Archive for the ‘ברכות דף מ"ז עמוד ב'’ Category

ברכות – דף מ"ז עמוד ב'

20 בינואר 2010

"מעשר שני והקדש שנפדו".

פשיטא [כיוון שפדה אותם על מעות, עברה קדושתם למעות והם יצאו לחולין, ודינם ככל פירות חולין]?

הכא [כאן] במאי עסקינן, כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש [הפודה מעשר שני לעצמו, מוסיף חומש על שוויו. שנאמר (ויקרא כ"ז ל"א): " וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו". שאם היה שווה ארבע נותן חמש]. והא קא משמע לן דאין חומש מעכב [אם נתן הקרן ולא את החומש יצאו הפירות לחולין. ויש לעיין שבבבא מציעא נ"ד אמרינן: "תניא: נתן את הקרן ולא נתן את החומש רבי אליעזר אומר יאכל רבי יהושע אומר לא יאכל". והוא גזירה שמא יפשע ולא יתן את החומש. והלכה כרבי יהושע. וכן פסק הרמב"ם פרק ה' מהלכות מעשר שני הלכה י"ב].

"השמש שאכל כזית".

פשיטא? מהו דתימא שמש לא קבע [אין לו קביעות לפי שהולך ובא. רש"י]? קא משמע לן [שנחשב קביעות].

"והכותי מזמנין עליו". [עיין לעיל מ"ה א' במשנה מה הם כותים]

אמאי [למה]? לא יהא אלא עם הארץ ותניא: "אין מזמנין על עם הארץ". [אבל הוא עצמו וודאי חייב בזימון, ושלושה עמי הארץ חייבים לזמן, ואם הוקבע עם שלושה תלמידי חכמים אינו רשאי להיפרד ולברך בלי זימון. ובימינו מזמנים עם עם הארץ גמור. שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ"ט סעיף ג' ובמשנה ברורה וביאור הלכה]

אביי אמר בכותי חבר [שמדקדק במצוות ומעשר פירותיו].

רבא אמר אפילו תימא [תאמר] בכותי עם הארץ, והכא [וכאן. בברייתא שאין מזמנין על עם הארץ] בעם הארץ דרבנן דפליגי עליה [שחולקים עליו] דר' מאיר עסקינן. דתניא: "איזהו עם הארץ, כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו כראוי". והני כותאי עשורי מעשרי כדחזי [וכותים אלה מעשרים כראוי], דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי [שבמה שכתוב בתורה זהירים], דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.

תנו רבנן: "איזהו עם הארץ [שדברו חכמים בכל מקום. רש"י. ובסוטה כ"ב א' כתב: שנחשד על הטהרות ועל המעשרות ומוחזק מגעו טמא], כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית דברי ר' אליעזר.

רבי יהושע אומר כל שאינו מניח תפילין.

בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית בבגדו.

ר' נתן אומר כל שאין מזוזה על פתחו.

ר' נתן בר יוסף אומר כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים [הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים. רש"י] הרי זה עם הארץ".

אמר רב הונא הלכה כאחרים.

רמי בר חמא לא אזמין עליה [רמי בר חמא לא רצה לצרפו לשלשה לזמון. רש"י] דרב מנשיא בר תחליפא, דתני ספרא וספרי והלכתא [משנה. כל אלה היו שגורים בפיו].

כי [כאשר] נח נפשיה דרמי בר חמא [שהלך לעולמו], אמר רבא, לא נח נפשיה דרמי בר חמא אלא דלא אזמין ארב מנשיא בר תחליפא.

והתניא: "אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ"?

שאני [שונה] רב מנשיא בר תחליפא דמשמע [שמשמש] להו לרבנן, ורמי בר חמא הוא דלא דק אבתריה [הוא שלא דייק אחריו. רש"י: לא בדק לשאול מדת רב מנשיא].

