Archive for the ‘ברכות דף נ"א עמוד א'’ Category

ברכות – דף נ"א עמוד א'

25 בינואר 2010

בעו מיניה מרב חסדא [שאלו את רב חסדא] מי שאכל ושתה ולא ברך, מהו שיחזור ויברך [באמצע האכילה כשעדיין ממשיך לאכול]?
אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?
[כלומר אם עבר ואכל את תחילת אכילתו בלא ברכה, האם נאמר שימשיך ויעבור ויאכל גם את המשך אכילתו ללא ברכה. אלא יברך וימשיך לאכול כדי שמכאן והלאה יהיה בהיתר]
אמר רבינא הלכך [כיון דאם נזכר באמצע יכול לברך אפילו גמר סעודתו נמי [גם] יכול לברך. רש"י] אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא: "טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה [אע"פ שבשעת ברכה כבר סיים טבילתו]".
ולא היא. התם
[שם. בטבילה] מעיקרא גברא לא חזי [מתחילה האדם לא ראוי]. הכא [כאן. בברכה] מעיקרא גברא חזי [מתחילה האדם ראוי], והואיל ואידחי [ונדחה] אידחי.
[דרוב טבילות משום קרי הם. ובעלי קריין אסורים בברכות שהם דברי תורה, כדאמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:). ודחוי מעיקרא [מתחילה. כמו בעל קרי] לאו דחוי הוא. ולכי מתקן [וכאשר נתקן. ונעשה טהור ויכול לברך] הדר מברך [אז מברך]. אבל האי [זה. שמברכך על אכילתו] מעיקרא איחזי [מתחילה ראוי היה. לברך], וכיון דגמר [אכילתו] אידחי. והואיל ואידחי אידחי. רש"י].

(יש להבין מה שאלו את רב חסדא. מה הקשר בין מה שכבר אכל בלי ברכה לבין מה שאוכל מכאן והלאה, שעליו וודאי חייב לברך כמו על אכילה חדשה.
הרי אם אכל פעם בלי ברכה, האם היה צד לומר שמעתה כל ימיו לא יברך?
ואם פשוט שיברך על האכילה שיאכל מחר, למה שלא יברך על מה שעכשיו עתיד להמשיך לאכול מאותו כיכר שהתחיל לאכלו בלי ברכה. מה החילוק?

גם אין הבנה למה שאמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך.

הרי מה שאמר רב חסדא אין בו שום חידוש. שעליו לברך על מה שממשיך לאכול מכאן ולהבא, כמו שמברך על כל אכילות. ואיך לומד מזה רבינא לומר דבר חידוש שאפילו סיים לאכול בלי ברכה יכול לברך אחרי האכילה למפרע. הרי רב חסדא לא אמר כלום על ברכה למפרע על מה שכבר אכל.

גם מה שמחלק בין טבילה לברכה אינו מובן. מה זה שייך לגברא שראוי או נדחה. מי שסיים לאכול ולא ברך. מה הפשר שצריך להגיע לגדר "דחוי" כדי לומר שלא יברך כעת.

ומה פשר אריכות לשון רש"י שכתב שדחוי מעיקרא לאו דחוי הוא.

הרי אם תקנו חכמים ברכה לפני האכילה, פשוט שאינו יכול לברך אחרי האכילה.

ואם תקנת חכמים בברכות שמועיל בדיעבד על מה שכבר אכל אז מועיל.

ובטבילה תקנו שיכול לברך עליה אחרי שטבל כי מקודם אי אפשר.

גם בנרות שבת מברכים אחרי ההדלקה ובנטילת ידיים. וכל מקום תקנו לפי עניינו, ואם תקנו באכילה תקנו, ואם לא אז לא.

עיין מה שכתבתי לעיל נ' ב' בעניין הדמיון בין זימון לטומאת מיטה.

דין תורה הוא בריאה שיש בה חיים, וקראו לו חז"ל מלאך.

כשהוא מתעתד לאכול ומברך לפני האכילה, אינו מברך רק על הכזית הראשון, אלא על כל מה שיאכל בהמשך אחד. כלומר על כל מה שיאכל עד שיסיח דעתו מאכילה ומהברכה שברך עליה.

כשמתעתד לאכול מייד, חל עליו חיוב ברכה על כל מה שיאכל עד שיסיח דעתו מאכילה. והוא דין אחד של חיוב ברכה על כל המשך האכילה.

