Archive for the ‘ברכות דף נ"ג עמוד ב'’ Category

ברכות – דף נ"ג עמוד ב'

29 בינואר 2010

"ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו."

אמר רב יהודה אמר רב, לא "יאותו" יאותו ממש [אין צריך שיעמוד בסמוך. רש"י: שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו. ומאי עד שיאותו? עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו. ואז מברכים עליו אפילו הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו], אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ואפילו ברחוק מקום.

וכן אמר רב אשי, ברחוק מקום שנינו.

מיתיבי [משיבים]: "היתה לו נר טמונה בחיקו, או בפנס [בעששית. רש"י], או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת, אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה".

בשלמא "משתמש לאורה ולא ראה שלהבת", משכחת לה דקיימא בקרן זוית [מוצאים אותה שעומדת בקרן זוית]. אלא "ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה", היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה]? לאו דמרחקא? [לא שמרוחקת? וקשה על מה שאמרו שאין צריך שיעמוד בסמוך ויהנה ממש]

לא. כגון דעמיא ואזלא [כגון שעוממת והולכת. והיא שלהבת קטנה שאין די באורה להנות ממנו לשום אדם. אבל במרוחקת, אם יש אדם סמוך שנהנה, כל הסמוכים אליו מברכים אע"פ שהם עצמם לא נהנים אלא רק רואים].

תנו רבנן: "גחלים לוחשות מברכין עליהן. אוממות אין מברכין עליהן".

היכי דמי [איך דומה] לוחשות?

אמר רב חסדא כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה.

איבעיא להו [נסתפק להם], "אוממות" או "עוממות"?

תא שמע [בא שמע], דאמר רב חסדא בר אבדימי: (יחזקאל לא, ח) "ארזים לא עממוהו בגן אלהים".


ורבא אמר יאותו ממש [עומד בסמוך. רש"י. לעיל עמוד א' כתבתי לגבי מחלוקת זו].

וכמה [הוא צריך להיות בסמוך. רש"י]?

אמר עולא, כדי שיכיר בין איסר לפונדיון [מיני מטבעות].

חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא [משקל. רש"י] של טבריא למלוזמא של צפורי.

רב יהודה מברך אדבי אדא דיילא [היה מברך על אור שבבית אדא דיילא ורחוק מביתו היה רב יהודה לטעמיה דלא בעי סמוך. רש"י].

רבא מברך אדבי גוריא בר חמא [סמוך לביתו היה רבא לטעמיה דאמר סמוך בעינן. רש"י].

אביי מברך אדבי בר אבוה.


אמר רב יהודה אמר רב, אין מחזרין על האור כדרך שמחזרים על המצות.

אמר רבי זירא, מריש הוה מהדרנא [מתחילה הייתי מחזר]. כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב, אנא נמי [אני גם] לא מהדרנא, אלא אי מקלע לי ממילא מבריכנא.


"מי שאכל וכו'". [מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך. ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר]

אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא, מחלוקת בשכח, אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך.

פשיטא, "ושכח" תנן?

מהו דתימא [מהו שתאמר] הוא הדין אפילו במזיד [לבית הלל אין צריך לחזור], והאי דקתני ושכח להודיעך כחן דבית שמאי [שאם היה אומר מחלוקתם במזיד, היינו יכולים לחשוב שבשכח מודים בית שמאי שאין צריך לחזור. לכן אמר מחלוקתם בשכח, ללמדנו שבית שמאי מצריכים אף אותו לחזור, אבל בית הלל גם במזיד סוברים שאין צריך לחזור], קא משמע לן [מחדש רב זביד שבית הלל במזיד מצריכים לחזור].

(בעיקר טעם הדין נראה שהוא משום הפסק, שגם ברכה שאחרי המזון צריך שלא יהיה הפסק בינה לאכילה. ועיין לעיל מ"ב א' מה שכתבתי בזה)

תניא: "אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך יחזור לראש הבירה ויברך?

אמרו להן בית שמאי לבית הלל, לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כל שכן".


הנהו תרי תלמידי [אלה שני תלמידים], חד עביד [אחד עשה] בשוגג כבית שמאי [אע"פ ששגג ונעקר מן המקום על ידי שכחה, החמיר על עצמו כבית שמאי וחזר למקום שאכל וברך. רש"י] ואשכח ארנקא דדהבא [ומצא ארנק של זהב], וחד עביד במזיד כבית הלל [נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך. רש"י], ואכליה אריא [ואכלו אריה].


רבה בר בר חנה, הוה קאזל בשיירתא [היה הולך בשיירא], אכל ואשתלי ולא בריך [אכל ושכח ולא ברך].

