Archive for the ‘ברכות דף נ"א עמוד ב'’ Category

ברכות – דף נ"א עמוד ב'

25 בינואר 2010

"ומגביהו מן הקרקע טפח". אמר ר' אחא בר' חנינא, מאי קראה: (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".

"ונותן עיניו בו". כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה [כך שלא יסיח דעתו ממנו].

"ומשגרו לאנשי ביתו במתנה". כי היכי דתתברך דביתהו [כדי שתתברך אשתו].

עולא אקלע לבי רב נחמן [נקלע לבית רב נחמן], כריך ריפתא [אכל לחם], בריך ברכת מזונא. יהב ליה כסא דברכתא לרב נחמן [נתן את כוס הברכה לרב נחמן].
אמר ליה רב נחמן, לישדר מר כסא דברכתא לילתא
[לשלוח מר כוס הברכה לילתא. אשתו של רב נחמן. שתשתה ותתברך בפרי בטן].
אמר ליה הכי
[כך] אמר רבי יוחנן, אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר: (דברים ז, יג) "וברך פרי בטנך". פרי בטנה לא נאמר, אלא פרי בטנך.
תניא נמי הכי
[גם כך]: "ר' נתן אומר מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר וברך פרי בטנך. פרי בטנה לא נאמר, אלא פרי בטנך".
אדהכי
[עד שכך] שמעה ילתא. קמה בזיהרא [עמדה בכעס] ועלתה לבי חמרא [ונכנסה לבית היין] ותברא ד' מאה דני דחמרא [ושברה ארבע מאות חביות של יין].
אמר ליה רב נחמן, נשדר לה מר כסא אחרינא
[ישלח לה מר כוס אחרת].
שלח לה כל האי נבגא דברכתא היא
[כל יין שבחבית ככוס של ברכה הוא שתי ממנו. נבגא – כוס. רש"י].
שלחה ליה ממהדורי מילי
[ממחזירי בעיירות ירבו תמיד דברים. רש"י. מהדורי=מחזירים], ומסמרטוטי כלמי [כינים. מסמרטוטים ירבו כינים].

אמר רב אסי, אין מסיחין על כוס של ברכה [משאחזו עד שיברך. רש"י].
ואמר רב אסי אין מברכין על כוס של פורענות.
מאי
[מהו] כוס של פורענות? אמר רב נחמן בר יצחק כוס שני [שהוא של זוגות. והעומד על שלחנו ושתי [ושותה] זוגות ניזוק על ידי שדים. רש"י].
תניא נמי הכי
[גם כך]: "השותה כפלים [זוגות. רש"י] לא יברך משום שנאמר: (עמוס ד, יב) "הכון לקראת אלהיך ישראל" [בדברים נאים ולא בדברי פורענות. רש"י], והאי [וזה] לא מתקן.

אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שהיא ברייתא], האוכל ומהלך מברך מעומד. וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב. וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך.
והלכתא בכולהו יושב ומברך.

פרק שמיני – אלו דברים

מתני' [משנה:] אלו דברים שבין בית שמאי ובין בית הלל בסעודה:

בית שמאי אומרים מברך על היום [בקידוש שבתות וימים טובים. רש"י] ואח"כ מברך על היין [בורא פרי הגפן]. ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום.


(חומר למחשבה:

חגיגה י"ב א':

"תנו רבנן: "בית שמאי אומרים, שמים נבראו תחלה ואח"כ נבראת הארץ. שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

ובית הלל אומרים, ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים. שנאמר: (בראשית ב, ד) "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".

אמר להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם אדם בונה עלייה ואח"כ בונה בית? שנאמר: (עמוס ט, ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".

אמר להם בית שמאי לבית הלל, לדבריכם אדם עושה שרפרף ואח"כ עושה כסא? שנאמר: (ישעיהו סו, א) "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי".

וחכמים אומרים זה וזה כאחת נבראו. שנאמר: (ישעיהו מח, יג) "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו"".

השמים הם צורת העולם בטהרתה כמו שבראה הקב"ה לפני שנתלבשה בחומר.

והארץ היא הצורה כשהיא בתוך החומר.

העולם נברא כדיבור של הבורא אל האדם. לבית שמאי הבורא אמר לאדם קודם את הצורות המופשטות. החיבור בין האדם לבורא, מקום החיים והמציאות, הוא שם. ואחר כך אמר לו את הארץ. שהיא השלמה ונסבבת מהסיבה שהם הצורות המופשטות. היא השלמה כי התפישה בחושים יש בה מגע וקרבה וממשות והיא משלימה את ההכרה של השכל והנשמה.

