Archive for the ‘ברכות דף מ"ה עמוד א'’ Category

ברכות – דף מ"ה עמוד א'

16 בינואר 2010

"רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן".

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה לרב יוסף, הלכתא מאי?

אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר [צא ראה מה העם נוהג. רש"י: היאך נוהגים. וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא].

פרק שביעי – שלושה שאכלו

מתני' [משנה:] שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן [להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון "נברך". רש"י].

(נוסח הזמון שנהוג לומר היום לפני ברכת המזון:
נוסח עדות המזרח:
אם מברכים בזימון המברך אומר: הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא.
המסובים עונים: שָׁמַיִם.
המברך אומר: בִּרְשׁוּת מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וּבִרְשׁוּת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי וּבִרְשׁוּתְכֶם נְבָרֵך (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ.
המסובים עונים: בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ.

נוסח אשכנז:
אם מברכים בזימון המברך אומר: רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ.
המסובים עונים: יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
המברך אומר: בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי נְבָרֵך (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ.
המסובים עונים: בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ.
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּך שְׁמוֹ.)


אכל דמאי [פירות שנקחו מעם הארץ וספק אם עשרם. ורוב מעשרים ומהתורה מותרים שהולכים אחר הרוב], ומעשר ראשון שנטלה תרומתו [הלוי מפריש תרומת מעשר מהמעשר שמקבל], מעשר שני והקדש שנפדו [וקדושתן חוללה על המעות והם יצאו לחולין], והשמש שאכל כזית [ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון. ובכל הני אצטריך לאשמעינן, אע"ג דדמו לאיסור, אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא. רש"י], והכותי, מזמנין עליו. [הכותי. מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם כמפורש בספר מלכים (ב יז), והיו שומרים תורה שבכתב, וכל מצוה שהחזיקו בה מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם, הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי. ברטנורא.

בכמה מקומות בגמרא נחלקו אם גרי אריות הם ודינם כנכרים לכל דבר, או שגרי צדק הם, שאחר כך נתגיירו גיור שלם. עיין תוספות בבא קמא ל"ח ב'. ועיין חולין ו' בגזירה שגזרו עליהם משום דמות היונה]

אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי, אין מזמנין עליו.

נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן.

עד כמה מזמנין [כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך. רש"י]? עד כזית. ר' יהודה אומר עד כביצה.


גמ' [גמרא] מנא הני מילי [מניין דברים אלה. רש"י: דשלשה ראוים לברכת צירוף]? אמר רב אסי דאמר קרא: (תהלים לד, ד) "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו" [יחיד אומר לשניים "גדלו", וביחד הם שלושה].

רבי אבהו אמר מהכא [מכאן]: (דברים לב, ג) "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" [יחיד אומר לשניים הבו גודל, וביחד הם שלושה].


אמר רב חנן בר אבא, מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך? שנאמר: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו".


אמר ר' שמעון בן פזי, מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר: (שמות יט, יט) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". שאין תלמוד לומר "בקול" [הרי וודאי לא ענהו בדממה בלי קול], ומה תלמוד לומר "בקול"? בקולו של משה.

תניא נמי הכי [ברייתא גם כך]: "אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא. ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא [שצריך המתרגם להיות כקולו של הקורא. לא גבוה יותר ולא נמוך יותר]".


אתמר [נאמר], שנים שאכלו כאחת, פליגי [חולקים] רב ורבי יוחנן. חד אמר אם רצו לזמן מזמנין. וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין.


תנן: "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן". שלשה אין [הן], שנים לא?

התם [שם] חובה. הכא [כאן] רשות.


תא שמע [בא שמע. מביא ברייתא]: "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. ואין רשאין ליחלק [ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון. רש"י]". שלשה אין [הן], שנים לא? [הכי [כך] פירושו: דמדקתני "אין רשאין ליחלק", שמע מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין ואפילו רצו. דאי [שאם] אמרת שנים נמי [גם] אם רצו מזמנין, אמאי אין האחד רשאי ליחלק? ליזיל [ילך] הוא, ולא מפקעת ברכת זמון בהכי [בכך] ויזמנו השנים. רש"י]

שאני התם [שונה שם] דקבעו להו בחובה מעיקרא [מתחילה. רש"י: ואי אזיל הוא [ואם הולך הוא] מפקעת להו חובה, וקמו להו ברשות. וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה].


תא שמע: "השמש שהיה משמש על השנים הרי זה אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות. היה משמש על השלשה הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות" [ומשמע ששניים אינם מזמנים, ולכן מן הסתם ניחא להם שיאכל השמש עמהם ויזמנו].

שאני התם [שונה שם] דניחא להו דמקבע להו בחובה [לעולם גם שניים מזמנים. אך הוא רשות. וניחא להם שיצטרף השמש ויהיו מחוייבים דגדול המצווה ועושה].

מודעות פרסומת