Archive for the ‘ברכות דף מ"ב עמוד א'’ Category

ברכות – דף מ"ב עמוד א'

13 בינואר 2010

רב הונא אכל תליסר ריפתי [שלושה עשר ככרות לחם מפת הבאה בכיסנין], בני תלתא תלתא בקבא [בני שלשה שלשה בקב], ולא בריך [ולא ברך אחריו].
אמר ליה
[לו] רב נחמן, עדי כפנא [עדי=אלו. כפנא=רעב], אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך [כלומר אלו לרעבון נאכלו. ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה. אלא כל שאחרים קובעין אכילתן בכך טעון ברכת המזון. רש"י.
רב הונא עצמו לא היתה בכך סעודה שלמה עבורו, ולכן לא ברך. אבל מכיוון שאחרים די להם באכילה כזו להיות סעודה שלמה קבועה בפני עצמה, נחשבת אכילה זו כקביעות סעודה. נראה לי שהסברא היא שמכיוון שהוא חיטה, ואכל רק ממנו סעודה קבועה שלמה, הרי זה לחם שלו וחייב לברך עליו כמו על לחם. שכל החילוק בין מאכלים מחיטה לבין לחם, הוא שעיקר קביעות סעודה על לחם. לכן אם קובע עליהם, הרי הם לחם שלו].

רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה [חיתן את בנו] בי [בבית] רב יהודה בר חביבא. אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] פת הבאה בכסנין. כי אתא [כשבא] שמעינהו [שמע אותם] דקא מברכי המוציא.
אמר להו
[להם], מאי ציצי דקא שמענא [מה "צי" "צי" שאני שומע]? דילמא [שמא] המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו?
אמרי ליה אין
[אמרו לו כן]. דתניא: "רבי מונא אמר משום רבי יהודה, פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא". ואמר שמואל הלכה כרבי מונא.
אמר להו אין הלכה כרבי מונא.

אתמר [נאמר], אמרי ליה [אמרו לו] והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות [כעין פת הבאה בכיסנין. שאינו נעשה להאכל לשובע אלא לתענוג בלבד. כעין "וופל" שלנו] מערבין בהן, ומברכין עליהן המוציא?
שאני התם
[שונה שם] דקבע סעודתיה עלייהו. אבל היכא דלא [היכן שלא] קבע סעודתיה עלייהו לא.

רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן [נקלע לבית רב הונא בנו של רב נתן]. בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל [אחרי שגמרו סעודתם הביאו לפניהם משהו לאכול]. שקל [נטל] רב פפא וקא אכיל.
אמרי ליה
[אמרו לו], לא סבר לה מר, "גמר אסור מלאכול"? [עד שיברך ברכת המזון ויחזור ויברך על הבא לפניו. דכיון דגמר, אסח דעתיה [הסיח דעתו] מברכה ראשונה ומסעודתיה. רש"י. לקמן בסמוך כתבתי בזה].
אמר להו "סלק" אתמר
[נאמר. כלומר המימרא היתה "סלק אסור מלאכול". שכל זמן שלא סלקו את הלחם וכל האוכל מהשולחן לא מסיח לגמרי דעתו מאכילה, גם אם גמר ואינו סבור שיאכל עוד].

רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא [נקלעו לבית ראש הגולה]. לבתר דסליקו תכא מקמייהו [אחרי שסלקו שלחן מלפניהם. דרכם היתה שמביאים שלחן קטן לפני כל אחד], שדרו להו [שלחו להם] ריסתנא [חתיכה מבשר כף הירך של בהמה, והיא מנה חשובה. עיין גיטין ס"ז ב', ודלא כהמתרגם רש"י כאן] מבי [מבית] ריש גלותא.
רבא אכיל, ורבי זירא לא אכיל.
אמר ליה
[לו], לא סבר לה מר "סלק אסור מלאכול"?
אמר ליה, אנן אתכא
[על שולחן] דריש גלותא סמכינן [ואין סילוקתנו סלוק. שדעתנו אם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל. רש"י].