גם לבית שמאי עיקר תיקון האדם בעולם הוא להתאים את החומר אל הצורות העליונות. לשיטתם זה נעשה על ידי שאש ההשגה העליונה שורפת כל מה שלא כתקנו בחומר.

החומר הוא אפל. אטום. השמיים מלאים אור. האור הוא הסוד שהכל אחד. שאין עוד מלבדו. החומר צריך להיות קיים באופן כזה שלא יסתיר שהכל אחד. אף שטבעו הוא להראות שכל דבר הוא פרט לעצמו וקיים לבדו ומכח עצמו.

כל המצוות זה עניינן.

כשנותנים מטבע לצדקה, הרי החומר מסודר כך שמראה על האחדות והאהבה.

כשנוהגים לפי טבע החומר ולא נותנים. החומר מסתיר את האחדות.

לבית הלל הבורא אמר לאדם קודם את הארץ. הארץ טמון בה סוד האהבה והאחדות, ומעמל הבירור בה מתגלות הצורות המופשטות.

לפי בית הלל מטבע של צדקה לא ניתן כי האדם השיג את גילוי האצלת אור הבורא שכולו אש של אהבה. אלא כי כאדם עשוי מחומר שאינו משיג מאומה, הוא מוצא בתוך החושך עצמו את האנושיות לתת צדקה. ומזה אחר כך נגלה לו מה שלמעלה.

יין עניינו לשמח את האדם הפרטי, החומרי. לפתוח בו השגה אל מה שכללי. שמאחד.

היום, שבת ויום טוב, הוא הארה מלמעלה.

לכן לבית שמאי מקדימים ברכת היום, ולבית הלל ברכת היין. וכמו שאומר לקמן בגמרא שטעם בית הלל שהיין גורם לקדושה שתאמר.

בספר מקדש מלך מביא, ומקורו מהאריז"ל, שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי).

בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס [יין שלפני המזון. לעיל מ"ג א'. והנטילה מועליה גם ללחם שאוכלים אחרי הכוס]. ובית הלל אומרים מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים [ללחם].

בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה [מנטילת מים ראשונים. רש"י] ומניחה על השלחן [ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל. רש"י], ובית הלל אומרים על הכסת [על הכר או על הכסת יניחנה אחרי כן ושם יקנח בה ידיו תמיד וטעמא מפרש בגמרא. רש"י].

בית שמאי אומרים מכבדין את הבית [מקום שאכלו שם אם הסבו על גבי קרקע מכבדים את הקרקע או אם הסבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו עליו. רש"י] ואח"כ נוטלין לידים [מים אחרונים שלפני ברכת המזון]. ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית.

בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה [לכתחילה מברכים ברכת המזון על כוס אחת, והבדלה על כוס אחרת. אבל מי שאין לו אלא כוס אחת מברך עליה ברכת המזון והבדלה כסדר הזה].

בית שמאי אומרים [במוצאי שבת] שברא מאור האש. ובית הלל אומרים בורא מאורי האש.

אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים [במוצאי שבת] של עכו"ם, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים [שהשתמשו בהם בהלוויה], ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה.

ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו [שיהו נהנים ממנו. רש"י].

מי שאכל [לחם] ושכח ולא בירך [ברכת המזון], בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך. ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר.

ועד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו.

בא להן יין אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס, בית שמאי אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על המזון. ובית הלל אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין.

ועונין אמן אחר ישראל המברך [אפילו לא שמע אלא סוף ברכה אבל לא לאחר כותי שמא ברך להר גרזים. רש"י]. ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה.


גמ' תנו רבנן: "דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה: בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין. שהיום גורם ליין שיבא [כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש. רש"י].

[טעם שני:] וכבר קדש היום [משקבלו עליו או מצאת הכוכבים. רש"י], ועדיין יין לא בא [לשלחן. וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה. רש"י].

ובית הלל אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום. שהיין גורם לקדושה שתאמר [שאם אין יין לא מקדשין. והמקדש על הפת גם הוא במקום יין וברכת הפת קודמת. רש"י].

דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.

והלכה כדברי בית הלל".

מאי דבר אחר [לשם מה הוצרך לטעם נוסף]? וכי תימא [וכי תאמר] התם תרתי [שם שניים. שני טעמים לדעת בית שמאי], והכא חדא [וכאן אחד]?

הכא נמי [כאן גם] תרתי נינהו [שניים הם].


"ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם והלכה כדברי בית הלל".

פשיטא. דהא נפקא [יצאה] בת קול? [עירובין י"ג ב': " אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל"]

איבעית אימא [אם רצונך אמור], קודם בת קול.

ואיבעית אימא, לאחר בת קול, ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול [בבא מציעא נ"ט ב'].

מודעות פרסומת