אמר היכי אעביד [איך אעשה]? אי אמינא להו אנשאי לברך [אם אומר להם שכחתי לברך], אמרי לי בריך. כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת [יאמרו לי ברך. כל היכן שאתה מברך לקב"ה אתה מברך].

מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא [שאומר להם שכחתי יונה של זהב].

אמר להו אנטרו לי, דאנשאי יונה דדהבא [אמר להם חכו לי, ששכחתי יונה של זהב]. אזיל ובריך ואשכח יונה דדהבא [הלך וברך ומצא יונה של זהב].

ומאי שנא יונה [ומה שונה יונה. כלומר למה דווקא יונה]? דמתילי [שמשולים] כנסת ישראל ליונה. דכתיב: (תהלים סח, יד) "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה [או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה. רש"י], אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות [המצוות מחברות אותם לצורות העליונות שמעל החומר, והן נצחיות ולא שולטת בהן כליה].

(רבה בר בר חנה לא שיקר להם, אלא אמר להם לפי הפנימיות, שדבקותו במצוות ברכה היא יונה של זהב שלו)

"עד אימתי הוא וכו'" [ועד מתי מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו]


כמה שיעור עכול? אמר רבי יוחנן, כל זמן שאינו רעב. וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו.

אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא, ואמרי לה [ואומרים לה. גרסה אחרת] רב יימר בר שיזבי למר זוטרא, מי אמר ריש לקיש הכי [כך]? והאמר רב אמי אמר ריש לקיש כמה שיעור עכול, כדי להלך ארבע מילין?

לא קשיא, כאן באכילה מרובה [ד' מילין. רש"י] כאן באכילה מועטת [כל זמן שיצמא].


"בא להם יין וכו'". [בא להן יין אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס בית שמאי אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על המזון. ובית הלל אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין.

ועונין אמן אחר ישראל המברך. ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה כולה.]


למימרא [לומר] דישראל אע"ג דלא שמע כולה ברכה עונה? וכי לא שמע היכי נפיק [איך יוצא. ידי חובת ברכה. וסבור כעת שמדובר באחד מן המסובים]?

אמר חייא בר רב, בשלא אכל עמהן. וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשלא אכל עמהן [אבל מכל מקום שמע מקצת ברכה שלא תהיה אמן יתומה].

אמר ליה רב לחייא בריה [לחחיא בנו], ברי חטוף ובריך [בני חטוף וברך. רש"י: כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך].

וכן אמר רב הונא לרבה בריה, חטוף ובריך.


למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן [לומר שמברך עדיף ממי שעונה אמן]?

והתניא: "ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך.

אמר לו ר' נהוראי השמים [לשון שבועה] כן הוא. תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין [רש"י נזיר ס"ו ב': גוליירין חלשין מתגרין במלחמה תחלה, ואחר כך גבורים באין ונוצחין. אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך ומנצח. לומר שהעונה אמן משובח מן המברך]".


תנאי היא [מחלוקת תנאים היא], דתניא: "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך [ליתן שכר. רש"י] יותר מן העונה אמן [העונה והמברך במשמע "קומו ברכו את ה' אלהיכם", בס' עזרא (נחמיה ט). ואומר "ויברכו שם כבודך" והיא עניית אמן שבמקדש.

במסכת תענית (פ"ב דף טז: ולקמן דף סג.) מפרש: "קומו ברכו" – בתחלת ברכה. "ויברכו שם כבודך" – במקום עניית אמן שבמקדש אומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". רש"י]".


בעי מיניה [שאל ממנו] שמואל מרב, מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן [כשלומדים ברכות מפי רבן. רש"י]?

אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין [שאין מתכוונים לברך אלא ללמד. רש"י].

והני מילי [ודברים אלה] בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו [כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא עונין אחריהן אמן. רש"י] עונין [ואע"פ שהוא רק משום מצוות חינוך שעיקרה על אביהם].


תנו רבנן: "שמן [שמן שהיו רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך אחר הסעודה את הידים אחר מים אחרונים להעביר את זוהמתן. רש"י] מעכב את הברכה [שאסור לזמן עד שיובא. וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו. רש"י] דברי רבי זילאי.

רבי זיואי אומר אינו מעכב.

רבי אחא אומר שמן טוב מעכב [שיש בו בשמים מעכב את הברכה למי שרגיל בו. רש"י].

ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה".


אמר רב נחמן בר יצחק, אנא [אני] לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא. אלא מתניתא ידענא, דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: (ויקרא כ, ז)
""והתקדשתם" – אלו מים ראשונים. "והייתם קדושים" – אלו מים אחרונים. "כי קדוש" – זה שמן. "אני יי' אלהיכם" – זו ברכה".

מודעות פרסומת