אמר רב, הרגיל בשמן [למשוח ידיו אחר אכילה. רש"י], שמן מעכבו [לענין ברכה. שאפילו גמר וסלק ולא משח ידיו, עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה. רש"י].

אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא [כשהיינו בבית רב כהנא] אמר לן [לנו], כגון אנן דרגילינן במשחא [אנו שרגילים בשמן], משחא מעכבא לן.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא [ואין הלכה ככל שמועות אלה. רש"י: אין סיום סעודה תלוי לא בגמר, ולא בסלוק, ולא בשמן, אלא במים אחרונים. כל זמן שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול, ומשנטל אסור לאכול. רש"י], אלא כי [כמו] הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שלש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה [תיכף לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון, ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו. רש"י].

(חומר למחשבה:

כתבו בתוספות על מעשה של רבא ורבי זירא בבית ריש גלותא:
"רבי זירא לא אכל. תימה לפי מה שמפרשים העולם "הב לן ונבריך" אסור למשתי בלא ברכה שלפניו, אמאי לא אכל? לבריך עליה וליכול. ושמא היה תבשיל שהיה בו פת, והיה צריך ברכת המוציא ונטילת ידים וטורח היה לעשות כל כך".

אמנם לשון הגמרא הוא גמר, או סלק, "אסור מלאכול". ולא אמרו חייב לברך.

ודוחק לפרש אסור לאכול בלי ברכה. שלמה לא יאמרו את הדין כמו שהוא שחייב לברך.

וכן פירש רש"י על זה:

"אסור מלאכול. עד שיברך ברכת המזון ויחזור ויברך על הבא לפניו".

והרי שהזכיר רש"י שיחזור ויברך, ואמר שזה דווקא אחרי שבירך ברכת המזון. ומשמע שלפני ברכת המזון אסור אפילו אם רוצה לחזור ולברך. וכפשטות הגמרא. אמנם צריך עיון מה הטעם לזה.

רש"י כתב בהמשך אותו דיבור "דכיון דגמר, אסח דעתיה [הסיח דעתו] מברכה ראשונה ומסעודתיה". וצריך עיון שזה לכאורה רק טעם למה צריך לחזור ולברך, ולא למה אסור לפני ברכת המזון אפילו אם יחזור ויברך.

עוד קשה, שהנה לגבי הלכה נאמר שהלכה כרב שאמר "תיכף לנטילת ידיים ברכה".

מהלשון תיכף, משמע שאסור להפסיק, ואסור לאכול לפני ברכת המזון גם אם יחזור ויברך. וכן כתב רש"י על זה.

והנה יש לעיין למה נטילת מים אחרונים חייבת להיות תיכף לברכה?

לפי התוספות שסוברים שאם אמר הב לן ונבריך, שהוא הסחת דעת מהסעודה, מותר לאכול אם יחזור ויברך, מוכרחים לומר שעניין התכיפה הוא דין מיוחד דווקא במים אחרונים.

וכן הבינו בפוסקים עיין משנה ברורה סימן קע"ט סעיפים א'-ב'.

שאם אמר רק הב לן ונבריך, שהסיח דעתו מלאכול, מותר לחזור ולברך ולאכול לפני ברכת המזון. וכדעת התוספות.

ואם נטל מים אחרונים אסור לאכול לפני ברכת המזון גם אם יחזור ויברך. שהוא דין במים אחרונים שצריכים להיות סמוכים לברכת המזון. ולכן כתבו גם שלא ישיח בין מים אחרונים לברכת המזון.

ותמוה לעניות דעתי מה הטעם שיהיה אסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון.

ויותר תמוה, שלפי זה מהלך הסוגיא אין לו הבנה.

