ולית הלכתא ככל הני שמעתתא [ואין הלכה ככל שמועות אלה], אלא כי הא דאמר רב נחמן, קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו.
אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה [היו יושבים לפני רבה. כשהיו קטנים].
אמר להו רבה, למי מברכין? אמרי ליה [אמרו לו] לרחמנא.
ורחמנא היכא יתיב [היכן יושב]? רבא אחוי לשמי טללא [הראה באצבעו כלפי תקרת הבית].
אביי נפק לברא [יצא לחוץ], אחוי כלפי שמיא [הראה באצבעו כלפי השמיים].
אמר להו רבה, תרווייכו רבנן הויתו [שניכם רבנן תהיו].
היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים], בוצין בוצין מקטפיה ידיע [בוצין=דלעת. מקטפיה. קטף הוא שרף האילן. כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב].
(חומר למחשבה:
בכל מחלוקות אביי ורבא הלכה כרבא, חוץ משבעה מקומות.
אמנם בכל מקום מקדים את אביי לפני רבא. הוויות אביי ורבא, ולא רבא ואביי. וזהו כיוון שהיה נחשב גדול יותר.
אביו של אביי מת לפני שנולד, ואמו מתה בלידתו. גידל אותו דודו רבה בר נחמני.
כינו אותו אביי מלשון אבא, והוא גם ראשי תיבות של הפסוק "אשר בך ירוחם יתום".
בבבא בתרא כ"ב א נאמר שרב אדא בר אבא היה אומר לתלמידים:
"אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא שמינא בי רבא" [עד שאתם מגרמים עצמות בבית אביי, בואו אכלו בשר שמן בבית רבא]".
ופירש רש"י:
"שהיה רגיל לומר לתלמידים, עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות, כלומר ללמוד שלא לשובע, בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא".
רבא היה משיג את הבורא יותר בתוך החומר, ואביי היה משיג במקום שהוא יותר מופשט מעל החומר.
לכן רבא ראה את הבורא בתוך הבית בתקרה, ואביי ראהו בשמיים.
עצמות הוא עצמיות הדברים. השורש הפנימי שלהם. והבשר הוא ההתפשטות בחומר.
היחס הנפשי של אדם אל הבורא הוא היחס אל הוריו. יתום הקב"ה הוא אביו, ומשיגו באופן פחות מלובש בחומריות.
צורה נקראת אב ביחס לחומר. כיוון שהיא הסיבה לקיומו. לכן נקרא אביי מלשון אב שהשגתו היתה בצורה. ונרמז בשמו שהוא יתום, שמחובר אל הצורה.
רבא בארמית הוא גדילה. כמו גדילת צמח. שהוא ההתפשטות וההתלבשות בחומר.
אביי מוזכר לפני רבא, כיוון שהשגתו במקום גבוה יותר. אבל הלכה כרבא, כיוון שמה שקובע הוא כשהצורה נמצאת בחומר. שאז היא מצטמצמת לאופן מסויים של התגלות, שהוא עיקר מציאותה והוויתה.
המקומות שהלכה כאביי הם שבע. שבע מסמל את התנוצצות והתגלות העליון בגילוי בתוך העולם החומרי. כעניין שבת).
אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, תשעה אכלו דגן [שאפו ממנו לחם] ואחד אכל ירק מצטרפין [לזימון בעשרה שמזכירים את השם באמירת הזימון].
אמר רבי זירא בעאי מיניה [שאלתי ממנו] מרב יהודה, שמנה מהו? שבעה מהו?
אמר לי לא שנא [לא שונה. כלומר גם שבעה שאכלו דגן ושלושה ירק מצטרפים לזימון בהזכרת השם].
ששה ודאי לא מיבעיא לי [היה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה].
אמר ליה רבי ירמיה שפיר עבדת [טוב עשית] דלא איבעיא לך. התם [שם. לגבי שבע], טעמא מאי [הטעם מה]? משום דאיכא רובא [שיש רוב]. הכא [כאן. לגבי שש] נמי איכא רובא [גם יש רוב].
ואיהו [רבי זירא שהיה מתחרט שלא שאל] סבר רובא דמינכר בעינן [רוב ניכר צריכים אנו. כלומר הסתפק שמא צריך רוב ניכר, דהיינו שבע, ולא די ברוב סתם. ואולי לכן רב יהודה לא היה מתיר בשש שאכלו דגן וארבעה אכלו ירק. שאינו רוב הניכר].
ינאי מלכא [ינאי המלך. רש"י: ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.)] ומלכתא [והמלכה. אשתו] כריכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם ביחד]. ומדקטל להו לרבנן, לא הוה ליה איניש לברוכי להו [לא היה לו איש לברך להם].