לישנא אחרינא [לשון אחרת], דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כצורבא מרבנן דמי [מי ששמע שמועות מפי רבנן, וגרס אותן, כצורבא מרבנן נחשב].

"אכל טבל ומעשר וכו'". [אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו]

"טבל" פשיטא [פירות שלא הורמו מהם תרומות ומעשרות אסורים באיסור לאו מהתורה]? לא צריכא בטבל טבול מדרבנן. היכי דמי [איך דומה]? בעציץ שאינו נקוב.

[משנה מסכת דמאי ה' י': "עציץ נקוב הרי זה כארץ".

ובפירוש הרמב"ם שם:

"עציץ, כלי שזורעין בו. אם היה נקוב כשיעור שרש קטן והוא פחות מכזית הואיל והוא מחובר לארץ הרי הוא כארץ, ודבר הצומח באותו כלי כצומח בארץ. והצומח בארץ הוא שחייב בתרומה ומעשרות מן התורה. והצומח בכלים שאינם נקובים אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן מפני שהוא מובדל מן הארץ". ועיין במנחות ע' א' שפשוט לגמרא שבאינו נקוב אינו חייב מהתורה, ולא הצריכה לימד על זה. ועיין שם שמדרבנן נחשב זריעה]

"מעשר ראשון כו'".

פשיטא? לא צריכא כגון שהקדימו בכרי [לאחר שנתמרח [החלקת הערימה שאחרי גמר מלאכת הפרדת המוץ], והוקבע לתרומה מן התורה, קדם לוי את הכהן ונטל מעשר ראשון תחלה. ואחד מחמשים שבו [במעשר ראשון שנטל הלוי] היה ראוי לתרומה גדולה לכהן. ו"שלא ניטלה תרומתו" דקתני, לאו תרומת מעשר קאמר אלא תרומה גדולה. רש"י]. מהו דתימא כדאמר ליה [כמו שאמר לו. לעיל עמוד א'] רב פפא לאביי [שייפטר הלוי מחיוב תרומה גדולה מהמעשר], קא משמע לן כדשני ליה [כמו שתירץ לו. שכיוון שכבר נגמרה מלאכתו לפני הפרשת המעשר לא נפטר מתרומה גדולה].

"מעשר שני וכו'". [ומעשר שני והקדש שלא נפדו]

פשיטא? לא צריכא שנפדו, ולא נפדו כהלכתן.

מעשר שני – כגון שפדאו על גבי אסימון [כסף שלא נקבע בו צורה. רש"י], ורחמנא אמר: (דברים יד, כה) "וצרת הכסף בידך" כסף שיש עליו צורה.

(ההבדל בין כל המטלטלין ששוים כסף לבין מטבע שיש עליו צורה, הוא שבמטבע השווי שמייחס לו האדם הוא משום הצורה שכתובה עליו, ולא משום עצם גופו.

גם אם המתכת שממנה עשוי המטבע שווה זוז, ובצורה כתוב ששוויו זוז, דעת בני אדם לייחס לו שווי משום הצורה ולא משום גופו.

לכן יש מי שסובר שמטבע שונה מכל דבר ששווה כסף, שאינו בתורת קניין חליפין, כיוון שאין שוויו תלוי בגוף גשמי. עיין בבא מציעא מ"ה ב', וברש"י שם)


הקדש – שחללו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר: (ויקרא כז, יט) "ונתן הכסף וקם לו".


"והשמש שאכל פחות מכזית".


פשיטא [בפחות מכזית אין חיוב ברכת המזון]? איידי [אגב] דתנא רישא כזית, תנא סיפא פחות מכזית.


"והנכרי אין מזמנין עליו".


פשיטא? הכא [כאן] במאי עסקינן, בגר שמל ולא טבל. דאמר רבי זירא אמר רבי יוחנן, לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. וכמה דלא טבל נכרי הוא.