היה צד לומר שכשאכל בלי ברכה, כיוון שחטא נגד הדין שחל עליו, נפקע הקשר בינו לבין אותו דין שחל עליו. ופרח ממנו המלאך ששרה עליו. ונדחה האדם מהדין לברך. ולכן על כל המשך אותה האכילה האדם דחוי מלברך. כיוון שדין החיוב לברך היה על כל המשך האכילה ופקע, לא מתחדש שוב על אותה האכילה חיוב חדש לברך. עד שיסיח דעתו מאכילה. ויתחיל אכילה חדשה.

ולא יהיה מחוייב להפסיק מלאכול. כיוון שעל כל המשך אכילה זו כבר נדחה האיש מהחיוב לברך.

כלפי זה אמר רב חסדא שאין סברא לומר שכיוון שחטא יהיה מותר לו לאכול הלאה בלי ברכה.

ותוכן דבריו שמה שאכל בלי ברכה אינו גורם שנדחה האיש מהחיוב לברך, ועדיין חל עליו ומחייבו לברך על המשך האכילה.

מזה לומד רבינא, שאם אכילה בלי ברכה אינה מפקיעה את דין חיוב הברכה מהאדם. אם כן גם כשסיים לאכול בלי ברכה, עדיין נשאר אותו מלאך שורה עליו ומה יגרום לו לפקוע ממנו?

כל זמן שלא ברך לא סר מעליו הדין שחל עליו לברך. ואם אכילה בלא ברכה אינה מפקיעה זאת, אז יימשך לחול עליו החיוב גם לאחר שאכל. לכל הפחות עד שיתעכל המזון ממעיו.

ומוכיח רבינא מטבילה. שהנה בטבילה תקנו לכתחילה שיברך אחרי הטבילה כיוון שקודם הוא טמא ואינו ראוי לברכה.

אבל כיצד יכלו לתקן שיברך אחרי הטבילה? המלאך של חיוב לברך על הטבילה מתי יהיה נולד? אי אפשר שיהיה נולד אחרי הטבילה, שאז אין סיבה המולידה חיוב לברך על טבילה, שעכשיו כבר אין טבילה.

והיו צריכים חכמים לומר שכיוון שהוא טמא שיטבול בלא ברכה.

כי אי אפשר שחכמים יאמרו שחייב לברך אחרי הטבילה רק בגלל שכך רצונם. שדין חיוב ברכה הוא מלאך ויש לו חיים והוא צריך להיות נולד ולבוא לעולם. ואם אין מה שיוליד אותו ואין לו על מה לחול אי אפשר שיבוא לעולם.

אלא בעל כרחך דין החיוב לברך על הטבילה נולד לפני שטבל. ומצוות חכמים שלא יקיים אותו כיוון שהוא טמא. ועדיין החיוב חל עליו כיוון שלא היה מה שיגרום לו לפקוע. שמה שטבל בלי לקיימו אינו מפקיעו. כמו שחידש רב חסדא. ולכן יכול לברך אחרי הטבילה.

ומזה יש ללמוד שגם דין ברכה נשאר על האדם גם אחרי האכילה ויכול לברך אז.

והגמרא דוחה את דברי רבינא. שלגבי טבילה אכן צדקו דברי רבינא. שחיוב הברכה נוצר לפני הטבילה, ולא נדחה מפני שהאיש לא טבל, ונשאר עליו עד לאחר הטבילה ואז מכוחו מברך.

אבל הגמרא מחלקת שזה רק משום שלא חטא כנגד חיוב הברכה. שמראש לא היה ראוי לברכה וכך דינו שלא יקיים את החיוב שנולד עליו עד לאחר הטבילה.

ומתקו דברי רש"י שכתב דחוי מעיקרא לאו דחוי הוא.

שאכן הוא דחוי כיוון שהחיוב כבר חל עליו לפני הטבילה ולא קיים אותו בשעה שהיה חל. שזה נקרא דחוי. ורש"י אומר שזו רק מציאות של דחוי, אבל אין זה נקרא דחוי לעניין שחוטא כנגד הדין שחל עליו ומשום כך ייפקע הדין ממנו ויידחה האיש מלברך.

אבל בברכה יש כאן דחוי ממש. שעובר ואוכל בלי ברכה, ונדחה מחלות דין חיוב ברכה עליו.

ואומר כאן פירוש מחודש בדברי רב חסדא.

