Archive for the ‘ברכות דף מ"ג עמוד א'’ Category

ברכות – דף מ"ג עמוד א'

14 בינואר 2010

"הסבו אחד מברך לכולם".

אמר רב, לא שנו אלא פת דבעי [שצריך] הסבה, אבל יין לא בעי הסבה [כלומר גם בלא הסבה אחד מברך לכולם. בפת דרך להסב וכיוון שלא הסבו אין זו קביעות. אבל ביין שאין דרך להסב, גם בלא הסבה הוי קביעות ואחד מברך לכולם].

ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי [גם] בעי הסבה.

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה [שמועילה לו]  הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה [וביין לעולם כל אחד מברך לעצמו ואפילו הסבו].

ורבי יוחנן אמר אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה.

מיתיבי [משיבים מברייתא]: "כיצד סדר הסבה, אורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולם. הביאו להם מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת [לקבל בה כוס ששותה לפני המזון. רש"י].

בא להם יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו.

עלו [על המיטות] והסבו ובא להם מים, אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו.

בא להם יין, אף על פי שכל אחד ואחד ברך לעצמו [צריכין עוד ברכה. שאין ברכה ראשונה פוטרתו, שאין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום סעודה. והאי בתרא הוא יין שלפני המזון. רש"י] אחד מברך לכולם [דכיון דהסבו הוקבעו. רש"י]".

להאיך לישנא דאמר רב "לא שנו אלא פת דבעי הסבה, אבל יין לא בעי הסבה" [שלפי לישנא זו ביין תמיד אחד מברך לכולם], קשיא רישא [שאורחים מברכים כל אחד לעצמו]? שאני [שונה] אורחין דדעתייהו למיעקר [שדעתם לעקור. למקום שיסבו בו. ואין ישיבתם קביעות כישיבת כל אדם].

ולהאיך לישנא דאמר רב "לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה" [ולפי לישנא זו ביין תמיד כל אחד מברך לעצמו] קשיא סיפא [שאחרי הסבה אחד מברך לכולם]? שאני התם [שונה שם], דמגו [שמתוך] דקא מהניא ליה הסבה לפת, מהניא ליה הסבה ליין.

(צריך להבין מה הפירוש "מתוך שמועילה הסבה לפת מועילה גם ליין", באיזה אופן עוזרת הפת ליין?

נראה שאת הדעה שיין לא מועילה לו הסבה, וגם בהסבו לשתות יין כל אחד מברך לעצמו, אפשר להבין בשתי דרכים.

האחת שמכיוון שאין דרך להסב בשתיית יין, אין ההסבה מועילה לקבוע אותם ביחד. אבל אם אמרו בפירוש נשב לשתות יין ביחד, נחשב קביעות ואחד מברך לכולם.

לפי דרך זו, מכיוון שבפת דרך להסב, אם הסבו לאכול פת ולשתות יין, ההסבה לפת קובעת אותם גם ליין.

הדרך השנייה שאין זה משום ההסבה, אלא שתיית יין עצמה אינה דבר חשוב לקבעו לעשותו כולם ביחד כאחד, וגם אם אמרו נשב לשתות יין ביחד, כל אחד מברך לעצמו.

לפי דרך זו, הכוונה שמכיוון שאכילת פת חשובה לקבוע לעשותה כאחד, והיין בא אגב האכילה ולצרכה, נחשב גם שאת שתיית היין עושים כאחד).

"בא להם יין בתוך המזון" [בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו. אחר המזון אחד מברך לכולם]

שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו "בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון אחד מברך לכולם"? אמר להם, הואיל ואין בית הבליעה פנוי [ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע. רש"י].

"והוא אומר על המוגמר כו'". [אחר המזון אחד מברך לכולם. והוא אומר על המוגמר. ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.]

מדקתני "והוא אומר על המוגמר" מכלל [ניתן להסיק] דאיכא עדיף מיניה [שיש עדיף ממנו. אדם חשוב יותר. שאם לא כן פשיטא שיאמר על המוגמר אפילו לא היה מברך על היין]. ואמאי? הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה [נטל ראשון מים אחרונים שלפני ברכת המזון, הוא מזומן לברכת המזון].

מסייע ליה לרב, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב, הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה.

רב ורבי חייא הוו יתבי קמיה דרבי [ישבו לפי רבי] בסעודתא.

אמר ליה רבי לרב, קום משי ידך [קום רחץ ידיך].

חזייה [ראהו רבי חייא לרב] דהוה מרתת [שהוא מרתת מיראה. רש"י: שמא ראה ידי מלוכלכות או שמא הארכתי באכילה יותר מדאי].

