Archive for the ‘ברכות דף נ"ג עמוד א'’ Category

ברכות – דף נ"ג עמוד א'

28 בינואר 2010

תנו רבנן: "אוּר ששבת מברכין עליו, ושלא שבת אין מברכין עליו".

ומאי לא שבת? אי נימא [אם נאמר] לא שבת מחמת מלאכה, אפילו ממלאכה דהתירא [של היתר], והתניא: "אוּר של חיה [יולדת] ושל חולה מברכין עליו [למרות שדלק בשבת. שמותר להדליק בשבת נר ליולדת ולחולה]".

אמר רב נחמן בר יצחק, מאי שבת, ששבת מחמת מלאכת עבירה.

(עיין לעיל מ"ז ב', שיטת רש"י והרמב"ם שאין מברכים על מאכל אסור משום בוצע ברך נאץ ה'. וכאן נראה שהוא דין נפרד דווקא בנר הבדלה.

שכאן לא מדובר שהמברך עשה את העברה ואינו בוצע ברך. ונכרי שהדליק בשבת אין בזה כלל משום בוצע ברך).

תניא נמי הכי [נשנית בברייתא גם כך]: "עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למוצאי שבת מברכין עליה [כיוון שהודלקה מערב שבת אין זו מלאכת עבירה]".

תנו רבנן: "נכרי שהדליק מישראל [משחשכה מוצאי שבת. רש"י], וישראל שהדליק מנכרי, מברכין עליו. נכרי מנכרי אין מברכין עליו".

מאי שנא [מה שונה] נכרי מנכרי דלא, משום דלא שבת [הנר ממלאכת עבירה. לעבודה זרה חוששים רק במסיבה ולא ביחיד, כמו שאמר לעיל נ"ב ב']? אי הכי [אם כך] ישראל מנכרי נמי [גם] הא לא שבת?

וכי תימא [תאמר] הך איסורא אזל ליה [איסור זה הלך לו. רש"י: מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא קמא [ראשון ראשון] פרח ליה] והא אחרינא הוא [וזה אחר הוא] ובידא דישראל קא מתילדא [וביד ישראל נולדת. השלהבת שמברך עליה נולדת עכשיו ביד ישראל ואין זו אותה שלהבת שנעשתה בה עבירה]?

[היה יכול להקשות שאם כן יהיה מותר גם בנכרי מנכרי. אבל עדיף לו להקשות מהמוציא שלהבת. עיין שיטה מקובצת ובתוספות הרא"ש]

אלא הא דתניא: "המוציא שלהבת לרשות הרבים חייב". [השיעור להתחייב על הוצאת שבת תלוי במה שמוציא, שיהיה חשוב לאיזה שימוש. שלהבת שיעורה בכל שהוא, שיש בה שימוש בכלשהו. במסכת ביצה ל"ט א' מעמיד שנטל חרס שאין בו שיעור להתחייב על הוצאת החרס, ושפשף עליו שמן והדליקו והוציאו לרשות הרבים. שמשום החרס פטור וחייב משום השלהבת]

אמאי [למה] חייב? מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר [מלאכת הוצאה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, צריך שתהיה בה עקירה של החפץ מרשות היחיד והנחתו ברשות הרבים. ואם אומרים ששלהבת כל רגע פורחת, וכל רגע מתחדשת מכח בעירת השמן בפתילה שלהבת חדשה, אם כן השלהבת שעקר מרשות היחיד פרחה, וזו שהניח ברשות הרבים היא שלהבת חדשה, ואין כאן מלאכת הוצאה להתחייב עליה]?

אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה [גם ישנו. שרואים את השלהבת שהיא אותה שלהבת שהיתה מקודם], וכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך [וכשמברך על תוספת של היתר מברך. עדיין אומרים שיש בשלהבת התחדשות בעירה, רק כעת לא אומרים שכל רגע פורחת לגמרי השלהבת ומתחדשת אחרת במקומה, אלא שהשלהבת כל הזמן מצד עצמה הולכת ודועכת וכהה אורה, וכנגד הדעיכה הזו יש התחדשות בעירה, שנדלק שמן חדש, ומחזירה את כוחה. לכן יש בשלהבת תערובת בין השלהבת הישנה של איסור, לבין שלהבת חדשה שמתחדשת בכל רגע.

כשמוציא מרשות לרשות חייב כי השלהבת שעקר עדיין קיימת ולא דעכה לגמרי כשהניח. וכשמברך במוצאי שבת מותר לברך, שהוא מברך רק על אותו חלק בשלהבת שהתחדש אחרי שכבר נעשה בה מלאכת איסור].

