Archive for the ‘ברכות דף מ"ח עמוד ב'’ Category

ברכות – דף מ"ח עמוד ב'

21 בינואר 2010

אמר רב נחמן, משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן.
יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ.
דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים.
דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש".
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר.
דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב. הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה.

תנו רבנן: "סדר ברכת המזון כך היא, ברכה ראשונה ברכת הזן. שניה ברכת הארץ. שלישית בונה ירושלים. רביעית הטוב והמטיב.

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע [כלומר אינו צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת. אלא מתחיל ומסיים בנחמה. בנין ירושלים קרי [נקרא] נחמה. כל היכי דמתחיל [כל היכן שמתחיל] בין רחם בין נחמנו. רש"י].

רבי אליעזר אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה, בברכת הארץ אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה אומרה.

וחכמים אומרים אינו אומרה אלא בנחמה בלבד".

חכמים היינו תנא קמא [התנא הראשון]? איכא בינייהו דיעבד [אם אמר את של שבת בברכה אחרת ולא בברכת בונה ירושלים, ולחכמים שבסוף הברייתא צריך לברך שוב. ולתנא קמא יצא בדיעבד].

תנו רבנן: "מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר: (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת" – זו ברכת הזן.

"את ה' אלהיך" – זו ברכת הזמון.

"על הארץ" –  זו ברכת הארץ.

"הטובה" – זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר: (דברים ג, כה) "ההר הטוב הזה והלבנון".

"אשר נתן לך" – זו הטוב והמטיב".


אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? אמרת קל וחומר, כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן.

רבי אומר אינו צריך [לקל וחומר זה. רש"י]. "ואכלת ושבעת וברכת" – זו ברכת הזן. אבל ברכת הזמון (תהלים לד, ד) מ"גדלו לה' אתי" נפקא [יוצאת].

"על הארץ" – זו ברכת הארץ. "הטובה" – זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה.

אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? תלמוד לומר "אשר נתן לך" – משנתן לך.


רבי יצחק אומר אינו צריך. הרי הוא אומר: (שמות כג, כה) "וברך את לחמך ואת מימיך" אל תקרי ובירך אלא וברך [ברך על לחמך. רש"י]. ואימתי קרוי לחם? קודם שיאכלנו.


ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר: (שמואל א ט, יג) "כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים" [ומכאן לומדים שיש לברך לפני האכילה].

[תחילת הפרשה ששאול ונערו יצאו לחפש אתונות שאבדו. ומשלא מצאום חשבו ללכת לשמואל שיאמר להם בנבואה היכן האתונות.

י וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים. יא הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה. יב וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ. יד וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה. טו וַיהוָה גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר. טז כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי].

וכל כך למה [היו מאריכות בדבריהן. רש"י]? לפי שהנשים דברניות הן.

ושמואל אמר כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב: (שמואל א ט, ב) "משכמו ומעלה גבוה מכל העם".

ורבי יוחנן אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא [מלכותו של שמואל מצד עצמה ועניינה היה לה זמן שהיתה אמורה להימשך עד אליו. ואי אפשר שמלכותו של שאול תפחית ממנה אפילו זמן מועט. לכן זימן הקב"ה שיאריכו הנערות בדיבור כדי שתכלה מלכות שמואל עד תום זמן הקצוב לה, ורק אז תתחיל מלכות שאול].

(חומר למחשבה:

אם לומד ברכה שלפי הלחם מקל וחומר מברכה שלאחריו, הרי שהיא מדאורייתא.

אם לומד אותה מ"גדלו לה' איתי", הרי היא מדרבנן, שהוא פסוק בתהילים, ומנביאים וכתובים אין ללמוד דינים דאורייתא.

ואיך ייתכן שאומר שאין צורך בקל וחומר כי יש פסוק. הרי הפסוק אינו מהתורה ואי אפשר ללמוד ממנו דין תורה. ומקל וחומר כן לומדים דין מהתורה.

אם לומד מ"וברך את לחמך ואת מימיך" שהוא פסוק בתורה, היא דאורייתא. ואם לומד אותה משמואל שוב צריך לומר שהיא מדרבנן.

לעיל מ"ו א'-ב', חוקר האם ברכה הטוב והמיטיב היא מדרבנן או מדאורייתא, לגבי הדינים שתלויים בזה. אם עוקרים אותה פועלים או בבית האבל, ולגבי פתיחה וחתימה בברוך. וכן לקמן מ"ט א'. וכאן מביא ברייתות שאחת אומרת שהוא מדרבנן, ואחת לומדת הטוב והמיטיב מפסוק כמו את שאר הברכות, ולא מזכיר כלל את המחלוקת להלכה.

לקמן עמוד ב' כתב רש"י: "מאן דאמר [שברכת הטוב והמיטיב] אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא היא. ומברכת הארץ היא כדאמר לעיל (ד' מח:) "אשר נתן לך" זה הטוב והמטיב".