[האבות, ובני ישראל ביציאת מצרים, נכנסו לברית עם הקב"ה במילה, טבילה וקרבן. וכן הגר נכנס לברית בשלושת אלה. ובזמן שאין קרבן חייב במילה וטבילה. עיין כריתות ט' א'. ויבמות מ"ו א'. וביבמות שם יש מי שאומר שדי בטבילה לחוד, ויש מי שאומר שדי במילה לחוד. ויש מי שאומר שצריך שניהם. וכך פסק רבי יוחנן להלכה].


"נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן".


אמר רבי אסי, קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו.

והא תנן: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם"?

הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי. דאמר ריב"ל, אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה [אם יש שניים אין הקטן משלים לשלושה. אבל אם יש תשעה הקטן משלים לעשרה לזמן בהזכרת השם].

ואמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין.

מיתיבי [משיבים]: "מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה". שחרר אין [הן], לא שחרר לא.

תרי אצטריכו [שניים נצרכו. שהיו רק שמונה אנשים], שחרר חד [אחד], ונפיק בחד [ויצא באחד. כלומר יצא ידי חובת עשרה בעבד אחד שאינו משוחרר].

והיכי עביד הכי [ואיך עשה כך], והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: (ויקרא כה, מו) "לעולם בהם תעבודו"?

לדבר מצוה שאני [שונה].

מצוה הבאה בעבירה היא?

מצוה דרבים שאני [שונה].

(חומר למחשבה:

גיטין ל"ח ב':
"גופא, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: "לעולם בהם תעבודו".

מיתיבי: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. מצוה שאני".

ולא גרס שם את ההמשך שכאן, שמקשה מצווה באה בעבירה היא, ומתרץ מצווה דרבים שאני.

ונראה שהרמב"ם והרמב"ן גרסו כאן כמו בגיטין.

שהרמב"ם כתב בפרק ט' מהלכות עבדים הלכה ו':
"אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה. שנאמר: "לעולם בהם תעבודו". ואם שחררו משוחרר כמו שביארנו. וכופין אותו לכתוב גט שחרור בכל הדרכים שביארנו. ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו המנין. וכן כל כיוצא בזה. וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר והרי היא מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה".

הרמב"ם לא הזכיר שצריך דווקא מצווה של רבים. וגם לא משמע כלל מלשונו שיש כאן דין כללי שאף על פי שלעולם מצוות עשה אינה דוחה מצוות עשה אחרת, אם היא מצווה של רבים היא דוחה, ואפילו מצווה דרבנן דוחה מצווה מהתורה כיוון שהיא של רבים.

אלא משמע מלשונו שזה דין מיוחד במצוות עשה זו של לעולם בהם תעבודו.

ותמוה מאוד כיצד מצוות עשה מהתורה נדחית מפני מצווה של דבריהם. לשיטת הרמב"ם שאין מקור לומר יש הבדל בין מצווה דרבים למצווה של יחיד. שהרי אפילו מצוות עשה מהתורה אינה נדחית מפני מצוות עשה אחרת.

הכסף משנה על הרמב"ם הביא את דברי הר"ן שאין זה עשה גמור אלא דין מדרבנן.

אמנם לשון הרמב"ם לא משמע כן. ובוודאי אינו סובר כן, שבתחילת הלכות עבדים ובספר המצוות מצווה רל"ה מנה מצווה זו בכלל מניין תרי"ג מצוות.

עוד הביא בכסף משנה דעת הרמב"ן, בגיטין ל"ח ב', שפירש שהטעם שאסור לשחרר עבד כנעני הוא משום שאסור לתת להם מתנת חינם. לכן אם משחרר אותו לצורך האדון ולא לצורך העבד, אין זו מתנת חינם ומותר.

לדעה זו מה שאמרה הגמרא מצווה שאני, הכוונה שבגלל שעושה לצורכו של האדון אין זו מתנת חינם. וזה אינו מתאים כלל לנוסח כאן ששואל שהיא מצווה הבאה בעבירה ומתרץ מצווה דרבים.

