Archive for the ‘ברכות דף נ"ד עמוד ב'’ Category

ברכות – דף נ"ד עמוד ב'

31 בינואר 2010

תנא: ""את והב בסופה" – שני מצורעים היו, דהוו מהלכין [שהיו מהלכין] בסוף מחנה ישראל ['את', היה שמו של מצורע אחד. 'הב', היה שמו של המצורע השני. 'בסופה', שהיו מהלכים בסוף המחנה].

כי הוו קא חלפי ישראל [כשהיו עוברים ישראל], אתו אמוראי [באו אמוריים. בני האמורי], עבדי להון נקירותא [עשו להם נקרות. מערות] וטשו בהון [והתחבאו בהן].

[רש"י: מעברות נחל ארנון עמק עמוק בין ב' הרים גבוהים. והיו ישראל צריכים לעבור באותו עמק. עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם]

אמרי כי חלפי ישראל הכא נקטלינון [אמרו כשיעברו ישראל כאן נקטלם].

ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל [ולא היו יודעים שארון היה הולך לפני ישראל], והוה ממיך להו טורי מקמייהו [משפיל הרים ומתפשטין זה לצד זה עד שהעמק שוה. רש"י].

כיון דאתא [שבא] ארון, אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון [נדבקו הרים זה בזה והרגום], ונחת דמייהו [וירד דמם] לנחלי ארנון [וישראל לא ידעו מהנס שכבר עברו].

כי אתו את והב [כשבאו את והב], חזו דמא דקא נפיק מביני טורי [ראו דם שיוצא מבין ההרים], אתו ואמרי להו לישראל [באו ואמרו להם לישראל], ואמרו שירה. היינו דכתיב: (במדבר כא, טו) "ואשד [ושפך. רש"י] הנחלים אשר נטה לשבת ער [ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חברו ההר אשר לצד עבר מואב ושם ארץ מואב ער. רש"י] ונשען לגבול מואב".


"אבני אלגביש".

מאי אבני אלגביש? תנא: "אבנים שעמדו [באויר. רש"י] על גב איש, וירדו על גב איש.

עמדו על גב איש זה משה, דכתיב: (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד", וכתיב: (שמות ט, לג) "ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה [לא הגיע לארץ אלא עמדו באויר. רש"י].

ירדו על גב איש זה יהושע, דכתיב: (במדבר כז, יח) "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו". וכתיב: (יהושע י, יא) "ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות". ["איש" הוא כינוי של חשיבות. ומביא פסוקים ללמוד שמשה ויהושע נקראו "איש". "גב" מפרש מלשון סיבה, וכמו "אגב" או "אף על גב". שבסיבתו עמדו האבנים או ירדו האבנים].

(איש הוא מלשון "יש". הצדיקים יש להם מציאות. "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול", "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תשפנו רוח". ואמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים)

"אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל".

גמרא גמירי לה [לימוד למדו. שנתקבל במסורת]: "אמר [עוג], מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי [שלוש פרסאות]. איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי, ואישדי עלייהו ואיקטלינהו [אלך ואעקור הר בן שלוש פרסאות, ואזרוק עליהם ואקטלם].

אזל, עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הלך, עקר הר בן שלוש פרסאות והביא על ראשו].

ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי [והביא הקב"ה עליו נמלים], ונקבוה ונחית בצואריה [ונקבוהו וירד בצווארו].

הוה בעי למשלפה [היה רוצה לשלוף אותו], משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה [נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה ולא היה יכול לשלפו].

והיינו דכתיב: (תהלים ג, ח) "שני רשעים שברת".

וכדר' שמעון בן לקיש. דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב "שני רשעים שברת"? אל תקרי שברת אלא שרבבת.