שהיו דנים מה נחשב היסח דעת מסעודה, לעניין להצריך לחזור ולברך. ואומרים שאין הלכה כהדעות שנאמרו אלא כרב שאמר תיכף לנטילת ידיים ברכה.

והרי לפי התוספות והפוסקים "תיכף לנטילת ידיים ברכה" הוא חידוש דין במים אחרונים שלא יהיה הפסק ואינו קשור כלל לנדון מה נחשב היסח דעת לסעודה. המימרא תיכף לנטילת ידיים ברכה, אינה מגלה לנו מה לדעת רב נחשב הסחת דעת מאכילה. שאפשר ששמן או סילוק שולחן הם היסח דעת מלאכול לדעת רב ומחייבים לחזור ולברך. ומותר לברך ולאכול אחריהם לפני ברכת המזון.

ובמים אחרונים אמר רב דין אחר, שאסור שיהיה הפסק כלל בין מים אחרונים לברכה.

ונראה לענ"ד ששיטת רש"י בסוגיא זו היא אחרת.

רש"י כתב: "אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסלוק ולא בשמן אלא במים אחרונים". הרי מפורש שתכיפת מים אחרונים לברכה אינו דין מיוחד במים אחרונים, אלא רק שהם סימן שגמר דעתו שלא לאכול יותר כמו גמר סלוק ושמן.

לקמן נ"א ב', אמרינן במשנה: "מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך. ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו".

המשמעות הפשוטה במשנה, היא שהשאלה "ועד מתי מברך", מתייחסת ל"מי שאכל ושכח ולא ברך".

ואם כן כתוב כאן שלכתחילה אין לסמוך על השיעור עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו, שזה נאמר רק בדיעבד למי ששכח ולא ברך, שעד שיעור עיכול לא הפסיד הברכה. אבל לכתחילה יברך מייד.

והטעם נראה בפשטות כמו שבברכות שלפני האכילה או המצווה יש דין שלא יפסיק בין הברכה למעשה שעליו מברכים, כדי שהברכה תחול עליו. מאותו דין יש להמנע מלהפסיק גם בברכה שאחרי המעשה. רק אם עבר והפסיק, כיוון שעדיין מרגיש את השובע, שהוא המחייב בברכה, שנאמר בפסוק ושבעת וברכת, חייב לברך אע"פ שהפסיק.

גם מה שאמרו יחזור למקומו ויברך הוא בפשטות מטעם זה שאין להפסיק בין הברכה לאכילה, כמו שאין להפסיק בין ברכה ראשונה לאכילה. ובית הלל מודים שלכתחילה חייב לברך באותו מקום שאכל. ובמזיד מודים שחייב לחזור למקום שברך.

ולפי זה, אם הסיח דעתו מלאכול יותר, אם משום שמן או סילוק שולחן, הרי כעת חייב לברך על מה שאכל בלי הפסק. ואם יחזור ויברך ויאכל לפני ברכת המזון, הוא עושה הפסק בין סיום הסעודה לברכה, ולכן לשון הגמרא מדוייקת שאסור לאכול. אפילו אם יחזור ויברך.

והגמרא היה פשוט לה שאין שום טעם לומר שאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכה, אלא רק מטעם זה שלא יהיה הפסק בין האכילה לברכה. ורב מדבר על אותו דין הפסק בין אכילה לברכה שדברו בו מקודם.