ןמבואר שכאן לא היה דיון אם ברכת הטוב והמיטיב מדאורייתא או מדרבנן. שאז היה כותב שסובר כמו שסוברת הברייתא שכאן שלמדה הטוב והמיטיב מהפסוק. והוא לא אמר כן. רק בא לתרץ איך יכול לומר שהיא מדאורייתא שהרי חכמים תקנו אותה כשהובאו הרוגי ביתר לקבורה ולא מצאו לה דרש מפסוק. וכלפי זה הודיע שיש לה דרש מפסוק. וכהברייתא. שבברייתא רק מצא דרש מפסוק אבל לא מצא תנא שסובר שהיא דאורייתא שיוכל לומר שמאן דאמר שהיא מדאורייתא עומד בשיטתו. כי מהברייתא לבד אפשר גם שהיא מדרבנן. ואין ממנה קושיא למי שסבר שהטוב והמיטיב מדרבנן. ובדעת מי שסבר שהיא מדרבנן לא הוצרך רש"י לומר שהוא סובר כמו הברייתא השנייה שאמרה כך. כי לא קשה עליו מברייתא זו.

לעיל כ' ב' היא משנה ערוכה שברכת המוציא אינה מהתורה. וכיצד ייתכן שכאן דנים בזה ולא מביאים את המשנה.

לכן נראה לעניות דעתי, ושלא כככמה דברים שכתבו בראשונים ובגדולי האחרונים, שכששאל מניין לברכת המזון מהתורה, לא הייתה כוונה כלל להתייחס לשאלה האם ברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן.

אלא ברכת המזון ידעו אותה מכח המסורת. שבהר סיני נאמר כחלק מהתורה שבעל פה ברכת המזון. וכששואל מניין לברכת המזון מהתורה, כוונתו איפה מוצאים בתורה פסוקים ודרשות שבהם כתובים ורמוזים הדינים שמקובלים בידינו.

ואז מוצא רמזים ודרשות. ולגבי זה אינו מחלק כלל מה מהתורה ומה מדרבנן. שהרי כל דבר שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר בהר סיני, והוא רמוז בתורה. וכל דבר שקורה בעולם רמוז בתורה. לכן כדי לחפש לדבר רמז בתורה אין צורך להתייחס לשאלה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. וגם לא אכפת לו אם מוצא מקור מהתורה או מדברי נביאים וכתובים. כיוון שלא בא ללמוד מדרשות אלה דינים מחודשים, אלא רק למצוא היכן רמוזים דינים שכבר ידועים מקודם.

הקל וחומר שאומר כאן, אינו באמת קל וחומר שאפשר ללמוד ממנו דין מחודש. קל וחומר שמחדשים מכוחו דין, אי אפשר שתהיה בו פרכא והוא מוכרח לגמרי. כמו בכלל מאתיים מנה. שאם יש לי מאתיים קל וחומר שיש לי מאה.

כאן הרי אלה עניינים שונים. רעב ושבע הם שני מצבים נפשיים שבכל אחד מהם יש פנים מיוחדות משלו לברך לבורא, ואין זה כלל קל וחומר מוכרח כמו לומר שאם יש לי מאתיים קל וחומר שיש לי מנה.

אלא הקל וחומר כאן הוא רק בגדר של למצוא רמז מהתורה לדינים שנמסרו. ולא קל וחומר המחדש דין.

לכן גם אומרים שאין צורך בקל וחומר כי יש פסוק מתהילים ולעניין זה פסוק עדיף.

קל וחומר גמור הוא יסוד לחידוש דין יותר מלימוד מפסוק. ולא אומרים עליו שאינו נצרך כי יש פסוק. שהקל וחומר הוא מוכרח, והפסוק יכול להתפרש בכמה אופנים.

ואדרבה, בכל מקום מקשים על הפסוק, פשיטא, למה כתב כן והרי זה קל וחומר.

ועיין עוד מה שכתבתי בעניין הזה לעיל ל"ה א')


ואין לי אלא ברכת המזון. ברכת התורה מנין? אמר ר' ישמעאל, קל וחומר, על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא לא כל שכן.

רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל, אינו צריך [לקל וחומר]. הרי הוא אומר: (דברים ח, י) "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולהלן הוא אומר: (שמות כד, יב) "ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה וגו'" [לומדים נתינה נתינה. כשתיבה חוזרת במקומות שונים יש בכך ללמד מזה על זה].


רבי מאיר אומר, ומנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר "אשר נתן לך", "ה' אלהיך". דיינך [דיינים בבית דין נקראים אלוהים]. בכל דין שדנך בין מדה טובה ובין מדה פורענות.

רבי יהודה בן בתירה אומר אינו צריך [ללמוד ברכה על התורה מקל וחומר]. הרי הוא אומר "טובה", "הטובה" [בפסוק על הארץ הטובה יש שתי אמירות. האחת שאמר "טובה", ובמה שהוסיף ה"א הידיעה, יש אמירה נוספת] "טובה" זו תורה. וכן הוא אומר: (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם". "הטובה" זו בנין ירושלים. וכן הוא אומר: "ההר הטוב הזה והלבנון".