(והוא כעניין הכתוב "בפרוח רשעים כמו עשב להשמדם עדי עד". שפריחתם היא הסיבה להשמדם)

משה כמה הוה? עשר אמות [שהרי הוא הקים את המשכן. ודרשינן הקים את עצמו לקומת המשכן. וכתיב ביה עשר אמות אורך הקרש. רש"י]. שקיל נרגא בר עשר אמין [לקח גרזן בן עשר אמות], שוור עשר אמין [קפץ עשר אמות], ומחייה בקרסוליה וקטליה [והכה בקרסולו והרגו].


"ואבן שישב עליה משה".

דכתיב: (שמות יז, יב) "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה".


"ואשתו של לוט".

שנאמר: (בראשית יט, כו) "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח".


"וחומת יריחו שנבלעה".

דכתיב: (יהושע ו, כ) "ותפול החומה תחתיה" [משמע במקומה, ואי אפשר זו אלא על ידי בליעה. רש"י].


בשלמא כולהו ניסא. אלא אשתו של לוט פורענותא הוא?

[מתרץ:] דאמר ברוך דיין האמת.

והא הודאה ושבח קתני [הברייתא מסיימת "על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום"]?

תני: "על לוט ועל אשתו מברכים שתים. על אשתו אומר ברוך דיין האמת, ועל לוט אומר ברוך זוכר את הצדיקים".


אמר רבי יוחנן, אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הצדיקים. שנאמר: (בראשית יט, כט) "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'".


"וחומת יריחו שנבלעה".

וחומת יריחו נבלעה? והא נפלה? שנאמר: (יהושע ו, כ) "ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה".

כיון דפותיה [שרחבה] ורומה [וגבהה] כי הדדי נינהו [שווים זה לזה], משום הכי [כך] אבלעה בלועי [ואין נפילה ניכרת בה אם לא נבלעה. משום הכי [כך] אבלעה והוא דרך נפילה לחומה כזו. רש"י.

לעיל כתב רש"י שמהלשון "תחתיה" משמע במקומה, ואי אפשר זו אלא על ידי בליעה. וכאן הגמרא שואלת שהרי כתוב נפלה ולא כתוב נבלעה. ומתרצת שמכיוון שרחבה שווה לגובהה, הרי אם תפול על צידה תישאר כשהיתה, ולכן לשון נפלה מתפרש שנפלה אל מתחת למקום שהיתה והיינו נבלעה. ולכן כתוב "תחתיה" שנפלה אל מתחת למקום שהיתה בו].


אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

יורדי הים מנלן [מניין לנו]?

דכתיב: (תהלים קז, כג) "יורדי הים באניות וגו'", "המה ראו מעשי ה'". ואומר: "ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות". ואומר: "יחוגו וינועו כשכור". ואומר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם". ואומר: "יקם סערה לדממה". ואומר: "וישמחו כי ישתוקו". ואומר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

[כג יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת    עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. כד הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְהוָה    וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה. כה וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה    וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו. כו יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת    נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג. כז יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר    וְכָל-חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע. כח וַיִּצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה בַּצַּר לָהֶם    וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם. כט יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה    וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם. ל וַיִּשְׂמְחוּ כִי-יִשְׁתֹּקוּ    וַיַּנְחֵם אֶל-מְחוֹז חֶפְצָם. לא יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ    וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. לב וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל-עָם    וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ].

הולכי מדברות מנלן?

דכתיב: "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו". "ויצעקו אל ה'". "וידריכם בדרך ישרה". "יודו לה' חסדו".

[ ד תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ    עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ. ה רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים   נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף. ו וַיִּצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה בַּצַּר לָהֶם    מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם. ז וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה   לָלֶכֶת אֶל-עִיר מוֹשָׁב. ח יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ    וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. ט כִּי-הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה    וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא-טוֹב]

מי שחלה ונתרפא?

דכתיב: "אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו. כל אוכל תתעב נפשם וגו'". "ויזעקו אל ה' בצר להם וגו'". "ישלח דברו וירפאם וגו'". "יודו לה' חסדו".