שרבינא הבין את רב חסדא שהסברא של מי שאכל שום, מלמדת אותנו שלא לקיים את הדין שחל עליו אינה גורמת שהמלאך עוזב את האיש. שאדרבה, המלאך שחל עליו בא לחייבו לברך. ואם אכל מקצת ולא ברך, המלאך אומר, לא אעזוב אותו על כך שלא עשה מה שבאתי לחייבו, אלא אדרבה, אחייבו עוד. שמי שאכל שום וריחו נודף יש עליו שלא יאכל עוד שום וריחו יידוף יותר.

ומזה למד רבינא שהמלאך נשאר עד שיברך. ומכח זה יכול לברך גם כשכבר גמר לאכול. אפילו שדין ברכות הנהנין הוא לברך דווקא לפני האכילה ואין דין ברכה אחריה. כי המלאך נוצר לפני שאכל כפי התקנה של ברכות הנהנין. ואף שהאוכל כבר אינו המלאך עוד כאן.

וכעת מפרשים פירוש אחר בדברי רב חסדא.

שמה שאוכל בלא ברכה גם לדברי רב חסדא הוא אכן סיבה שיידחה מדין חיוב ברכה על כל אכילתו באותו המשך. וכאילו עגלה רתומה לשני סוסים, שאחד מושך לצפון ואחד לדרום. והעגלה אינה זזה. אבל כשסוס אחד יתנתק מהעגלה, היא תזוז לצד של הסוס השני.

כך לדין חיוב ברכה רתומים שני סוסים. הסוס האחד מושך לנתק בין החיוב לאדם, הוא הכח של מה שעבר על החיוב שזו סיבה לפקיעת החיוב.

הסברא של רב חסדא שמי שאכל שום יחזור ויאכל שום, היא הסוס השני שקשור לדין חיוב ברכה ומושך אותו שלא להינתק מהאדם.

מייד כשגמר לאכול ניתק מהעגלה הסוס של הסברא "מי שאכל שום וכו'", שהוא מושך את החיוב להישאר חל על האדם. כיוון שכבר אין את הסברא. וכעת נשאר לבדו הסוס של מה שעבר על החיוב גורם שיידחה האדם מהחיוב ולא יהיה מחוייב יותר. וסוס זה מייד כשגמר לאכול גורם שהוא דחוי ולא חל עליו יותר דין החיוב.

מה שאין כן בטבילה שכיוון שעשה כדין אין בכך שכבר היה מחוייב מלפני הטבילה ולא ברך, לדחותו מדין חיוב ברכה)

תנו רבנן: "אספרגוס [כוס שהיו שותים בכל בקר אליבא ריקנא לרפואה. רש"י] יפה ללב, וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעים. והרגיל בו יפה לכל גופו. והמשתכר הימנו קשה לכל גופו".

מדקתני יפה ללב, מכלל [ניתן להסיק] דבחמרא [שביין. באספרגוס של יין] עסקינן [דאמרינן לקמן בשמעתין אספרגוס ללע"ט יפה. ואוקמינן [ומעמידים] בשל יין. וסימן לע"ט: לב, עין, טחול. רש"י]. וקתני וכל שכן לבני מעים?

והתניא: "ללע"ט יפה לרמ"ת קשה" [לקמן לרמ"ת קשה אספרגוס של יין. וסימן רמ"ת: ראש, מעים, תחתוניות. רש"י]?

כי תניא ההיא [דקתני וכל שכן לבני מעים. רש"י] במיושן.

כדתנן [משנה בנדרים ס"ו א', ועיין שם גרסה אחרת]: "קונם יין שאני טועם [כהקדש יהא עלי יין שאני טועם. רש"י. כך הוא נודר], שהיין קשה לבני מעים. אמרו לו והלא מיושן יפה הוא לבני מעים, ושתק. אסור בחדש ומותר במיושן".

שמע מינה [ממנה. כלומר אכן ראיה נכונה היא].

תנו רבנן: "ששה דברים נאמרו באספרגוס: אין שותין אותו אלא כשהוא חי [שאינו מזוג במים] ומלא. מקבלו בימין ושותהו בשמאל. ואין משיחין אחריו ואין מפסיקין בו [אלא שותהו בבת אחת. רש"י]. ואין מחזירין אותו אלא למי שנתנו לו. ורק [רוקק] אחריו. ואין סומכין אותו [לאכול אחריו מיד. רש"י] אלא במינו".