אמר לה לדביתהו [לאשתו], מאן יהיב לן גברא דמברך לן [מי יתן לנו איש שיברך לנו]?
אמרה ליה, אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא, דלא מצערת ליה [השבע לי שאם אביא לך איש, שלא תצער אותו]. אשתבע לה [נשבע לה].
אייתיתיה [הביאתו] לשמעון בן שטח אחוה [אחיה].
אותביה בין דידיה לדידה [הושיבו בינו לבינה].
אמר ליה חזית כמה יקרא עבדינא לך [אמר לו, המלך לרבי שמעון בן שטח, ראית כמה כבוד אני עושה לך]?
אמר ליה [רבי שמעון בן שטח למלך], לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי [לא אתה מכבד אותי, אלא התורה היא שמכבדת אותי], דכתיב: (משלי ד, ח) "סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה".
אמר ליה קא חזית דלא מקבל מרות.
יהבו ליה כסא לברוכי [נתנו לו כוס לברך].
אמר היכי אבריך [איך אברך], ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו [בזימון אומרים ברוך שאכלנו משלו. ורבי שמעון בן שטח לא הביאו לו לאכול, וכלפי זה אמר וכי יברך ברוך שאכל ינאי]?
שתייה לההוא כסא [שתאה לאותה כוס]. יהבו ליה כסא אחרינא ובריך [נתנו לו כוס אחרת וברך. ויש להוכיח ממעשה זה שדי בשתיית כוס להצטרף לזימון אם האחרים אכלו דגן].
אמר רבי אבא בריה דרב חייא בר אבא, שמעון בן שטח דעבד, לגרמיה הוא דעבד [לעצמו הוא שעשה. רש"י: אין אדם מודה לו]. דהכי [שכך] אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
(לעיל כ' ב' מסתפק אם חיוב נשים בברכת המזון הוא מהתורה או מדרבנן.
ואומר שאם הוא מדרבנן, כלפי חיוב מהתורה נחשב "שאינו מחוייב בדבר". ומי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את מי שמחוייב. כלומר אם הוא מברך והמחוייב שומע, אינו יוצא בשמיעה ממנו.
מקור דין זה שמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הוא במשנה במסכת ראש השנה כ"ט א'. ועיין שם בסוגיית הגמרא.
גם קטן שהגיע לחינוך מחוייב רק מדרבנן ואינו מוציא מי שהתחייב מהתורה.
הגמרא שם מביאה ברייתא שאומרת שאשה וקטן שהגיע לגיל חינוך, מוציאים איש גדול ידי חובה. ושואלת כיצד הרי הם מחוייבים רק מדרבנן והוא מחוייב מהתורה וכלפיו הם נחשבים אינם מחוייבים ואינם יכולים להוציא אותו.
וכדי לתרץ מעמידה את הברייתא שהאיש אכל רק כזית. ומהתורה מתחייב בברכת המזון רק אם שבע, ואם אכל כזית מחוייב רק מדרבנן, ולכן יכול לצאת בברכת האשה והקטן.
לפי זה קשה כאן. שרבי שמעון בן שטח אכל עם ינאי וחבריו ששבעו. ונאמר שאם היה אוכל כזית דגן היה יכול להוציאם. אע"פ שהוא מחוייב מדרבנן והם מחוייבים מהתורה.
רש"י תירץ: "כיון דמיחייב מדרבנן, "מחוייב בדבר" קרינן ביה [קוראים בו], ומוציא רבים ידי חובתן [אף שהם מחוייבים מהתורה]. ואם תאמר בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי [כך. לעיל כ' ב']? ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה [שעל אביו הוא שמוטל לחנכו]".
יש שני עניינים ברש"י שטעונים הסבר.
האחד, לעיל כ' ב' נאמר שקטן מוציא את אביו, אם אביו אכל כזית ומחוייב רק מדרבנן כיוון שלא שבע. "ובא דרבנן [הקטן] ומוציא דרבנן [אביו שאכל כזית]".
ולרש"י קשה איך הקטן מוציא את אביו שאכל כזית. הרי אביו מחוייב מדרבנן, והקטן אפילו מדרבנן אינו מחוייב. שחיוב ברכה בקטן שהגיע לחינוך הוא חיוב על האב לחנכו ולא חיוב על הקטן לברך.
עוד קשה, שלעיל כ' ב' נאמר שאם אשה חייבת בברכת המזון מדרבנן, אינה יכולה להוציא איש שחייב מהתורה. והרי אישה יש עליה חיוב מדרבנן, ואינה כקטן שאינו חייב כלל והחיוב הוא רק על אביו לחנכו. ולשיטת רש"י יקשה למה אשה אינה יכולה להוציא מי ששבע, ומי שאכל כזית כן יכול להוציא מי ששבע.