ברמב"ם בפשטות צריך לומר שסובר כהרמב"ן. אמנם לפי זה היה לו לכתוב ומותר לשחררו לדבר צורך, ולא דווקא לדבר מצווה. שלפי הרמב"ן מותר לשחרר גם לצורך רשות של האדון.

אבל אפשר שנקט כלשון הגמרא. ואפשר גם שדווקא לצורך מצווה התירו ולא לצורך רשות.

לרש"י ותוספות שכן גורסים כהגרסה שלפנינו, נתחדש כאן דין, שאף על פי שמצוות עשה דוחה רק לא תעשה, ואינה דוחה מצוות עשה אחרת, מכל מקום עשה של רבים כן דוחה מצוות עשה של יחיד. ואפילו עשה מדרבנן של רבים דוחה עשה מהתורה של יחיד. וזהו כלל בכל התורה. ולומדים התוספות מזה גם למקומות אחרים, כגון יום טוב שני שהוא מצווה דרבים מדרבנן, שידחה אבילות מהתורה.

לשיטתם יש לעיין:

מצווה הבאה בעבירה באופן פשוט היא כשגזל לולב. ובשעת הגזילה לא עשה שום מצווה ועבר על לא תגזול. וכעת כשבא לקיים מצווה בלולב זה שכבר הוא גזול, אומרים שהיא שנואה על הקב"ה והיא מצווה הבאה בעבירה.

או שגזל תבואה וכבר עבר על האיסור, וכעת אפה לחם ובא להפריש חלה.

אבל אם מצווה דוחה איסור או מצווה אחרת מכח שכך הדין אומר שתדחה אותה, לא שייך בזה כלל עניין מצווה הבאה העבירה, כיוון שעשה כדין ואין כאן שום עבירה.

אם דין התורה אומר שישחרר את עבדו כדי להשלים מניין, לא שייך כאן מצווה הבאה בעבירה. שהרי עשה כדין.

ואם דין התורה אומר שלא ישחרר את העבד, ואין המצווה של השלמת מניין דוחה את האיסור. הסיבה שאין עליו לשחרר את העבד אינה משום מצווה הבאה בעבירה, אלא משום הדין "לעולם בהם תעבודו", שאינו נדחה מפני מצוות השלמת מניין.

אפשר לומר, שדין מצווה הבאה בעבירה הוא עוד כלל בדיני דחיית מצוות זו את זו.

למשל אם צריך למול בשבת, והשאלה אם ימול או ישמור שבת, הדין הוא שעשה דוחה לא תעשה וימול. או אם כהן נכנס לבית הקברות ונטמא כדי לקיים מצוות השבת אבידה, היינו אומרים לו שייכנס (אם האיסור להיטמא היה רק איסור לא תעשה) ויקיים השבת אבידה.

בתור פרט מדיני דחיית המצוות זו את זו, אפשר לומר שדין מצווה הבאה בעבירה בא לחדש, שדין שמצווה אחת דוחה מצווה שנייה, זהו רק כשיש להחליט בין שתי פעולות. לשמור שבת או למול. אבל אם גוף הדבר שמקיים בו את המצווה הוא אותו חפץ שבו נעשתה העבירה, אז לא אומרים שהמצווה תדחה את העבירה. אפילו אם לפי כללי דחיית המצוות האחרים היה מן הדין שכן תדחה אותה.

וכוונת הסוגיא כאן היא כך, שלפי כללי דחיית המצוות, עשה של רבים דוחה עשה של יחיד. לכן אמרו שרבי אליעזר שחרר את העבד משום שהוא מצווה. והיה פשוט שמדובר במצווה של רבים שדוחה מצווה של יחיד.

