Archive for the ‘ברכות דף נ"ב עמוד ב'’ Category

ברכות – דף נ"ב עמוד ב'

26 בינואר 2010

"דבר אחר תכף לנטילת ידיים סעודה" [זהו מהברייתא, שמביאה עוד טעם לבית הלל. עיין תוספתא ברכות פרק ה' כ"ו].
מאי דבר אחר
[למה נצרך טעם נוסף]?
הכי קאמרי להו
[כך אומרים להם] בית הלל לבית שמאי, לדידכו דאמריתו [לכם שאמרתם] אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאין, דגזרינן משום ניצוצות, אפילו הכי [כך] הא עדיפא, דתכף לנטילת ידיים סעודה". [הא עדיפא. למזוג הכוס תחלה ואח"כ נטילת ידיים תכף לסעודה. ולא אתיא [באה] חששא דניצוצות ומפקעה הלכתא. וזו מהלכות סעודה היא. רש"י]

(מהלכות נטילת ידיים לאכילת פת, שאם מסיח דעתו מלשמר על ידיו בנקיות מתחייב שוב בנטילת ידיים.
עיין שולחן ערוך אורח חיים סימן קס"ו סעיף א' ובמשנה ברורה שם, שיש מפרשים שהכוונה כאן שלא יפסיק בין נטילת ידיים לברכת המוציא כדי שלא יסיח דעתו מנקיות הידיים. לכן אסור רק להפסיק באיזה עסק או מעשה או שיחה הרבה, אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתים שום מעשה אף ששוהה הרבה או אפילו משיח מעט אין לחוש כיון שהשלחן ערוך לפניו ודעתו לאכול מיד לא מסיח דעתו (עיקר הטעם של שיטה זו משום שלעיל מ"ב א' נאמר "שלש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה", ושם מדבר במים אחרונים וברכת המזון, ולא כלל שם את הדין שכאן שלא להפסיק בין נטילת ידיים לסעודה. ולמדו מזה שכאן אין דין תכיפה שלא להפסיק כלל, אלא רק שלא יבוא לידי היסח דעת. ועיין תוספות פסחים ק"ו ב' ד"ה מוזגין).
ויש מפרשים שיש דין מיוחד של "תיכף לנטילת ידיים סעודה", ולא רק משום שמא יסיח דעתו משמירת נקיות הידיים. וכמו שלושת התכיפות לעיל מ"ב א' (עיין בתוספות כאן שתירצו למה לא נמנה שם). עיקר טעמו של הדין כדי שלא יהיה קטרוג, כמו שנאמר בירושלמי "התוכף ברכה לנטילת ידיים אינו ניזוק בכל אותה סעודה".
ולפי זה אין לשהות ואין להשיח כלל בין נטילת ידיים לברכת המוציא. מלבד בדברים שהם צורך הסעודה.
ופסק בשולחן ערוך שטוב להזהר כדברי הדעה שאין להפסיק כלל).

"בית שמאי אומרים מקנח וכו'". [בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן, ובית הלל אומרים על הכסת]

תנו רבנן: "בית שמאי אומרים, מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן. שאם אתה אומר על הכסת, גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה [שמא יהא משקה טופח עליה מחמת נגוב הידים, ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה תמיד בתוך הסעודה. רש"י] מחמת הכסת, ויחזרו ויטמאו את הידים".

ונטמייה כסת למפה [בלא משקים. רש"י]?

אין כלי מטמא כלי.

ונטמייה כסת לגברא גופיה?

אין כלי מטמא אדם [אין כלי שאינו אב הטומאה מטמא כלים ולא אדם. והוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת אם ראשונה היא לטומאה. רש"י].

[המשך הברייתא:] "ובית הלל אומרים על הכסת. שאם אתה אומר על השלחן, גזרה שמא יטמאו משקים שבמפה מחמת השלחן, ויחזרו ויטמאו את האוכלין".

ולטמא שלחן לאוכלין שבתוכו?

הכא בשלחן שני [לטומאה] עסקינן, ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקין.

במאי קמיפלגי [במה חולקים]?

בית שמאי סברי [סוברים], אסור להשתמש בשלחן שני [לטומאה], גזרה משום אוכלי תרומה [שהשני פוסל את התרומה. רש"י].

ובית הלל סברי, מותר להשתמש בשלחן שני. אוכלי תרומה זריזין הם [ויזהרו ואין לחוש ולגזור].

[המשך הברייתא:] "דבר אחר, אין נטילת ידיים לחולין מן התורה".

מאי דבר אחר [למה הוצרך לטעם נוסף]?

הכי קאמרי להו [כך אומרים להם] בית הלל לבית שמאי, וכי תימרו [תאמרו] מאי שנא גבי אוכלין דחיישינן, ומאי שנא גבי ידים דלא חיישינן? אפילו הכי [כך] הא עדיפא [לחוש שמא אירע מקרה שישתמשו בשלחן שני ולא יניחנה על גבי השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת משקין שבה, מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים. רש"י], דאין נטילת ידיים לחולין מן התורה. מוטב שיטמאו ידים דלית להו [שאין להן] עיקר מדאורייתא, ואל יטמאו אוכלים דאית להו [שיש להם] עיקר מדאורייתא.

"בית שמאי מכבדין וכו'". [ב"ש אומרים מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים, וב"ה אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית]

תנו רבנן: "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים. שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלין [שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים. רש"י]".

