Archive for the ‘ברכות דף מ' עמוד א'’ Category

ברכות – דף מ' עמוד א'

10 בינואר 2010

אמר רב, "טול ברוך טול ברוך" אינו צריך לברך [הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה, בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו טול מפרוסת הברכה. אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך. ואף על גב דשיחה הויא הפסקה, כדאמרינן במנחות (פרק ג' דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך, וכן בכסוי הדם, הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא. רש"י]. "הבא מלח הבא לפתן" צריך לברך.

ור' יוחנן אמר, אפילו "הביאו מלח הביאו לפתן" נמי [גם] אין צריך לברך [שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם. רש"י].

"גביל לתורי גביל לתורי" [גביל את המורסן במים לצורך השוורים.רש"י] צריך לברך.

ורב ששת אמר אפילו "גביל לתורי" נמי [גם] אינו צריך לברך. דאמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: (דברים יא, טו) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", והדר [ואחר כך] "ואכלת ושבעת".


אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא, אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד.

רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא [נקלע לבית ראש גלותא], אפיקו ליה ריפתא [הוציאו לו לחם] ובצע להדיא [כלומר מיד ולא המתין למלח ולפתן. רש"י].

אמרו ליה הדר מר משמעתיה [חזר מר משמועתו. שאמר לחכות עד שיהיה מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד]? אמר להו לית דין צריך בשש [אין זה צריך עכוב. רש"י: עכוב. כמו בושש רכבו (שופטים ה). כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה לפתן].


ואמר רבא בר שמואל משום רבי חייא, אין מי רגלים כלים אלא בישיבה [מן הגוף אלא בישיבה. לפי שכשהקלוח קרוב לפיסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק. רש"י].

אמר רב כהנא ובעפר תיחוח [ליכא [אין] נצוצות. רש"י] אפילו בעמידה.

ואי ליכא [ואם אין] עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון.


ואמר רבא בר שמואל משמיה דר' חייא, אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים. ואי [ואין] אתה נזוק.

תניא נמי הכי [ברייתא גם כך]: "אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה נזוק".

תניא אידך [ברייתא אחרת]: "אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה, ובלילה ידאג מפני אסכרה".


תנו רבנן: "המקפה [שותה מים הרבה אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים. ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו). רש"י] אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים".

וכמה? אמר רב חסדא קיתון לפת.

(כתבו בקדמונים שאין לנהוג על פי הרפואות שבגמרא. בתוספות מועד קטן י"א א' כתבו שנשתנו. וכוונתם שנשתנו הטבעים.

בשולחן ערוך אורח חיים סימן קע"ג הביא מהגמרא שיש סכנה באכילת בשר ודגים ביחד לחלות בצרעת. וכתב המגן אברהם שם בסעיף קטן א': "ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כל כך. דחזינן [שרואים] כמה דברים המוזכרים בגמרא שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא [וכעת] אינו מזיק דנשתנו הטבעיות. וגם הכל לפי טבע הארצות. ועיין ביורה דעה סי' שט"ז ס"ג, ובאבן העזר סימן קנ"ו. וכן כתב הב"ח בשם הרמב"ם".

תכלית התורה היא ליישר האדם שיהיה ישר כמו שבראו האלוהים וידבק בבוראו. ובכלל זה גם שתהיה בריאותו שלמה. לכן כללו חז"ל ענייני רפואה השווים לכל נפש בספר חוקי האלוהים.

וכן כתב ברמב"ם תחילת פרק ד' מהלכות דעות: "הואיל והווית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע והוא חולה. צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים")

אמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו.

אבל כל יומא [יום] לא. מאי טעמא [מה הטעם]? משום דקשה לריח הפה.

ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו.

אבל כל יומא לא. מאי טעמא? משום דקשה לחולשא דלבא [לחולשה של הלב].


אמר רב חייא בר אשי אמר רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים. ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם.


אמר ר' חמא ברבי חנינא, הרגיל בקצח [רבותינו מפרשים "ניילא" בלע"ז. אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעין אותו בארץ ישמעאל. רש"י] אינו בא לידי כאב לב.

מיתיבי [משיבים. מברייתא]: "רבן שמעון בן גמליאל אומר קצח אחד מששים סמני המות הוא. והישן למזרח גרנו [של קצח. שרוח מערבית רוח לחה ומתונתה [רטובה] היא, ומכנסת הריח בתוך הגוף. רש"י] דמו בראשו".

לא קשיא הא בריחו הא בטעמו [הריח קשה והטעם טוב. רש"י].

אימיה דרבי ירמיה [אמו של רבי ירמיה] אפיא ליה ריפתא [אופה לו לחם] ומדבקא ליה [ומדביקה את הקצח בלחם שיקלוט הטעם] ומקלפא ליה [ואחר כך מקלפת את הקצח משום הריח].


"ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים".


אמר רבי זירא, ואיתימא [ואם תאמר. כלומר גרסה אחרת] ר' חיננא בר פפא, אין הלכה כרבי יהודה.

ואמר רבי זירא, ואיתימא ר' חיננא בר פפא, מאי טעמיה [מה טעמו] דרבי יהודה? אמר קרא: (תהלים סח, כ) "ברוך ה' יום יום". וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. הכא נמי [כאן גם] כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו [לכל מין ברכה לעצמו לפי עניינו. לירק "מיני דשאים", ולזרעים "מיני זרעים" (לעיל ל"ז א')].

(חידושי הרמב"ן כאן:

מפני שר' יהודה סובר בכל דבר שעושה פרי ופריו נאכל, אדם מברך בורא פרי, אם מין אילן הוא פרי העץ, ואם אינו מין אילן פרי האדמה, כגון קשואים ואבטיחים ושומים וכיוצא בהם. אבל הירקות שירקן נאכל וזרען אינו נאכל, כגון זרעוני גנה שאינן נאכלין, מברך עליהן בורא מיני דשאים)


ואמר רבי זירא, ואיתימא ר' חיננא בר פפא, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. אבל הקב"ה אינו כן. מלא [אדם חכם. רש"י] מחזיק, ריקן אינו מחזיק. שנאמר: (שמות טו, כו) "ויאמר אם שמוע תשמע". אם שמוע – תשמע [אם שמוע פעם אחת סופך שתטה אזן פעם אחרת. רש"י]. ואם לאו  – לא תשמע.

דבר אחר, אם שמוע בישן [ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד. רש"י] תשמע בחדש. ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע.

מתני' [משנה:] בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא.

גמ' [גמרא:] מאן תנא דעיקר אילן ארעא [ארץ] היא [דעיקר כל הפירות היא הארץ, והכל גדל הימנה. רש"י]?

אמר רב נחמן בר יצחק, ר' יהודה היא. דתנן [משנה במסכת בכורים א' ו']: "יבש המעין ונקצץ האילן [היה לו בית השלחין ובו מעיין שהוא משקהו ממנו, וקצר בכורים ממנו, ואחר כך יבש המעיין. וכן שדה האילן וקצץ בכורים ממנו ואח"כ נקצץ האילן. רש"י] מביא ואינו קורא [מצוות עשה לקרוא עם ההבאה את הפסוקים בדברים כ"ו פסוקים ג' עד י'. – שאינו יכול לומר "מן האדמה אשר נתתה לי" דכיון דיבש המעין ונקצץ האילן ממנה, בטלה לה ארעא. רש"י. אדמה הוא מה שמצמיח את הפירות, וכאן אין].

ר' יהודה אומר מביא וקורא [שהארץ היא עיקר. רש"י]".

(התורה והמצוות פונות אל חלק הנפש שנקרא בפי הקדמונים "הנפש הבהמית", הוא הרובד דומה לילד. הארכתי בזה במאמר על "כבוד, נפש הבהמית, מצוות". בתפישה הנפשית ה"ילדותית", צמח קטן אין לו חשיבות, ולכן נתפש שהירק הוא פרי האדמה. אבל עץ הוא חשוב והנפש מרגישה שהפרי הוא פרי העץ. לכן אי אפשר שייצא חובת ברכה אם מברך פרי האדמה על פירות האילן.

לכן שואלת הגמרא מי מצאנו שסבור שגם לגבי אילן התפישה היא שהפרי יוצא מהאדמה ולא מהאילן, והוא רבי יהודה)

"על פירות הארץ וכו' [ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא]"

פשיטא [שלא יצא]? אמר רב נחמן בר יצחק, לא נצרכה אלא לר' יהודה, דאמר חטה מין אילן היא.

דתניא: "אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין. שנאמר: (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר" [ועץ הדעת הביא מיתה].

רבי נחמיה אומר תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו. שנאמר: (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה".

רבי יהודה אומר חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן [וזה נקרא עץ הדעת. רש"י]".

סלקא דעתך אמינא [עלה בדעתך שנאמר] הואיל ואמר רבי יהודה חטה מין אילן היא, ליברך עליה בורא פרי העץ, קמשמע לן [משמיע לנו] היכא [היכן] מברכינן בורא פרי העץ, היכא דכי שקלת ליה לפירי [שכשלקחת את הפירות] איתיה לגווזא [ישנו לענף] והדר מפיק [ושוב מוציא]. אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי [שכשלקחת את הפירות] ליתיה לגווזא דהדר מפיק [איננו לענף ששוב מוציא], לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.