כלפי זה הקשו, שדיני דחיית מצוות זו את זו, הם רק כשמדובר בשתי פעולות נפרדות, כגון למול או לשמור שבת. או להיטמא או להשיב אבידה.

אבל אם החפץ שבו נעשתה העבירה בו עצמו מקיימים המצווה, במקרה כזה הדין של מצווה הבאה בעבירה מחדש שלא תדחה המצווה את האיסור.

ועל זה ענה לו, שמצווה דרבים שאני. כלומר בגלל שהיא של רבים, היא לא רק דוחה את הדין של "לעולם בהם תעבודו", שזה מה שהתכוון אליו בתחילה, אלא מחדש שמצווה דרבים דוחה גם את הכלל של "מצווה הבאה בעבירה". ולכן חוזר שוב מצווה דרבים שאני.

עיין סוכה ל' א' בדין לולב הגזול. ועיין בבא קמא צ"ד א' בדין חלה מעיסה גזולה.

שם בפשטות אין בכלל עניין של דחיית איסור מפני מצווה. כי כבר גזל שלא לצורך מצווה. וכעת רק השאלה אם יכול לקיים בזה מצווה.

ועיין מנחות מ' א' לגבי ציצית בבגד פשתן ,שעשה של ציצית דוחה איסור כלאיים. ולפי מה שכתבתי קשה ששם באותו חפץ שמקיים המצווה, הוא החפץ שבו נעשית העבירה. והיה לומר שלא ידחה משום מצווה הבאה בעבירה. ויש ליישב, עיין שם בתוספות. וצריך עוד עיון רב.

כל זה הוא סוגיא ארוכה ועמוקה. ויש לעיין בכמה מקומות העוסקים בה כדי לעמוד על עיקרה, ויש בה כמה שיטות ראשונים רחוקות זו מזו. וכל מה שכתבתי כאן הוא לפני העיון ולפום ריהטא, רק כדי להעלות את מה שיש לדון, ולא כדי לנסות לברר את הסוגיא).

ואמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים. שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם.

שכר כולם סלקא דעתך [עולה בדעתך. משמע שיטול שכרם והם לא יקבלו שכר]? אלא אימא [אמור] נותנין לו שכר כנגד כולם [דכל בי עשרה שכינתא שריא, והם י' הראשונים שהביאו השכינה לבית הכנסת, והבאים אחר כך אינן עושין כלום בזה רק מה שמתפללין עם הי' שהביאו השכינה לשם. מהרש"א].


אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין [לעשרה].

אמר ליה [לו] רב נחמן, וארון גברא הוא?

אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה [תשעה שנראין כעשרה], מצטרפין [כלומר דינם כעשרה].

אמרי לה [אומרים לה] כי מכנפי [כשאסופים. רש"י: הוו נראים כעשרה שאין אדם מבחין בהן כל כך מתוך שהן יחד], ואמרי לה כי מבדרי [כשמפוזרים. רש"י: נראין טפי [יותר] מרובין].


אמר רבי אמי שנים ושבת מצטרפין [להחשב שלושה לזימון].

אמר ליה רב נחמן ושבת גברא הוא?

אלא אמר רבי אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין.

מחוי [מראה באצבעו] רב חסדא, כגון אנא [אני] ורב ששת. מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא.

(חומר למחשבה:

שתיים מסמל את הריבוי. שלוש הוא מלשון שלשלת, החיבור בין הפרטים וגילוי הסוד שבפנימיותם הם אחד.

הסוד נגלה כבר מהשתיים עצמו. מהפרטים עצמם גלוי שהם בפנימיותם אחד. רק שצריך להתבונן ובדבר קל הוא נגלה.

גם תשע הוא עניין ריבוי, והעשירי הוא הבחינה שנגלה שבפנימיות הריבוי הוא אחד. והוא נובע ממילא מהתשע. שאי אפשר שבאמת יהיו רבים בלי שבפנימיותם יהיו אחד. ורק נראה שהם רבים ומתוך עצמם כבר מתגלה סודם.

