Archive for the ‘ברכות דף מ"ה עמוד ב'’ Category

ברכות – דף מ"ה עמוד ב'

16 בינואר 2010

תא שמע: "נשים מזמנות לעצמן. ועבדים מזמנים לעצמן. נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין". והא מאה נשי כתרי גברי דמיין [והרי מאה נשים כשני אנשים דומות. רש"י: לענין חובה. דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים], וקתני "נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן" [ויש להוכיח שאף שני אנשים יזמנו בתורת רשות].

(חומר למחשבה:
יש להבין את הדמיון בין מאה נשים לשני אנשים. למה הן כמו שניים ולא כמו אחד או שלושה?

לעיל ו' א' נאמר:
"אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק: מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת, שנאמר "אלהים נצב בעדת אל".
ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל".
ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם, שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט" [אלהים בפסוק פירושו דיינים. בכמה מקומות נקראים הדיינים אלהים].
ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם, שנאמר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ."
מאי "ולחושבי שמו"? אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
וכי מאחר דאפילו חד תרי מבעיא [וכי מאחר שאפילו אחד, שניים נצרך? אם אחד שעוסק בתורה שכינה עמו, למה הוצרך לומר על שניים]?
תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות [שניים נכתבים דבריהם בספר הזכרונות, אחד לא נכתבים דבריו בספר בספר הזכרונות].
וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא [וכי מאחר שאפילו שניים, שלושה נצרך? אם בשניים שכינה עמהם כל שכן בשלושה ומדוע הוצרך לומר על שלושה]?
מהו דתימא [מהו שתאמר] דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה [דין הוא שלום בלבד ולא באה שכינה. בעלמא משמעותו סתם] קא משמע לן דדינא נמי היינו תורה [משמיענו שדין גם הוא כמו תורה. הוצרך לומר שבשלושה דיינים שכינה עמהם, כי הייתי חושב שלדון דין זה רק השכנת שלום, וחידש שלדון דין נחשב כעסק בתורה].
וכי מאחר דאפי' תלתא עשרה מבעיא [וכי מאחר ואפילו שלושה, עשרה נצרך]? עשרה קדמה שכינה ואתיא [השכינה מקדימה ומחכה קודם שיהיו כל העשרה]  תלתא עד דיתבי [שלושה עד שיושבים. ורק אז השכינה באה].

מלבד מה שיש לכל אדם נפש פרטית משלו, יש גם נפש כללית לציבור.
הנפש הכללית של ישראל נקראת שכינה או כנסת ישראל. הנפש הכללית של כל עם, נקראת השר של אותו עם.
לכל אדם יש קשר לנפש הפרטית שלו, וגם לנפש הכללית שהוא שייך אליה.
יש בזה מדרגות מדרגות.
זהו כמו שכלב פרטי מלובשת בו גם צורת זן הכלבים ששייך אליו, והצורה הכללית של כלב, והצורה הכללית של יונקים, והצורה הכללית של חי. והצורה הכללית של גילוי הבורא בעולם, ש"מלוא כל הארץ כבודו", מתקיים גם באתו כלב.
וכל צורה כזו היא נפש והיא מלאך שיש לו חיים והם מדרגות של מלאכים זו למעלה מזו.
וכמו שאמרו שכל עשב ועשב יש לו מלאך המכה בו ואומר לו גדל.

הנפש הכללית של הכל היא גילוי הבורא בעולם. זהו מה שאמרו במדרש "אני ישנה ולבי ער", לבי ער זהו הקב"ה שהוא ליבן של ישראל.
ככל שהצורה כללית וגבוהה יותר, כך היא בנקודה פנימית יותר במהותו של הפרט ששייך אליה. כמו שאמרו סוף מעשה במחשבה תחילה.

כאשר שלושה עושים דבר שבקדושה ביחד, ללמוד תורה או לברך, שורה עליהם צורה מופשטת כללית של "יחד". ובעשרה צורה עליונה יותר של "עדה".
כל מספר הוא גילוי של צורות עליונות, ועניינו מהות חיבור הפרטים הכלולים בו.
כל מספר הוא אופן אחר של יחס וחיבור.
כששלושה נקבעים לעשות דבר שבקדושה ביחד, שורה עליהם סוג האיחוד הרמוז במספר שלוש.
שתיים הוא עניין הריבוי, הפרדות הבריאה מהבורא המאציל. שלוש הוא התגלות סוד האחד בתוך הריבוי המאחד אותם.