(הנדון כאן אינו מחקרי לגבי מהות השלהבת בחכמת הטבע, אלא לגבי איך היא נתפשת בתפישה אנושית פשוטה ותמימה, שזה מה שקובע את הדין.

בעיני התורה האדם עצמו, הוא מה שמכונה בקדמונים נפש הבהמית. החלק בנפש שדומה לילד. לכן לפי איך שהחלק הזה תופש כך נקבעים הדינים. הארכתי בזה במאמר על כוחות הנפש).

אי הכי [אם כך] נכרי מנכרי נמי [גם. יהיה מותר]?

אין הכי נמי [כן, כך גם. מסכים שמעיקר הדין יש להתיר נכרי מנכרי], גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון [אי שרית [אם התרת] בנכרי שהדליק מנכרי משחשכה, אתי לברוכי [יבוא לברך] בנכרי שהדליק מבעוד יום ובאותו אוּר עצמו שלא נתוסף משחשכה, כגון שמברך עליו סמוך לחשכה מיד. רש"י].

תנו רבנן: "היה מהלך חוץ לכרך, וראה אוּר. אם רוב נכרים אינו מברך, אם רוב ישראל מברך [דבר שפורש מתערובת, דנים אותו כאילו בוודאי פרש מהרוב. בעיר שיש בה תערובת ישראל ונכרים, אם פרש אחד, דינו כאילו בוודאי פרש מהרוב]".

הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], אמרת "אם רוב נכרים אינו מברך [שבודאי דנים אותו כנכרי]", הא מחצה על מחצה מברך. והדר [ושוב] תני: "אם רוב ישראל מברך", הא מחצה על מחצה אינו מברך.

בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי [גם] מברך [מחצה על מחצה כיוון שאי אפשר ללכת על פי הרוב דינו כספק, וספק דרבנן לקולא], ואיידי דתנא רישא [ומתוך שתנא בתחילה] רוב נכרים, תנא סיפא רוב ישראל [אבל לאו דווקא רוב ישראל מברך אלא גם מחצה ישראל מברך].

תנו רבנן: "היה מהלך חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה בידו, בודק אחריו אם ישראל הוא מברך, אם נכרי הוא אינו מברך".

מאי איריא [מה דווקא] תינוק, אפילו גדול נמי [גם]?

אמר רב יהודה אמר רב, הכא [כאן] בסמוך לשקיעת החמה עסקינן, גדול מוכחא מילתא [מוכח הדבר] דודאי נכרי הוא [ואין צריך לבדוק אחריו. דאי איתא דישראל הוא [שאם ישראל הוא] לא היה ממהר סמוך לחשכה מיד לאחוז האוּר בידו. רש"י], תינוק אימר [אמור] ישראל הוא, אקרי ונקיט [קרה ואחז. את הגחלת]. רש"י].

תנו רבנן: "היה מהלך חוץ לכרך וראה אוּר. אם עבה כפי הכבשן [ששורפים בו אבנים לסיד. אם עבה כאור היוצא מפי הכבשן, נהורא בריא היא, ולהשתמש לאורה היא נעשית. רש"י] מברך עליו, ואם לאו אינו מברך עליו [לאו לאורה נעשית אלא לבשל. ואין מברכין אלא על שנעשה להאיר. רש"י]".

תני חדא [ברייתא אחת]: "אוּר של כבשן מברכין עליו". ותניא אידך [ברייתא אחרת]: "אין מברכין עליו".

לא קשיא, הא בתחלה [בתחלת שרפת אבנים אין האוּר להאיר. רש"י] הא לבסוף [לאחר שנשרפו האבנים רובן, מדליקין אור גדול מלמעלה למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי [גם] לאורה. רש"י].

תני חדא: "אוּר של תנור ושל כירים מברכין עליו". ותניא אידך: "אין מברכין עליו".

לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף [בסוף מברכין עליו. לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה, מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו. וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו. רש"י].

תני חדא: "אוּר של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו". ותניא אידך: "אין מברכין עליו".

לא קשיא, הא דאיכא [שיש] אדם חשוב [בדאיכא [בשיש] אדם חשוב, לכבודו הדליקוה. ולא שצריך לאור, אלא לכבוד בעלמא, ואין מברכין עליו. רש"י], הא דליכא [שאין] אדם חשוב [להאיר להם הדליקוה ומברכין. רש"י].