והתניא: "אין סומכין אותו אלא בפת"?

לא קשיא הא בדחמרא [בשל יין. סומכו בפת. שאוכל מייד אחריו פת]. הא בדשכרא [בשל שכר. רש"י: סמיכתו במינו אם שכר תאנים סומכו בתאנים ואם של תמרים הוא סומכו בתמרים].

תני חדא [ברייתא אחת. לגבי אספרגוס]: "ללע"ט יפה לרמ"ת קשה". ותניא אידך [ונשנית ברייתא אחרת]: "לרמ"ת יפה ללע"ט קשה".

לא קשיא [לא קשה], הא בדחמרא [באספרגוס של יין, ללע"ט יפה. לע"ט – לב, עיניים, טחול], הא בדשכרא" [באספרגוס של שיכר, לרמ"ת יפה. רמ"ת – ראש, מעיים, תחתוניות].

תני חדא: "רק אחריו לוקה [בחולי. רש"י]". ותניא אידך: "לא רק אחריו לוקה".

לא קשיא הא בדחמרא [לא ירוק. רש"י], הא בדשכרא [אם לא רק מים הבאים בפיו אחריו לוקה. רש"י].

אמר רב אשי, השתא [עכשיו] דאמרת "לא רק אחריו לוקה", מימיו נזרקין אפילו בפני המלך [ירוק ואל יסתכן. רש"י].

אמר רבי ישמעאל בן אלישע, שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים [מלאך חשוב לבא לפני הקב"ה. רש"י], אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו, ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך, מפני שתכספית [שם חבורת שדים. רש"י], ואמרי [ואומרים] לה אסתלגנית [שם חבורת מלאכי חבלה. רש"י], של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם ואומרים אימתי יבא אדם לידי אחד מדברים הללו וילכד [רבי ישמעאל עלה לרקיע על ידי שם בברייתא דמעשה מרכבה. רש"י].

אמר רבי יהושע בן לוי, שלשה דברים סח לי מלאך המות, אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו, ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל.

ואי פגע מאי תקנתיה [ואם פגש מה תקנתו. אם פגש בנשים שחוזרות מן המת]?

לינשוף מדוכתיה [לקפוץ ממקומו] ארבע אמות. אי איכא נהרא ליעבריה [אם יש נהר לעבור אותו], ואי איכא דרכא אחרינא ליזיל בה [ואם יש דרך אחרת ללכת בה], ואי איכא גודא ליקו אחורא [ואם יש כותל לעמוד מאחריו], ואי לא ליהדר אפיה ולימא [ואם לא, להחזיר פניו ולומר]: (זכריה ג, ב) "ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו'" עד דחלפי מיניה [עד שחולפות ממנו].


אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שנשנית בברייתא]: עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה [כוס שמברכים עליה ברכת המזון], טעון הדחה [מפרש את כולם בהמשך], ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו, ויש אומרים אף משגרו במתנה [דרך דורון וחשיבות. רש"י] לאנשי ביתו [לאשתו. רש"י].


אמר ר' יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד, הדחה, שטיפה, חי ומלא.


תנא: "הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ".


אמר רבי יוחנן, כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: (דברים לג, כג) "ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה".

ר' יוסי בר חנינא אומר, זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.


"עיטור". רב יהודה מעטרהו בתלמידים [תלמידיו סובבין אותו כשהוא מברך. רש"י], רב חסדא מעטר ליה בנטלי [כוסות. רש"י].


אמר ר' חנן ובחי [שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי. אבל לברך עליו חי הא אמרן במתניתין אין מברכין. אי נמי [אם גם] חי בלע"ז פריש"ק (טרי, שרק עכשיו נמזג) להביאו מן החבית לשמו. רש"י].


אמר רב ששת ובברכת הארץ [כשמגיע לברכת הארץ מוסיף עליה. רש"י] עיטוף.

רב פפא מעטף [בטליתו] ויתיב [ויושב].

רב אסי פריס סודרא על רישיה [פורס סודר על ראשו].


"נוטלו בשתי ידיו". אמר ר' חיננא בר פפא, מאי קראה [מה פסוקו]: (תהלים קלד, ב) "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'".


"ונותנו לימין". אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין? אמר רב אשי הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו [נסתפק להם ולא נפשט להם], אנן נעבד לחומרא [אנו נעשה לחומרא].

מודעות פרסומת