לפי זה מאירים מאוד דברי רש"י. שכתב: "גמר אסור מלאכול. עד שיברך ברכת המזון ויחזור ויברך על הבא לפניו. דכיון דגמר, אסח דעתיה [הסיח דעתו] מברכה ראשונה ומסעודתיה".
ויש כאן שני דינים נפרדים. האחד שאם גמר לאכול, אסור לאכול מאומה עד שיברך ברכת המזון. והשני, שאם ימשיך ויאכל אחרי ברכת המזון, אינו נפטר בברכה הראשונה הקודמת, אלא צריך ברכה ראשונה חדשה.
הטעם שאם חזר ואכל אחרי ברכת המזון צריך ברכה ראשונה חדשה, אינו משום שכבר ברך ברכת המזון. שמה בכך, למה שברכת המזון תפסיק. אלא הטעם הוא שהסיח דעתו מהברכה הראשונה, שלדעתו כבר אינה חלה יותר על מה שאוכל, כיוון שסיים את האכילה שעליה ברך. וברכת המזון היא רק סימן לכך שהסיח דעתו. ואם גמר לאכול או סלק שולחן או שמשח ידיו בשמן כבר הסיח דעתו, והאכילה שאחרי ברכת המזון מטעם הסחת דעת זו היא שמחוייבת בברכה ראשונה חדשה.
ולשון רש"י בא לומר טעם לשני הדינים "דכיון דגמר, אסח דעתיה מברכה ראשונה ומסעודתיה". אסח דעתיה "מברכה ראשונה", בא ליתן טעם למה חוזר ומברך אם יאכל שוב. בין לפני ברכת המזון בין אחרי ברכת המזון.
ואסח דעתיה "מסעודתיה", בא ליתן טעם למה אסור להפסיק בין הגמר לבין הברכה, ואסור לאכול אז אפילו בברכה. שכיוון שהסיח דעתו מהסעודה נתחייב לברך ברכת המזון בלי הפסק. כמו הדין שמשמע במשנה לקמן.

סילוק שולחן ומשיחה בשמן אינם נחשבים היסח דעת מאכילה להלכה. אבל אמירת "הב לן ונבריך" כן נחשבת להלכה היסח דעת.
לפי תוספות והפוסקים, אם אמר "הב לן ונבריך" לפני מים אחרונים, מותר לאכול אם יחזור ויברך. ואם נטל מים אחרונים אסור לאכול כלל, כיוון שתיכף לנטילה ברכה.
ולפי מה שכתבתי בדעת רש"י, דינם שווה ובשניהם אסור לאכול כלל אפילו בברכה. שהאיסור להפסיק אינו בין מים אחרונים לברכה, אלא בין סיום אכילה לברכה. ויש ללמוד מזה לכל מקום, שכל מילה ברש"י מדוקדקת, ואם שמים לב היטב למה שהוא כותב, מתיישב מה שמקשים עליו.

כל זה כתבתי לפי מה שפירשו בפוסקים דברי תוספות. אמנם לעניות דעתי כוונת התוספות עצמם אינה כן. שהם כתבו:
"תכף לנטילת ידים ברכה. והלכך כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך. והוא הדין אם אמר הב לן ונבריך אפילו בלא נטילה".
"הב לן ונבריך" אינו אלא הסחת דעת מלאכול, כמו בסילוק שולחן. ובסילוק שולחן כתבו שמותר לברך ולאכול. ולכן מה שכתבו "כיוון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך", בהכרח יש לפרש עד שיברך ברכה ראשונה על מה שאוכל. ואין הכוונה עד שיברך ברכת המזון, כמו שפירשו בפוסקים.