ואי בעית אימא [ואם רצונך אמור] הא והא דאיכא [זה וזה שיש] אדם חשוב, ולא קשיא, הא דאיכא חזנא [ואי איכא [ואם יש] חזנא, שמש שאוכל בבית הכנסת, אף לאורה עשויה, שיאכל החזן לאורה ומברכין. רש"י] הא דליכא [שאין] חזנא.

ואי בעית אימא הא והא דאיכא [שיש] חזנא, ולא קשיא הא דאיכא סהרא [שיש ירח. שהחזן יכול לאכול לאורה, אין מברכין על הנר. שלא להאיר הדליקוה אלא לכבוד אדם חשוב], והא דליכא סהרא [שאין ירח. ומברכים, שהאש אף לאכילת החזן לאורה].

(חומר למחשבה:

בברכת הנהנין על מאכל אין צריך שיהיה עשוי לאכילה, וחייב לברך משום שנהנה גם אם המאכל נעשה לצורך אחר. ויש לעיין למה אם נהנה מריח אינו מברך אם לא נעשה כדי שיריחו בו.

יש לעיין גם אם מה שצריך בבשמים שיהיה נעשה להריח, הוא אותו דין כמו בנר שמברכים רק אם נעשה להאיר, או שהם דינים נפרדים.

אם ברכת מאורי האש היא בעיקרה ברכת הנהנין, וכמו שנאמר במשנה, ולקמן עמוד ב', שאין מברכים עליו עד שיאותו לאורו, ומברכים ברכת הנהנין על נר כדי להודות על בריאת האש, ייתכן שהוא אותו דין כמו בבשמים.

אבל נראה שברכת מאורי האש היא ברכת הודאה ולא ברכת הנהנין. רק שאין מברכין עד שיאותו לאורו, כמו שאין מברכים על קשת עד שיראו אותה.

אם ברכת מאורי האש היא ברכת הנהנין, היה צריך להיות הדין שיהנה מהאור ואז יברך בלי הפסק. ולא נוהגים כך.

גם אם הוא ברכת הנהנין למה לא יברך על נר שהדליק נכרי בשבת, שהרי נהנה ממנו.

גם לקמן עמוד ב' אמרינן לדעת רב יהודה שאין צריך ממש להינות לאורו, ודי שמי שעומד בסמוך לו יכול להנות לאורו. ומוכח שאינו ברכת הנהנין.

בשולחן ערוך אורח חיים סימן רצ"ח כתב:
אבל אם הדליקו אינו ישראל בשבת כיון שאם היה מדליקו ישראל היה עובר, לא שבת ממלאכת עבירה מיקרי [נקרא]".

ובט"ז שם כתב שאע"פ שמותר להשתמש בנר שהדליק נכרי בשבת לצורך עצמו, "כאן לענין ברכה שאני [שונה], שצריך שלא יהיה שום צד עבירה".

ומשמע מזה שהיא ברכת הודאה על האש ולא ברכת הנהנין, שבברכת הנהנין כל שאינו בוצע ונהנה חייב, ולא אכפת לנו בצד עבירה.

גם אם היתה ברכת הנהנין למה לא יברך כל פעם שנהנה מהאור.

לכן נראה שהיא ברכת הודאה על בריאת האש. ולפי זה צריך לומר שמה שמברכים על נר רק אם נעשה להאיר, הוא דין מיוחד בברכת הנר ואינו קשור לדין בבשמים שמברכים עליהם רק אם נעשו כדי להריח.

והוא תמוה קצת, שדין זה בבשמים שצריך שיהיו נעשים להריח, דומה לברכת הנר שאינה ברכת הנהנין ואינו דומה לברכה על אכילה.

וגם תמוה מה הטעם בזה, שהרי גם אם עשו את הבושם להעביר ריח רע ולא כדי שיריחו בו, או שמריח בושם בחנות של בשם והריח נודף משום מלאכת הבשם ולא עומד כדי שיריחו בו, סוף סוף הרי הוא הריח ונהנה, ומה הטעם שלא יברך על הנאתו.

עיין בסוגיא לעיל מ"ג ב':

"אמר רב ששת הני סיגלי מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות.

אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר: (תהילים קנ) "כל הנשמה תהלל יה" איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח".

משמע ממהלך הסוגיא שברכת הריח דומה לברכת האילנות.

הנראה בזה לעניות דעתי, שבברכת הנהנין יש שני עניינים. האחד שמודה לקב"ה שברא את הדבר. והשני שאם לא מברך יש בזה משום מעילה וגזל. שלפני ברכה "לה' הארץ ומלואה" ואחרי ברכה "והארץ נתן לבני אדם". וכמו שנאמר לעיל ל"ה א'.

