Archive for the ‘ברכות דף מ"ו עמוד א'’ Category

ברכות – דף מ"ו עמוד א'

17 בינואר 2010

רבי זירא חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אליו] רבי אבהו. קביל עליה [קיבל עליו], אי [אם] מתפח [מתרפא] קטינא חריך שקי [הקטן חרוך השוקיים. כך כינויו של רבי זירא, עיין בבא מציעא פ"ה א'] עבידנא יומא טבא [אעשה יום טוב] לרבנן.

אתפח [נתרפא]. עבד סעודתא לכולהו רבנן [עשה סעודה לכל רבנן]. כי מטא למשרי [כשהגיע לבצוע פרוסת המוציא], אמר ליה לר' זירא, לישרי לן [לבצוע לנו] מר.

אמר ליה לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר, בעל הבית בוצע?

שרא להו [בצע להם. רבי אבהו].

כי מטא לברוכי אמר ליה נבריך לן מר. אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך?

ואיהו [רבי אבהו] כמאן [כמי] סבירא ליה?

כי הא [כמו זה] דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, בעל הבית בוצע ואורח מברך.

בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה. ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית.

מאי [מה] מברך? יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה, ולא יכלם לעולם הבא.

ורבי מוסיף בה דברים: ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם.

עד היכן ברכת הזמון [שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה. רש"י]?

רב נחמן אמר עד נברך. ורב ששת אמר עד הזן.

(לפירוש רש"י לרב ששת יחיד המברך יאמר רק ברכת הארץ ובונה ירושלים. ואינו אומר ברכת הזן את הכל.

הכלל הוא שרב נחמן ורב ששת, הלכה כרב נחמן בממונות וכרב ששת באיסורים.

לעיל מ"ה ב' דיבור מתחיל "אחד מפסיק", ולקמן עמוד ב' דיבור המתחיל "להיכן", מבואר שלרש"י אכן הלכה כרב ששת.

ותמהו בתוספות: "ולא נהירא דברכת הזן דאורייתא ואיך יחיד פטור מינה. ועוד הא קיימא לן כרב ששת באיסורי, ולדידיה יחיד אומר שנים, ובכל דוכתא נקט שלש ברכות [בכל מקום קורא לברכת המזון שלוש ברכות] ודוחק לומר דלא מיירי אלא ביש זמון לרב ששת. ועוד דמעשים בכל יום דיחיד מברך שלש ברכות. ועוד דמדתניא לקמן בפרקין (דף מח:) "וברכת" זו ברכת הזמון, "את ה' אלהיך" זו ברכת הזן. וקשה לרב ששת יאמר הזן זו ברכת הזמון".

לכן פירשו בתוספות שמדבר על המימרא של רבא לעיל מ"ה ב', "אחד מפסיק לשניים", שאם שניים סיימו לאכול היחיד מפסיק כדי שיוכלו לזמן ולא ימתינו לו. ושואל עד היכן היחיד צריך לשמוע אותם, ואז יוכל להמשיך לאכול. ובזה נחלקו רב נחמן ורב ששת, עד היכן יקשיב זה שעוד לא גמר לאכול. זהו כמובן דוחק, שהיה לו להביא את המחלוקת לעיל ביחד עם המימרא, או לפרש שמדובר על זה.

המשך הסוגיא מתפרש לשיטתם כשיטת רב אלפס ולא כמו שפירש רש"י, עיין בתוספות.

לרש"י נראה לומר שעיקר דין ברכת המזון מהתורה הוא לאמרה בשלושה. וביחיד אינו אומר את עיקר הברכה שהיא הזן. שלברך ביחיד הוא רק בדיעבד ואומר רק את מה שאין דין לאמרו בשלושה.

לכן בכל מקום קורא לברכת המזון שלוש ברכות, כי באמת היא שלוש ברכות גם לרב ששת. רק יחיד אינו יכול לומר את כל הברכות.

