והוא בדרך צירוף אותיות, דהיינו סיפור)


כתיב הכא [כתוב כאן]: (שמות לה, לא) "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת". וכתיב התם [וכתוב שם]: (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". וכתיב: (משלי ג, כ) "בדעתו תהומות נבקעו".

("חכמה" היא ראיית הצורות המופשטות, שהן הפירוש והתוכן של מילות הסיפור. "תבונה" היא בינה, להבין דבר מתוך דבר, שמבין מהצורות על יוצרן, ו"דעת" היא החיבור עם יוצרן כמו "והאדם ידע את חוה אשתו")


אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר: (דניאל ב, כא) "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה [נתן חכמה לחכמים, ודעה ליודעי בינה]".

שמע רב תחליפא בר מערבא, ואמרה קמיה דרבי אבהו [לפני רבי אבהו], אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה [אתם משם שונים לה], אנן מהכא מתנינן לה [אנחנו מכאן שונים לה], דכתיב: (שמות לא, ו) "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".


אמר רב חסדא, כל חלום ולא טוות [כל חלומות יראה אדם ולא יראה אחד מאותן שהוא שרוי בתענית שאינו טוב. טוות לשון תענית. רש"י].

ואמר רב חסדא, חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא [חלום שלא פתור כאגרת שלא נקראה. רש"י: לא טוב ולא רע הוא שכל החלומות הולכין אחר הפתרון].


ואמר רב חסדא, לא חלמא טבא מקיים כוליה ולא חלמא בישא מקיים כוליה [לא חלום טוב מתקיים כולו ולא חלום רע מתקיים כולו].


ואמר רב חסדא, חלמא בישא עדיף מחלמא טבא [חלום רע עדיף מחלום טוב. רש"י: שמביא את האדם לידי תשובה].


ואמר רב חסדא, חלמא בישא עציבותיה מסתייה [דיו עצבונו מה שאדם מתעצב עליו מבטל את החלום. רש"י]. חלמא טבא חדויה מסתייה [חלום טוב דיו שמחתו. שהשמחה בו דיה לקיימו ולא מתקיים בדבר אחר].


אמר רב יוסף חלמא טבא אפילו לדידי [אפילו לי. שהיה סומא] בדיחותיה מפכחא ליה [שמחתו מבטלת אותו].


ואמר רב חסדא חלמא בישא קשה מנגדא [ממלקות. רש"י: קשה לגוף האדם יותר ממלקות לפי שדואג ממנו]. שנאמר: (קהלת ג, יד) "והאלהים עשה שייראו מלפניו", ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זה חלום רע [מיראתו ישוב ויכנע. רש"י].


(ירמיהו כג, כח) "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם יְהוָה". וכי מה ענין בר ותבן אצל חלום?

אלא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים.


אמר ר' ברכיה, חלום אף על פי שמקצתו מתקיים כולו אינו מתקיים. מנא לן מיוסף דכתיב: (בראשית לז, ט) "והנה השמש והירח וגו'". [וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה]. וההיא שעתא אמיה לא הות [ובאותו זמן אמו לא היתה. שכבר מתה].