וברכת הריח אין בה את הצד של מעילה. שהרי אם נהנה מריח של חברו בלא רשות אין בזה משום גזל, שאינו מחסיר ממנו מאומה ואינו נוטל ממנו דבר. ואין צריך למלא את שהחסיר ואכל על ידי יצירת ברכה שתחדש את השפע.

לכן הוצרך ללמוד מפסוק שמברכים על הריח. שהוא דבר שאין הגוף נהנה ממנו, כלומר שאין גופו מתכלה ונאכל, ואין בו משום מעילה וגזל. ולכן אין זה פשוט שיהיה בו דין ברכת הנהנין כמו באכילה ושתיה.

מעתה יש לומר שדין ברכת הריח וברכת מאורי האש דין אחד הוא. שהוא ברכת הנהנין אבל רק עם הצד של הודאה על ההנאה ולא עם הצד של מעילה וגזל.

מכיוון שאין כאן חיוב לשלם על ההנאה בברכה, לא חייבו בברכה כל פעם שנהנה כמו באוכל, אלא רק אם הוא לכתחילה זמן ראוי להודות לבורא.

ובנר קבעו שהוא רק במוצאי שבת. ולרב יהודה די אם קרוב להיות נהנה ממנו, ואין צריך שיהנה ממש.

ואם יש בו צד עבירה כלשהו אפילו רק שנכרי הדליק ואין בו משום בוצע ברך, אמרו שלא יברך.

ובבשמים לא ראיתי שיש איסור כזה. שיהיה אסור להריח בצמח בושם שגדל באיסור וכגון שגידלו בשמיטה בלי להפקיר ואף למי שאינו עובר.

ברמב"ם כתב בהלכות ברכות פרק ט' ח': "כיצד בשמים של עכו"ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן". וזה משום שעובר בעצמו ויש בזה משום בוצע ברך, ולא כמו בנר שלא מברך אם נעשתה בו עבירה אפילו שהוא לא עובר.

והדין שצריך שיהיו נעשים להריח ובנר שיהיה עשוי להאיר, גם זה משום שאין צורך לשלם על כילוי הדבר לא חייבוהו לברך אלא רק היכן שראוי להודות עליו שנעשה לשם ההנאה שמודים עליה.

לעיל מ"ג א':

"אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה, מאימתי מברכין על הריח? משתעלה תמרתו.

אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה, והא לא קא ארח [והרי לא הריח]?

אמר ליה ולטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך, והא לא אכל?

אלא דעתיה למיכל [לאכול], הכא נמי דעתיה לארוחי [כאן גם דעתו להריח]".

וקשה מה חידש רבא בר ירמיה ומה הקשה עליו רבי זירא. עיין שם שכתבתי לתרץ. ואפשר משום שרבי זירא סבר שיהיה כמו ברכות הודאה שקודם רואה מה שמודה ואחר כך מברך. ורבא בר ירמיה חידש שאע"פ שאינו מכלה ואוכל, ואין כאן איסור מעילה וגזל, מכל מקום היא סעיף בדין ברכות הנהנין שגם בהם הרי מודה לבורא על טובו ולא רק משלם על מה שאכל, ויש לברך לפני ההנאה כמוהם.

אמנם מה שכתבתי לגבי בשמים נסתר מדברי הרמב"ם, שכתב בפרק א' מהלכות ברכות הלכה ב':

"ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל".

ובפרק ט' מהלכות ברכות הלכה א' כתב:

"כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה, כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה".

ומבואר שיש עניין מעילה גם בריח.

אפשר שלפי הרמב"ם זהו גופא מה שחידש רבא בר ירמיה. שחידש ששייך בבשמים מעילה אם לא מברך, וכמו באכילת לחם, ולכן צריך לברך לפני שהריח. ורבי זירא סבר שאין בזה מעילה ולכן הקשה שאם הוא ברכת הודאה צריך שיריח לפני שמברך.

ונשאר קשה למה לא מברך על ריח כל זמן שלא נעשה להריח. ובפרט בחנות של בשמים, אם לא היה מתכוון שיריחו ויבואו לקנות, למה לא יברך אם מריח ונהנה, שהרי הנאה בלי ברכה היא כמו מעילה.

כעת חשבתי אולי יש ליישב, שהנה ברמב"ם שם כתב:

"וכן המריח בבגדים שהן מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר".

וחילקו במפרשים שאין זה דומה לשמן שהיו בו עצי בושם והוציאו אותם, שמברך עליו, כיוון שהיה עיקר העץ בבושם והשאיר שם ריחו, נחשב שיש לו עיקר.