מהברייתא לקמן איני יודע מה הקשו, שהרי וודאי לרב ששת הזן היא ברכה בפני עצמה ואינה ברכה אחת עם "נברך". רק הוא סובר שדינה לאמרה בשלשה בלבד.

מה שאמרו שמעשים בכל יום, אכן זה מוכיח שהלכה דלא כרש"י, וכן נפסק להלכה בפוסקים)

נימא כתנאי [נאמר כתנאים. האם מחלוקתם היא מחלוקת תנאים]?

דתני חדא [ברייתא אחת]: "ברכת המזון שנים ושלשה" [פעמים שהם שתי ברכות, פעמים שהם שלש. כיצד? כשהם שלשה הן שלש ברכות. וכשהם שנים הן שתי ברכות. כדמפרש ואזיל. רש"י].

ותניא אידך [ברייתא אחרת]: "שלשה וארבעה".

סברוה דכולי עלמא [שכל הדעות] "הטוב והמטיב" [הברכה הרביעית של ברכת המזון] לאו דאורייתא היא. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה חולקים]? מאן דאמר [מי שאמר] "שתים ושלש" קסבר עד הזן [היא ברכת הזימון. ובשלוש שאומרים זימון אומרים שלוש ברכות, ובשניים אומרים רק ברכת הארץ ובונה ירושלים, שהן ברכה שנייה ושלישית. וברכת הזן, שהיא ברכה ראשונה, לא אומרים אם אין זימון].

ומאן דאמר שלש וארבע, קסבר עד נברך [כשהן שנים, הרי שלש: הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים. וכשהם שלשה הם מוסיפים נברך עד ובטובו חיינו. רש"י].

לא. רב נחמן מתרץ לטעמיה, ורב ששת מתרץ לטעמיה.

רב נחמן מתרץ לטעמיה, דכולי עלמא עד נברך. מאן דאמר שלש וארבע – שפיר. ומאן דאמר שתים ושלש, אמר לך הכא [כאן] בברכת פועלים עסקינן. דאמר מר פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ [לעיל ט"ז א': "תניא: הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית, קורין ק"ש, ומתפללין, ואוכלין פתן, ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים. כיצד? ברכה ראשונה כתקונה. שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ. במה דברים אמורים בעושין בשכרן, אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקונה].

רב ששת מתרץ לטעמיה, דכולי עלמא [כל הדעות] עד הזן. מאן דאמר שתים ושלש – שפיר. ומאן דאמר שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא היא.

אמר רב יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, שהרי פועלים עוקרים אותה.

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב [משמו של רב], תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, שהרי פותח בה בברוך [ואי דאורייתא היא הויא סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך. רש"י] ואין חותם בה בברוך. כדתניא: "כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך. חוץ מברכת הפירות, וברכת המצות, וברכה הסמוכה לחברתה [כגון אותם של שמונה עשרה. רש"י פסחים ק"ד ב'], וברכה אחרונה שבקריאת שמע. יש מהן שפותח בהן בברוך ואין חותם בברוך [כגון ברכת פירות ומצות, פותח ואינו חותם. וטעמא מפרש בערבי פסחים (דף קה.) משום דכולה חדא הודאה, ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה, כמו שיש בקדוש, כי הוא יום תחלה למקראי קודש והנחילנו. רש"י], ויש מהן שחותם בהן בברוך ואין פותח בברוך [כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שהרי כבר פתח בברכה ראשונה. וברכה אחרונה שבקריאת שמע, אמת ויציב, אמת ואמונה, שאע"פ שקריאת שמע מפסיק בינתים אברכות דלפניה [=על ברכות שלפניה] סמוכה, והויא לה סמוכה לחברתה. רש"י]". והטוב והמטיב פותח בברוך ואין חותם בברוך [דלאו סמוכה לחברתה היא. שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה. רש"י]". מכלל דברכה בפני עצמה היא.

מודעות פרסומת