(בהגהות הב"ח מוחק תיבות אלו: אבל נט"י לב"ש תחלה לא סבירא להו מ"ט משום פירורין)

"ובית הלל אומרים, אם שמש תלמיד חכם הוא, נוטל פירורין שיש בהן כזית [לפני שמכבדים את הבית] ומניח פירורין שאין בהן כזית" [ואז אין מניעה ליטול ידיים לפני שמכבדים את הבית, כי השמש כבר נטל מהארץ את הפירורים שיש בהם כזית. ומשום הפחותים מכזית אין לחוש].

מסייע ליה לר' יוחנן, דאמר רבי יוחנן, פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד.

במאי קמיפלגי [במה חולקים]?

בית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ [שמתעצל ומניח פירורים שיש בהם כזית. ולכן אין לחוש שיוותרו פירורים שיש בהם כזית על הארץ ונוטלים ידיים לפני שמכבדים את הבית].

ובית שמאי סברי מותר להשתמש בשמש עם הארץ [וכדי שלא יפלו מים אחרונים על הארץ ויפסידו פירורים שיש בהם כזית יש לכבד את הבית לפני נטילת מים אחרונים].

(לא הבנתי מדוע לשיטת בית הלל יש לכבד את הבית אחרי שנוטלים ידיים. שאע"פ שאין לחשוש להפסד הפירורים, מכל מקום יש לסמוך נטילת ידיים של מים אחרונים לברכה ככל האפשר. וגם בלא זה, שיאמרו שיכבד את הבית מתי שירצה, ולמה יש להקפיד שכיבוד הבית יהיה אחרי הנטילה.

גם לא ידעתי טעם לאסור להשתמש בשמש עם הארץ. ואם משום הפסד אוכלין, שיכבד את הבית לפני הנטילה)

אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא, בכוליה פרקין הלכה כבית הלל, בר מהא [חוץ מזה] דהלכה כבית שמאי [שמכבדים את הבית לפני הנטילה, ושמותר להשתמש בשמש עם הארץ].

ור' אושעיא מתני איפכא [שונה הפוך. שמחליף שיטות בת שמאי ובית הלל] ובהא נמי [ובזה גם] הלכה כבית הלל.

"בית שמאי נר ומזון וכו'". [ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, וב"ה אומרים נר ובשמים מזון והבדלה]

רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא [נקלע לבית רבא], חזייה לרבא דבריך אבשמים ברישא [ראהו לרבא שברך על בשמים בתחילה. במוצאי שבת ברך על הבשמים לפני הנר].

אמר ליה מכדי בית שמאי ובית הלל אמאור לא פליגי [מכיוון שבית שמאי ובית הלל על מאור לא חולקים], דתניא: "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה".

עני רבא בתריה [ענה רבא אחריו. לפני שהשלים את הקושיא]: "זו דברי רבי מאיר.

אבל ר' יהודה אומר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחלה, ועל הבדלה שהיא בסוף. על מה נחלקו? על המאור ועל הבשמים. שבית שמאי אומרים על המאור ואח"כ בשמים, ובית הלל אומרים בשמים, ואח"כ מאור".

ואמר רבי יוחנן, נהגו העם כבית הלל אליבא דרבי יהודה.

"בית שמאי אומרים שברא כו'" [ב"ש אומרים שברא מאור האש, וב"ה אומרים בורא מאורי האש]

אמר רבא, ב"ברא" כולי עלמא לא פליגי [כל הדעות לא חולקות] דברא [בלשון עבר] משמע [ויפה לאומרו, שעל בריית האוּר [האש] שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו. לפי שבמוצאי שבת נברא כדאמרינן בפסחים (פ"ד דף נד.). רש"י].

כי פליגי ב"בורא", בית שמאי סברי בורא דעתיד למברא [דבר שהוא בורא תמיד והא לא שייכא הכא שהרי כבר נברא. רש"י], ובית הלל סברי בורא נמי [גם] דברא משמע [גם בורא משמע לשון עבר].

מתיב [משיב] רב יוסף: (ישעיהו מה, ז) "יוצר אור ובורא חשך", (עמוס ד, יג) "יוצר הרים ובורא רוח", (ישעיהו מב, ה) "בורא השמים ונוטיהם" [ומוכח שבורא גם לשון עבר משמע]

אלא אמר רב יוסף, ב"ברא" ו"בורא" כולי עלמא לא פליגי [כל העולם לא חולקים. כלומר כל האנשים, כל הדעות] דברא משמע.

כי פליגי ב"מאור" ו"מאורי". דבית שמאי סברי [סוברים] חדא נהורא איכא בנורא [אור אחד יש באש], ובית הלל סברי [סוברים] טובא נהורי איכא בנורא [הרבה אורות יש באש. רש"י: שלהבת אדומה לבנה וירקרקת].

תניא נמי הכי [גם כך]: "אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באוּר [באש]".


"אין מברכין כו'". [אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה]

בשלמא [לא קשה] נר משום דלא שבת [ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו. ותניא לקמן אוּר שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה. רש"י. צריך עיון שלקמן נ"ג א' מתיר בנר שהדליקו בשבת ליולדת ולחולה, כיוון שאין בהדלקה עבירה. ואם כן גם כשנכרי מדליק אין עבירה]. אלא בשמים מאי טעמא לא?

אמר רב יהודה אמר רב, הכא [כאן] במסבת עובדי כוכבים עסקינן, מפני שסתם מסבת עובדי כוכבים לעבודה זרה היא.

הא מדקתני סיפא "אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה", מכלל [ניתן להסיק] דרישא לאו בעבודה זרה עסקינן?

אמר רבי חנינא מסורא מה טעם קאמר. מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם, מפני שסתם מסבת עובדי כוכבים לעבודה זרה [מפרש את המשנה כך: "אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם, משום שאין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה". ומלמדנו שסתם מסבת עובדי כוכבים לעבודה זרה].

מודעות פרסומת