והנה מאכל, כל שאכל אותו הרי נהנה מגופו וחייב לברך עליו. וגופו הוא ראוי לאכילה מעצם טבעו. ולא בגלל שעשו אותו לצורך אכילה.

אבל לא כל דבר שיש בו ריח טוב נחשב שיש כאן גוף חפצא של בושם.

אם עשה כלי להשתמש מחומר שריחו טוב, אין הכלי נחשב שהוא גוף בושם.

רק אם הוא נעשה לשם בושם הוא גוף חפץ של בושם. ואם נעשה לצורך אחר הרי הוא חפץ שאינו של בושם, שבמקרה יש לו גם ריח טוב.

לכן ריח טוב של דבר שלא נעשה להריח, נחשב כמו ריח טוב שאין לו עיקר, כמו ריח בגדים מוגמרים.

ובזה יהיה טעם גם לנר שמברכים רק אם נעשה להאיר. שקרני אור היוצאות מדבר שלא נעשה לשם אור, הן כמו אור שלא יוצא מעיקר דבר גשמי שמאיר, אלא כמו אור שאין לו עיקר. שמכיוון שאינו חפץ גשמי אין מברכים עליו. שלא כל דבר שבמקרה מאיר נחשב שהוא חפץ של מקור אור, עד שייעשה לשם אור. וכגון נפח שמחמם ברזל שיוכל לרקעו, שהחפצא של הברזל המלובן אינו נר או אבוקה, אלא גולם כלי שמעבדים אותו. ולכן האור שיוצא ממנו נחשב כאור שאין בו עיקר.

וכל זה עדיין אינו מרווח ומיושב, וצריך עוד עיון).

תנו רבנן: "היו יושבין בבית המדרש, והביאו אוּר לפניהם. בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו. ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן. משום שנאמר: (משלי יד, כח) "ברוב עם הדרת מלך".

בשלמא בית הלל מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא?

קסברי מפני בטול בית המדרש [שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן. רש"י].

תניא נמי הכי [גם כך]: "של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא [לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא. רש"י] בבית המדרש מפני בטול בית המדרש".


"אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים".


מאי טעמא [מה הטעם]? נר לכבוד הוא דעבידא [שעשוי. לכבוד המת ולא להאיר], בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי [להעביר הריח, ולא להריח בהם].


אמר רב יהודה אמר רב, כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו, וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה מברכין עליו [מת שחשוב להוציא לפניו נר ביום, מוכח שהוא לכבודו ולא להאיר, ולכן גם אם הוציאו לפניו נר בלילה אין מברכים עליו. ומת שאינו חשוב כדי שיוציאו לפניו נר ביום, אם הוציאו לפניו נר בלילה מוכח שהוא לאורה ומברכים עליו].


אמר רב הונא בשמים של בית הכסא [שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ"ס אין מברכין עליו. רש"י], ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו [שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים. רש"י. שאינו בא להריח אלא להעביר את הזוהמא אע"פ שהוא מבושם].

למימרא [לומר] דכל היכא [היכן] דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה [עליו]? מיתיבי [משיבים]: "הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחד [שהברכה היא על כל מה שמריח בהמשך אחד]. נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם". והא הכא [כאן] דלאו לריחא הוא דעבידא וקמברך [הבשם עושה מלאכתו בבשמים ומתוך כך הם מדיפים ריח. ואינם שם כדי להריח]?

אין [הן], לריחא נמי [גם] הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה [כך שיריחו אנשים ויבואו ויקנו ממנו].


תנו רבנן: "היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב עובדי כוכבים אינו מברך. אם רוב ישראל מברך.

רבי יוסי אומר אפילו רוב ישראל נמי [גם] אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים".

אטו כולהו לכשפים מקטרן [וכי כולן לכשפים מקטרות]?

הוי ליה מיעוטא לכשפים, ומיעוטא נמי [גם] לגמר את הכלים [לבשם בעשנו את הבגדים. רש"י. ואינו עשוי להריח], אשתכח רובא דלאו לריחא עביד [נמצא רוב שלא לריח עשוי. שני המיעוטים, ועוד מיעוט עובדי כוכבים, מצטרפים לרוב], וכל רובא דלאו לריחא עביד [שלא לריח עשוי] לא מברך.


אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי, והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים [בטבריא היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במוצאי שבת. רש"י].


תנו רבנן היה מהלך בשוק של עכו"ם נתרצה להריח הרי זה חוטא.

מודעות פרסומת