שריית הצורה הזו היא הגורמת שהם מחוייבים בזימון. לקמן בעמוד זה כתב רש"י את שורש עניין הזימון. שכתב שאם שניים ברכו בלא זימון, ואחד ברך והשני שמע, זה נחשב שאחד יצא בברכת חברו. אבל אם זימנו, ואחד ברך והשני יצא, אי אפשר לומר על זה שאחד יצא בברכת חברו, כיוון שברכת שניהם היא.השניים נעשים אחד ושניהם ביחד הם כאחד שמברך.
ההצטרפות של פרטים לכלל אחד היא עצם עניין הקדושה וגילוי סוד גילוי הבורא בעולם. שזה עניין שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. שהכל בפנימיותו אחד.
לכן אם הוקבעו שלושה ביחד, אסור להם להוריד את מעלת הברכה לברכה של פרטים ומחוייבים לברך בזימון.

צורת שלושה ועשרה, שורות רק על אנשים שמצטרפים ולא על נשים.
לכן בשני אנשים או מאה נשים אין חיוב זימון.
נושא הסוגיא כאן האם יכולים שניים שלא שרתה עליהם צורה עליונה המצרפת אותם, להצטרף להיות "יחד" מכח התכוונותם העצמית. לכן לעניין זה שני אנשים שווים למאה נשים)

שאני התם [שונה שם] דאיכא [שיש] דעות [דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות, לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי [יותר] משני אנשים, דאיכא [שיש] משום "גדלו לה' אתי". רש"י].
אי הכי
[אם כך] אימא [אמור] סיפא: "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין". אמאי [למה] לא? והא איכא דעות [והרי יש דעות]?
שאני התם משום פריצותא
[נשים ועבדים משום פריצות. עבדים וקטנים משום משכב זכור. רש"י לעיל].

תסתיים דרב דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין [לעיל עמוד א' נאמר ששניים שרצו לזמן בתורת רשות היא מחלוקת רב ורבי יוחנן. אחד אמר כך ואחד אמר כך. ולא נאמר מי מהם אמר שמזמנים ומי אמר שאין מזמנים. כעת שואל האם אפשר להוכיח שרב הוא זה שאמר אין מזמנים]? דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב, שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו [להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך. רש"י] ומזמנין עליו [ואע"פ שאינו בא אצלם. רש"י. שהרי אם בא פשיטא].
טעמא דקוראין לו, הא לא קוראין לו לא? שאני התם
[שונה שם] דאקבעו להו בחובה מעיקרא [מתחילה].

אלא תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין? דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, שנים שאכלו כאחת, אחד מהן יוצא בברכת חבירו [אין צריכים שניהם לברך, אלא אחד מברך והשני שומע].
והוינן בה
[התקשינו בה] מאי קא משמע לן? תנינא: "שמע ולא ענה יצא".
ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהם
[לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון. דכיון ד"אחד יוצא בברכת חברו" אשמעינן דאין זימון. דאי [שאם] יש זימון ברכת שניהם היא, שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא. רש"י].
תסתיים
[מקבל שהיא הוכחה].

אמר ליה [לו] רבא בר רב הונא לרב הונא, והא רבנן דאתו ממערבא [שבאו מארץ ישראל] אמרי [אומרים] אם רצו לזמן מזמנין. מאי לאו דשמיע להו מר' יוחנן [שהיה גדול חכמי ארץ ישראל. ורב היה בבל]?
לא. דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל
[מלפני שירד לבבל].

גופא, אמר רב דימי בר יוסף אמר רב, שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו.
אמר אביי, והוא דקרו ליה ועני
[והוא שקוראים לו ועונה. רש"י: שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא].
אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בשלשה, אבל בעשרה עד דנייתי
[שיבוא].
מתקיף לה רב אשי, אדרבה, איפכא מסתברא
[ההיפך מסתבר], תשעה נראין כעשרה [דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה. רש"י], שנים אין נראין כשלשה?
והלכתא כמר זוטרא. מאי טעמא
[מה הטעם]? כיון דבעי לאדכורי [שצריך להזכיר] שם שמים [בברכת הזימון של עשרה לא אומרים "נברך שאכלנו משלו", אלא "נברך אלוהינו שאכלנו משלו"], בציר [פחות] מעשרה לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ].