[ יז אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם    וּמֵעֲו‍ֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. יח כָּל-אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם    וַיַּגִּיעוּ עַד-שַׁעֲרֵי מָוֶת. יט וַיִּזְעֲקוּ אֶל-יְהוָה בַּצַּר לָהֶם    מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם. כ יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם    וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם. כא יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ    וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. כב וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה    וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה]

מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן?

דכתיב: "יושבי חשך וצלמות וגו'". "כי המרו אמרי אל וגו'". ואומר: "ויכנע בעמל לבם וגו'". ואומר: "ויזעקו אל ה' בצר להם". ואומר: "יוציאם מחשך וצלמות וגו'". ואומר: "יודו לה' חסדו".

[ י יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת    אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל. יא כִּי-הִמְרוּ אִמְרֵי-אֵל    וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ. יב וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם    כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר. יג וַיִּזְעֲקוּ אֶל-יְהוָה בַּצַּר לָהֶם    מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם. יד יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת    וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק. טו יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ    וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. טז כִּי-שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת    וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ].

מאי מברך?

אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים.

[בית יוסף אורח חיים סימן רי"ט:

"הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם  והרא"ש. אע"פ שהנוסחא בגמרא בספרים שלנו היא "ברוך גומל חסדים טובים" גירסת הני רבוותא [גדולים אלה] עיקר]

אביי אמר, וצריך לאודויי קמי עשרה [וצריך להודות לפני עשרה], דכתיב: (תהלים קז, לב) "וירוממוהו בקהל עם וגו'".

מר זוטרא אמר ותרין מינייהו [ושניים מהם] רבנן, שנאמר: (תהלים קז, לב) "ובמושב זקנים יהללוהו".

מתקיף לה [מקשה] רב אשי, ואימא כולהו רבנן [ואמור כולם רבנן]?

מי כתיב [האם כתוב] בקהל זקנים [למדנו שצריך עשרה מהכתוב "קהל". ולגביו לא נאמר "זקנים", אלא רק "עם". ומשמע שאין צורך שכל הקהל יהיו רבנן]? "בקהל עם" כתיב.

ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן [ואמור עשרה שאר עם, ושני חכמים. ובסך הכל שנים עשר]? קשיא.

(עיין שולחן ערוך אורח חיים סימן רי"ט ובביאור הלכה שם, שדעת כמה ראשונים שמכיוון שהסיק ב"קשיא", ולא ב"תיובתא", אין נדחים דברי האמורא, אביי ומר זוטרא, ופוסק שצריך עשרה ומתוכם שני רבנן, ולא שצריך שנים עשר. ודעת התוספות שיש להחמיר להצריך שנים עשר)


רב יהודה חלש ואתפח [חלה ונרפא].

על לגביה [נכנס אליו] רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה [אמרו לו] בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא [ברוך רחמנא שנתנך לנו ולא נתנך לעפר].

אמר להו פטרתון יתי מלאודויי [אמר להם פטרתם אותי מלהודות].

והא אמר אביי, בעי אודויי באפי עשרה [צריך להודות בפני עשרה]?

דהוו בי עשרה [שהיו עשרה].

והא איהו לא קא מודה [והרי הוא לא מודה]?

לא צריך דעני בתרייהו אמן [שענה אחריהם אמן. ונפטר בכך מברכת הגומל שיצא בשמיעת ברכתם].


אמר רב יהודה, שלשה צריכין שימור [מן המזיקין] ואלו הן, חולה, חתן, וכלה.

במתניתא תנא: "חולה, חיה, חתן וכלה, ויש אומרים אף אבל. ויש אומרים אף תלמידי חכמים בלילה". [רש"י: חולה. שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל. חתן וכלה ותלמידי חכמים. מקנאתו מתגרה בהם]


ואמר רב יהודה, שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו [שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים. רש"י], והמאריך בבית הכסא [רפואה היא לו. רש"י]".