Archive for the ‘ברכות דף מ"ד עמוד א'’ Category

ברכות – דף מ"ד עמוד א'

15 בינואר 2010

מתני' הביאו לפניו מליח [כל דבר מלוח. רש"י] תחלה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו.

זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.


גמ' ומי איכא מידי [והאם יש משהו] דהוי מליח עיקר ופת טפלה?

אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי, באוכלי פירות גנוסר שנו [פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת. רש"י.

נראה שרש"י מפרש שהמליח הוא פרי גינוסר שמלחו אותו. וקשה מה בכך שפירות גינוסר חשובים מן הפת. זה רק לעניין קדימה כשאין טפלה, אבל כדי לפטור את הפת צריך שתהיה הפת טפלה למליח. שאוכל אותה להפיג מליחותו. וזה יש גם במליח שאינו מפרי גינוסר, שצריכה מליחותו להפיג כמו במליחות פרי גינוסר. טפלות וחשיבות הם שני דינים נפרדים. שאם יש לפניו צנון וזית, גם למי שסובר שהזית חשוב יותר שהוא משבעת המינים, אם אוכל את הזית רק להפיג חריפות הצנון, מברך תחילה על הצנון ופוטר את הזית.

ונראה שהנה וודאי אם רוצה לאכול רק מליח, ואוכל פת להפיג המליחות, הוי הפת טפלה בכל מליח. רק קושיית הגמרא שאין מי שירצה לאכול מליח לשם אכילת מליח. שכל עניינו של מליח הוא ללפת הפת. וכלפי זה מתרצת שאוכל מליח מפירות גינוסר שהוא חשוב. ולפי זה די לומר שהוא די חשוב כדי שירצו לאכלו בפני עצמו. וגם אם היה מליח של גינוסר פחות חשוב מפת, עדיין כיוון שתחילת אכילתו לשם מליח והפת רק להפיג המליחות, הפת טפלה. ודברי רש"י כאן צריכים לי עיון.

בתוספות פירשו שאוכל פרי גינוסר מתוק. ואחריו מליח שאינו מגינוסר להשיב את הלב שנחלש מפני המתיקות, ואחר כך פת לצורך המליח. והקשו שאם כן יברך על הפרי גינוסר, ויפטור את המליח והפת ששניהם טפלים. עיין שם מה שתירצו].


אמר רבה בר בר חנה, כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן [כשהיינו הולכים אחרי רבי יוחנן] למיכל [לאכול] פירות גנוסר, כי הוינן בי מאה [כשהיינו מאה] מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה [לקחנו עבורו כל אחד עשרה], וכי הוינן בי עשרה [וכשהיינו עשרה] מנקטינן ליה כל חד וחד מאה מאה [לקחנו לו כל אחד מאה. כך שתמיד לקחו עבור רבי יוחנן אלף פירות]. וכל מאה מינייהו הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי [וכל מאה מהם היה מחזיק להם סל בן שלוש סאים]. ואכיל להו ומשתבע דלא טעים זיונא [ואכל אותם רבי יוחנן, ונשבע שלא טעם אכילה].

"זיונא" סלקא דעתך [עולה בדעתך]?

אלא אימא [אמור] "מזונא" [דבר הסועד. רש"י].

רבי אבהו אכיל עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה [שהזבוב מחליק ממצחו. מתוך צהלת פנים בשרו מחליק. רש"י].

ורב אמי ורב אסי הוו אכלי [היו אוכלים] עד דנתור מזייהו [עד שנשרו שערותיהם].

רשב"ל הוה אכיל עד דמריד [דעתו מטרפת. רש"י].

ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה, והוה משדר ליה [והיה שולח לו] רבי יהודה נשיאה באלושי [אוכלוסי בני אדם. רש"י] אבתריה [אחריו] ומייתי ליה לביתיה [ומביא לו לביתו. פירות גינוסר].


כי אתא רב דימי [כשבא רב דימי. מארץ ישראל] אמר, עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית [ספלים מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ"א. רש"י] לקוצצי תאנים [למאכל פועלים שקוצצים תאנים והיו מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל. רש"י] מערב שבת לערב שבת.


כי אתא רבין אמר, אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות, משלש בריכות בחדש [שלוש דגירות בחודש, ושלוש פעמים בחודש היו מורידים כך].


כי אתא ר' יצחק, אמר עיר אחת היתה בארץ ישראל, וגופנית שמה, שהיו בה שמנים זוגות אחים כהנים נשואים לשמנים זוגות אחיות כהנות.

ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא, ולא אשכחו [ולא מצאו שני אחים כהנים לשתי אחיותכהנות] בר מבנתיה דרב חסדא [חוץ מבנותיו של רב חסדא], דהוו נסיבן [שהיו נשואות] לרמי בר חמא, ולמר עוקבא בר חמא [שהיו אחים].

ואע"ג דאינהי הוו כהנתא [שהן היו כהנות], אינהו לא הוו כהני [הם לא היו כהנים].


אמר רב כל סעודה שאין בה מלח אינה סעודה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל סעודה שאין בה שריף [תבשיל לח שיש בו מרק. כמו "שורפה חיה" [גומעה חיה]. במסכת עבודה זרה, כ"ט ב'. רש"י] אינה סעודה.

מתני' אכל ענבים ותאנים ורמונים מברך אחריהם שלש ברכות [ברכת המזון שיש בה שלוש ברכות] דברי רבן גמליאל [ר"ג לטעמיה. דאמר לעיל בפירקין (דף לז.), כל שהוא מז' המינים מברך אחריו ג' ברכות. רש"י].

וחכמים אומרים ברכה אחת [מעין שלוש].

רבי עקיבא אומר, אפילו אכל שלק [של ירק. רש"י] והוא מזונו [שסמך עליו למזון. רש"י] מברך עליו ג' ברכות.

השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו.

ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן [צרכי ספוקן. רש"י].


גמ' מאי טעמא דרבן גמליאל דכתיב: (דברים ח, ח) "ארץ חטה ושעורה וגו'". וכתיב: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו'". וכתיב: (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת [הוא ברכת המזון] את ה' אלהיך".

[ ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.  ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.  ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.  י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ]

ורבנן [מה הטעם שחולקים]? "ארץ" [בפסוק ט'] הפסיק הענין [ולא קאי [עומד] "וברכת" אלא אלחם דסמיך ליה. רש"י].

ורבן גמליאל נמי [גם], ארץ הפסיק הענין?

ההוא מבעי ליה [נצרך לו] למעוטי הכוסס את החטה [אם לא היה שום הפסק בין שבעת המינים ל"ואכלת ושבעת וברכת", היינו אומרים שגם אכל גרגירי חיטה כמו שהם מברך ברכת המזון. לכך באה ההפסקה לפרש "חיטה", שמדובר רק אם עשאה לחם. אבל לא למעט שאר המינים מברכת המזון].


אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' חנינא, כל שהוא מחמשת המינין [כולם מין דגן. חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. כוסמין מין חטה. שבולת שועל ושיפון מין שעורה. רש"י], בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות [אם עשאו תבשיל. רש"י. שאם עשאו לחם ברכת המזון], ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.


אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי, כל שהוא משבעת המינין [משאר ז' המינים האמורים בפסוק ואינו מין דגן. רש"י] בתחלה מברך בורא פרי העץ, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.


אמר ליה אביי לרב דימי, מאי ניהו [מה היא] ברכה אחת מעין שלש?

אמר ליה, אפירי דעץ [על פירות העץ], "על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בה כי אתה טוב ומטיב לכל".

דחמשת המינין [שעשאם תבשיל], "על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה כו'". וחותם "על הארץ ועל המחיה".


מיחתם במאי חתים [על פירות שבעת המינים]?

כי אתא [כשבא] רב דימי אמר, רב חתים בראש חודש "ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים", הכא מאי [כאן מה]?

רב חסדא אמר, "על הארץ ועל פירותיה".

ור' יוחנן אמר, "על הארץ ועל הפירות".

[הוצרך לללמוד מרב כיוון שאין אומרים בחתימה שני עניינים ביחד, שזה כעושה מצוות חבילות חבילות, לקמן מ"ט א'. ולמד מרב שאע"פ שזה דומה לחותם בשתים, אין זה חותם בשתיים ממש].

אמר רב עמרם, ולא פליגי [ואינם חולקים], הא לן [בני בבל, שרב חסדא היה בבבל, אומרים ועל פירותיה. של ארץ ישראל], והא להו [לבני ארץ ישראל. שרבי יוחנן היה בארץ ישראל. מברכים ועל הפירות].

מתקיף לה [מקשה עליה] רב נחמן בר יצחק, אינהו אכלי ואנן מברכין [הם אוכלים ואנו מברכים]?

אלא איפוך [יש להפוך הגרסה של המימרא], רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות [שבבבל אינם פירותיה של הארץ]. ר' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה [של ארץ ישראל. שהוא בה ואוכל מפירותיה].

מודעות פרסומת