אמר ליה רבי חייא, בר פחתי [בן גדולים. כך כינה את רב] עיין בברכת מזונא קאמר לך [כאן נתן לך רשות לברך ברכת המזון, שהנוטל ידיו תחלה הוא מברך. רש"י].

אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה, מאימתי מברכין על הריח [של מוגמר] משתעלה תמרתו [קיטור העשן שמתמר ועולה. רש"י].

אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה, והא לא קא ארח [לא הריח בו עדיין ולא נהנה. רש"י. וברכת הריח היא ברכת הנהנין]?

אמר ליה ולטעמיך, "המוציא לחם מן הארץ" דמברך והא לא אכל?

אלא דעתיה למיכל [דעתו לאכול], הכא נמי [כאן גם] דעתיה לארוחי [דעתו להריח].

(יש להבין מה היתה הקושיא של רבי זירא.

שהרי זה דין פשוט בכל אכילה ושתייה שקודם מברך ואחר כך אוכל ושותה. שאם לא כן הרי תחילת אכילתו ושתייתו הם בלא ברכה. ולא אכפת לנו שבזמן הברכה עדיין לא אוכל ושותה. ורבי זירא ידע שכך הוא. ובוודאי גם בריח כך. ומה הקשה?

ונראה שהיה קשה לרבי זירא לפרש דברי רבא בר ירמיה שמדבר כשמברך ואחר כך מריח. שזה פשוט שיסמיך את הברכה להרחה עד כמה שניתן. ופשיטא שלא יברך לפני שעלה תמרתו, ויחכה שתעלה תמרתו ואז יריח. וכן הוא בכל ברכות הנהנין שלא מברך אלא עד ממש סמוך להנאה משום הפסק. ומה החידוש בריח.

ולכן פירש רבי זירא שהכוונה היא, שבאכילה ושתיה יש גבול ברור בין לפני שטעם לבין אחרי שטעם. אבל בריח אינו כן. שהריח בתחילה מורגש ואינו מורגש, ועולה באפו לאט לאט עד שמריח בוודאי. ולכן כדי שלא יהיה הפסק צריך שיראה שמגיע לגדר שנתחזק הריח עד שנחשב הרחה שאפשר לברך עליה ואז יברך.

וכלפי זה בא רבא בר ירמיה לומר שהגבול הוא משתעלה תמרתו. ושפיר שאל רבי זירא שעדיין אינו מריח בבירור.

ורבא בר ירמיה לא לכך התכוון, אלא באמת בא לחדש שלא יברכו עד שעולה תמרתו כי הוא הפסק לחכות אחרי הברכה שתעלה תמרתו ואז להריח, ולפי זה השיב לו.

ועיין לקמן נ"ג א' שכתבתי דרך אחרת לבאר סוגיא זו, שתלוי אם ברכת הבשמים היא ברכת הנהנין כמו אכילה או ברכת הודאה).

אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה [ואומרים לה], אמר רב חסדא אמר זעירי, כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים [ואע"פ שנשרף ואינו בעין, אלא שהתימור עולה. רש"י], חוץ ממושק, שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים.

מיתיבי [משיבים מברייתא]: "אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון [שהעץ עצמו בא לפנינו. רש"י] של בית רבי, ועל אפרסמון של בית קיסר [נקט הני משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה. רש"י. אין זה העץ שמכונה בימינו בשם זה], ועל ההדס שבכל מקום [והוא הדין לכל הדומה להם, שהעץ עצמו מריח בלא שרפה. אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהווה בכל מקום. ומוגמר לא מברכינן אלא בורא מיני בשמים. רש"י]". תיובתא [אכן היא קושיא ונדחית המימרא מהלכה].

אמר ליה רב חסדא לרב יצחק האי משחא דאפרסמון [שמן של אפרסמון] מאי מברכין עלויה [על ריחו. רש"י]?

אמר ליה הכי [כך] אמר רב יהודה, בורא שמן ארצנו [שהיה גדל ביריחו].

אמר ליה בר מיניה [חוץ ממנו] דר' יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל, לכולי עלמא [לכל האנשים] מאי?

אמר ליה הכי [כך] אמר רבי יוחנן, בורא שמן ערב.

אמר ר' אדא בר אהבה, האי כשרתא [קושט. רש"י] מברכין עלויה בורא עצי בשמים. אבל משחא כבישא לא [שמן שבו טמון הקושט, והשמן מריח מן הבושם שבתוכו. רש"י. וכמו שאין מברכים עצי בשמים על עשן שריפת העץ].

ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא, אבל משחא טחינא [שטחנו בו כשרתא. רש"י] לא.

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים] אפילו משחא טחינא.

מודעות פרסומת