הנראה לעניות דעתי בזה, שכוונת רש"י שמי שמחוייב מדרבנן מוציא את מי שחייב מהתורה, זהו רק כשרבנן הכלילו אותו באותו חיוב כמו מי שחייב מהתורה. שהתורה אמרה למי ששבע "וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", ובאו רבנן ואמרו למי שאכל כזית, גם אתה כמוהו ברך את אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.
הטעם שאשה אינה חייבת מהתורה. על הצד שכך הוא, כתב רש"י לעיל כ' ב', "דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק".
כשחייבו חכמים את האשה, לא חייבו אותה לברך את ה' על הארץ הטובה. שאיך תברך על ארץ שאין לה.
הברכה היא בפרשה המשבחת את ארץ ישראל ונאמר בפירוש שהיא ברכה על הארץ הטובה. כשחכמים חייבו אותה, חייבו רק לומר את נוסח הברכה, ולברך על הלחם שהיא אוכלת. אבל אין זה אותו חיוב של מי שחייבה אותו התורה לברך על הארץ הטובה.
בקטן שהגיע לחינוך, נראה שוודאי אין כוונת רש"י שאין שום חיוב על הקטן. שאי אפשר לחייב את האב על דבר שאינו תלוי בו. ודומה קצת לכך שאין האב חייב לשלם נזקי בנו. שהבן עושה מה שרצונו ואי אפשר לחייב את האב על זה.
אלא כוונת רש"י היא שאם יש כאן חיוב רק על הקטן לברך. הרי שחייבו אותו לברך את אלוהיו כמו שגדול מברך כדי שיתחנך במצווה.
וכלפי זה אמר שאינו כך. שלא חייבו שהקטן יברך את אלוהיו על הארץ. שאין בו דעת לזה. וגם אין לו נחלה בארץ ואיך יברך על ארץ שאין לו.
אלא רש"י אומר לנו שעיקר החיוב הוא על אביו לחנכו במצוות. וגם מה שבהכרח הקטן עצמו מחוייב בזה, שאי אפשר שרק אביו יהיה מחוייב על אחר שאינו קנוי לו, הוא רק חיוב על כך שישתתף גם הוא בעניין שאביו מחנכו למצוות, ולא שחייבוהו לברך. הוא רק עושה מעשה של אמירת ברכה. לא מברך. כמו מי שמשנן מראש מה יאמר לפלוני כשיפגוש אותו. שהוא רק אומר מה יאמר לפלוני, ולא אומר לפלוני. וזה שכתב רש"י שהוא רק מתחנך ולא מברך. ותלה החיוב באביו, שהחיוב עצמו הוא על אביו, והקטן רק מחוייב לסייע ולהשתתף.
לכן אשה וקטן יכולים להוציא מי שהתחייב מדרבנן. שהם חייבים באותו מעשה של אמירת נוסח הברכה. ועל הקטן גם חל החיוב של אביו לחנכו. שזה מוכרח מסברא ומוכח מכך שהוא יכול להוציא.
אבל להוציא מי שנתחייב מהתורה, זה רק באיש גדול שאכל כזית, שלא חייבוהו חכמים חיוב מחודש, אלא רק הקטינו את השיעור שאמרה תורה, וממילא נכנס בשיעור כזית לאותו גדר חיוב עצמו כמו מי ששבע.
בעיקר התמיהה שתמהו בתוספות איך ייתכן שמחוייב מדרבנן יוציא מי שחייב מהתורה, ויהיה נחשב "מחוייב בדבר" לגבי דין דאורייתא. לעניות דעתי אין זה קשה, כיוון שגם דברי חכמים נאמרו בהר סיני למשה מפי הגבורה, והם תורה שבעל פה שהיא אחת עם התורה שבכתב. רק שהם כמו במחלקה בפני עצמה שיש רשות לרבנן לבטלם ודינם אחר לעניין ספקות וכיו"ב. אבל אם מדרבנן חייב באותו גדר חיוב עצמו של ברכה, הרי חיוב זה הוא בכלל התורה שנמסרה מסיני מפי הגבורה למשה, כמו שנאמר בכמה מקומות שכל דברי חכמים נאמרו מסיני. ואין זה תלוי אם לאו ד"לא תסור" מחייב מדאורייתא לשמוע בקול חכמים או לא. ולמה לא יהיה נחשב מחוייב בדבר. ועיין לעיל ל"ה א' שהארכתי בעניין זה).
מיתיבי [משיבים]: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, עלה והסיב עמהם, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, מצטרף".
אצטרופי מצטרף, אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
איתמר נמי [נאמר גם], אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, מצטרף. ולהוציא את הרבים ידי חובתם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.
אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא, הלכתא אכל עלה ירק ושתה כוס של יין מצטרף. להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.
תלמוד מוסבר ומאמרים - ברכות 