אם הפרטים שלמים, ממילא בא העשירי, האחדות.

אם אדם שלם בכל הפרטים ששייכים לצד הגשמי, של מציאותו הפרטית. שכל כוחות גופו ונפשו מסופקים באופן אמצעי וישר, כלומר דרך האמצע בין הקצוות, שביל הזהב, ואין חסרון ופגם, הקדושה מעצמה תשרה עליו.

ואם מדינת בני אדם ינהגו ביושר וצדק ודרך אמצעית, ולא יהיה חסרון ופגם, מעצמה תשרה השכינה עליהם. כי שלמות הפרטים והשראת הסוד שמאחד את הכל הם דבר אחד. לכן אם יש תשע, כלומר בחינת הפרטים, העולם הזה, שלמה. ממילא מגיעה מעצמה בחינת האחדות. העולם הבא. שהיא אחת עם בחינת שלמות הפרטים. לכן די בתשע, כי מהם כבר רואים את העשר.

עשר הוא מלשון עשיר. שהכל יש. תשע הוא מלשון תשועה. היא היציאה מהחושך אל האור. אם הפרטים שלמים מבחינת היותם פרטים, שאין בהם חסרון, יש תשע. ותשע הוא תשועה שמעביר מבחינת הפרטים אל בחינת גילוי סוד האחדות שהוא העשר.

בדומה לזה שש ושבע. שבע הוא מלשון שובע. שהכל יש. שגלוי סוד האחדות בפרטים. שש הוא מלשון ששון. כמו חתן שש בחופתו. שיוצא אל הפועל. שאם יש שש שלמים כבר ממילא בא מזה אל השבע).


אמר רבי יוחנן, קטן פורח מזמנין עליו [שהביא סימנים ולא בא לכלל שניו. רש"י. סימנים הן שתי שערות במקום ערווה. לכל דיני התורה נחשב גדול משיגיע לכלל י"ג שנים וגם יביא סימנים].

תניא נמי הכי [שנויה גם כך. בברייתא]: "קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו. ואין מדקדקין בקטן".

הא גופא קשיא [זה עצמו קשה], אמרת הביא שתי שערות – אין [הן]. לא הביא – לא. והדר [ושוב] תני אין מדקדקין בקטן. לאתויי מאי? לאו לאתויי קטן פורח [שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו. ומה הן שנים י"ג שנים ויום אחד. רש"י]?


(גדלות תלויה בסימנים, כלומר שתי שערות במקום הערווה. אם הביא סימנים, ייחשב גדול גם לפני שהוא בן י"ג. ואם הגיע לי"ג וידוע בוודאי שלא הביא סימנים הרי הוא קטן ופטור מן המצוות עד שיהיה בן עשרים, אם יש בו סימני סריס, או עד רוב שנותיו אם אין בו סימני סריס. שהגדלות תלויה בסימנים ולא בשנים.

רק שאם הביא סימנים לפני י"ג שנים, אומרים שהשערות הן שומא ולא שערות ממש. עיין קידושין ט"ז ב' ונדה מ"ז ב'.

וקשה, שהרי לפני י"ג יודעים בוודאי שהשערות הן שומא, שלא חוששים מספק לחייבו במצוות מהתורה. ואם כן קטן פורח הביא רק שומא ואין אלו שערות, והוא כמי שלא הביא שערות כלל, ובמה הוא שונה מקטן שאינו פורח?

בבית יוסף אורח חיים סימן קצ"ט אות י' כתב:

"הא דתניא בברייתא "אין מדקדקין בקטן" היינו לומר דאע"ג דקיימא לן בעלמא דקטן שהביא שתי שערות לא חשיב גדול, דהנך שערות שומא בעלמא נינהו [הן], לענין צירוף דזימון אין מדקדקין בכך אלא כגדול שהביא שתי שערות חשבינן ליה")