אמר אביי נקיטינן [נקוטים אנו. כלומר כך אנו אוחזים להלכה], שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק [לברך בעצמו היא מצווה מן המובחר יותר מאשר לצאת בשמיעת ברכת חברו. לכן מכיוון ששניים אין ביניהם זימון ואינה ברכה משניהם כאחד, עדיף שכל אחד יברך בעצמו].
תניא נמי הכי
[בברייתא נאמר גם כך]: "שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק.
במה דברים אמורים כששניהם סופרים. אבל אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא".

אמר רבא, הא מילתא [דבר זה] אמריתא אנא [אמרתיה אני], ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי [ונאמרה משמו של רבי זירא כמוני], שלשה שאכלו כאחת, אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד [אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן, דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו, עד ברכת הזן, דהיינו ברכת זימון, וחוזר וגומר סעודתו. אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו. רש"י].
ולא? והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה, איהו וחד
[הפסיק לאבא מר בנו, הוא ואחד. כלומר רב פפא ועוד אחד הפסיקו מלאכול כיוון שאבא מר בנו גמר לאכול].
שאני
[שונה] רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד [שלפנים משורת הדין הוא שעשה. רש"י: להחשיבו].

יהודה בר מרימר, ומר בר רב אשי, ורב אחא מדפתי, כרכי ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם ביחד]. לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו [לא היה בהם אחד שהיה מופלג מחברו לברך להם].
הא דתנן "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן", הני מילי היכא דאיכא
[דברים אלה היכן שיש] אדם גדול [שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.). רש"י], אבל היכא דכי הדדי נינהו [היכן ששווים זה לזה הם] חלוק ברכות עדיף.
בריך איניש לנפשיה
[ברכו איש לעצמו].
אתו לקמיה
[באו לפני] דמרימר. אמר להו [להם], ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם. וכי תימרו ניהדר ונזמן [וכי תאמרו נחזור ונזמן]? אין זימון למפרע.

בא ומצאן כשהן מברכים [אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין. רש"י], מהו אומר אחריהם?
רב זביד אמר, "ברוך ומבורך". רב פפא אמר עונה "אמן".
ולא פליגי
[ולא חולקים]. הא דאשכחינהו דקא אמרי [זה שמצאם שהם אומרים] "נברך", והא דאשכחינהו דקא אמרי "ברוך". אשכחינהו דקא אמרי "נברך", אומר "ברוך ומבורך". אשכחינהו דקא אמרי "ברוך", עונה "אמן".

תני חדא [ברייתא אחת]: "העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח".
ותניא אידך
[וברייתא אחרת]: "הרי זה מגונה".
לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות
[בבונה ירושלים. שהיה סוף הברכות הרי זה משובח. וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית. ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח, אחר גמר כל ברכותיו קאמר. ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה, בסוף כל ברכה וברכה קאמר. רש"י].

אביי עני ליה בקלא [ענה בקול אמן אחרי בונה ירושלים], כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו [כך שישמעו הפועלים ויקומו. רש"י: וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף. וליקומו. לעבידתייהו [לעבודתם]. ואי [ואם] משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב [שמפקיע אותם מלברך ברכת הטוב והמיטיב שהיא ברכה רביעית שתקנו חכמים אחרי בונה ירושלים], לא איכפת ליה. דקסבר דלאו דאורייתא היא, אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה]. דהטוב והמטיב לאו דאורייתא.
רב אשי עני ליה בלחישא
[לההוא אמן בלחישה. כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות, ויזלזלו בהטוב והמטיב. ומיהו [ועל כל פנים] משום דסוף כל ברכותיו היה, ותניא בברייתא הרי זה משובח, לא סגי דלא עני ליה [אי אפשר שלא יענה]. רש"י], כי היכי דלא נזלזלו [כך שלא יזלזלו] בהטוב והמטיב.

מודעות פרסומת