ועולה מזה שלהתוספות אין דין מחודש במיוחד במים אחרונים שאסור להפסיק ביניהם לבין הברכה. שזה דבר שאין לו מקור וגם לפי זה מהלך הסוגיא אין לו הבנה כמו שכתבתי לעיל.
התוספות לא סברו לדייק מהמשנה לקמן שיש דין שלא להפסיק בין האכילה לברכת המזון מדין הפסק בברכות.
וגם לא סברו שיש דין מיוחד במים אחרונים שלא להפסיק ביניהם לבין הברכה.
ואם כן כיצד יפרשו "תיכף לנטילה ברכה"?
ונראה שפירשו שהיה מקום לומר שאם סיימו עיקר הסעודה, ועדיין לא הסיחו דעתם מלאכול עוד פרפרת, אפשר כבר ליטול מים אחרונים אם רצונם. ואם יביאו עוד פרפרת יאכלו ומה בכך. כיוון שמים אחרונים הוא משום זוהמת הידיים שפסולות לברכה, ומשום שאולי התלכלכו במלח סדומית, אם נטל אחרי עיקר הסעודה, הרי ידיו נקיות, ובמעט פרפרת שיאכל אחר כך לא יטנפו ידיו שוב.
כדי שלא נאמר כך, חידש לנו רב שכל זמן שסבור שאפשר שיאכל עוד, עוד לא יטול מים אחרונים. שגם בזוהמת פרפרת מועטה קפדינן. ורק כשמגיע ממש סמוך לברכה יטול ידיו ומייד יברך, וכך לא יהיה אפשר שיזדהמו ידיו שוב אחרי הנטילה ולפני ברכת המזון.
ולפי זה מותר לכתחילה לאכול אחרי מים אחרונים, רק יברך לפני האכילה ויטול ידיו שוב אחריה. וכמו שכתבו התוספות. והסוגיא מובנת היטב שמים אחרונים הוא עניין היסח דעת מאכילה כמו סילוק שולחן ושמן והב לן ונבריך).

אמר אביי, אף אנו נאמר, תכף לתלמידי חכמים [המקריבו אליו ומארחו בביתו. רש"י] ברכה [בביתו. רש"י]. שנאמר: (בראשית ל, כז) "ויברכני ה' בגללך" [לבן אמר ליעקב]. איבעית אימא [אם רצונך אמור] מהכא [מכאן], שנאמר: (בראשית לט, ה) "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף".


(יש לעיין, בפשטות החידוש של אביי אינו שבגלל תלמידי חכמים באה ברכה, שזה כבר נאמר במקומות רבים על ידי תנאים. אלא חידש שהברכה באה תיכף.

בפסוקים מוכח שהיה תיכף, בפשטות בגלל שכתוב "בגללך", "בגלל יוסף", ואם לא היה תיכף, לא היה יודע שהברכה בגללו.

אמנם על הפסוק "ויברכני ה' בגללך" [וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ], פירש רש"י בחומש:

"נחשתי". מנחש הייתי. נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה. כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר: "והנה רחל בתו באה עם הצאן", אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים? ועכשיו היו לו בנים שנאמר וישמע את דברי בני לבן".

ולפי זה הברכה לא היתה תיכף, ולכן נזקק לניחוש כדי לדעת שהברכה היא בגלל יעקב. וצריך עיון)

מתני' [משנה:] ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון [נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות, כדתניא לקמן (דף מג.) כיצד סדר הסבה כו'. ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים. ואח"כ מביאין השלחן [ואז מברכים המוציא]. ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים, ומה הן אוכלים פרפראות כגון כיסני [קליות] דמעלו ללבא [שמועילים ללב] ולחמניות [הוא פת הבאה בכיסנין], והוא יין ופרפרת שלאחר המזון. ושניהם קודם ברכת המזון. רש"י. יש לעיין שלעיל מ"א ב' לגבי פת הבאה בכיסנין, פירש רש"י שהיו רגילים לאכול אותה אחרי ברכת המזון, וצריך עיון. החידוש הוא שיין שלפני ברכת המוציא והיין שאחריה נחשבים כהמשך שתיה אחת ולא כשתיים. קביעות סעודה, דהיינו מה שבין המוציא לבין ברכת המזון, מחשיבה את כל האכילה שבתוך הסעודה להמשך אחד. ובפשטות גם מחלקת שמה שמחוץ לסעודה הוא אכילה בפני עצמה. וכאן החידוש הוא שאע"פ שהיין הוא לפני המוציא, הוא חלק מהסעודה כיוון שכך רגילות סדר סעודה].

ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון.

ברך על הפת פטר את הפרפרת [שלאחר המזון. כיסני ולחמניות]. על הפרפרת [ברך על הפרפרת שלפני המזון. כגון פרגיות ודגים] לא פטר את הפת.

בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה [תבשיל מחיטים].

(חומר למחשבה:

בעניין פרפרת, יש לעיין, שהנה לעיל מ"א ב', דנה הגמרא בהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. ומביאה הגמרא כמה דעות אמוראים, ומסיקה: "אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם".

ובהכרח כל הדיון הזה אינו נוגע לדין המשנה לגבי פרפרת פת, שאי אפשר שהגמרא לא תביא משנה העוסקת בזה.

"הפת פוטרת את הפרפרת", מדבר בפרפרת שבתוך הסעודה, והוא פת הבאה בכיסנין לפירוש רש"י, ומדבר במה שאינו ללפת את הפת, שהרי במה שבא ללפת את הפת כבר נאמר דינו במשנה לקמן מ"ד א' "זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה" ובכל כרחך לא בזה עסקינן כאן.

והוא ממש אותו דין שאמר רב פפא דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאינם ללפת את הפת, בתוך הסעודה, שטעונים ברכה לפניהם לפי רב פפא. והמשנה אמרה לכאורה דלא כרב פפא, שהפת פוטרת. ולא יתכן שהגמרא לא תשאל על רב פפא מהמשנה.

גם קשה, שלרש"י פרפרת שלפני הסעודה היא פרגיות ודגים, וברכתם שהכל. ומה הוצרך להשמיע לנו שאינה פוטרת את הפת.

כל זה הקשו בתוספות.

ונראה לעניות דעתי ש"פרפרת" הוא עניין בפני עצמו, ויש לו דינים בפני עצמו, בלא תלות בדיני פירות ומאכלים הבאים בתוך הסעודה.

הנה פרפרת שלפני המזון, כתב רש"י כאן שאוכלים אותו כדי להמשיך המזון.

בסוכה כ"ז א' כתב רש"י:

"פרפראות. מיני מעדנים הפותחים את בני מעיים להיות לבו משוך אחר הפת ויאכל".

בפסחים קי"ד א' כתבו התוספות לגבי מרור שנקרא במשנה פרפרת הפת: "ופרפרת כלומר ממשכת המאכל. כמו פרפראות לחכמה (אבות פ"ג מי"ח). שהירקות ממשיכות הלב למאכל".

לגבי פרפרת שלאחר המזון כתב רש"י לקמן עמוד ב':

"[פת] פטר את הפרפרת – אע"פ שאין צורך סעודה למלוי הכרס, אלא למגמר אכילה"

למגמר אכילה נראה שהכוונה להפסיק התאווה לאכול.

ויש לעיין שמשמע שפירוש המילה "פרפרת" היא דבר המעורר את התיאבון, ולמה

למה שבא אחרי האכילה למגמר אכילה קורא גם פרפרת?

ונראה שאכילת פרפרת לעניין ברכה יש לה דין מיוחד. כיוון שאינה אכילה שבאה למילוי הכרס אלא היא רק לצורך אכילת הלחם. או לעורר התאווה אליו או אחריו למגמר אכילת הלחם.

יש הבדל בין פרפרת לבין טפלה. שהטפלה הוא שאוכל את הטפלה לא בגלל שרצה לאכול את הטפלה, אלא כי רצה לאכול את העיקר וזה גרר וגרם שיאכל גם את הטפלה. ולכן היא טפלה לאכילת העיקר ומתוך שאינה חשובה בפני עצמה, שחשיבותה בטלה אליו, נפטרת בברכתו.

הפרפרת אינה טפלה לאכילת הלחם, כי היא חלק עיקרי מעיקר אכילת הלחם. לפני הלחם יש לפתוח בני מעיים, ואחרי הלחם יש לגמור את האכילה.

כשאכל צנון, לא חשב על אכילת זית ואינו צריך לאכילת זית כדי לאכול את הצנון. אלא רצה רק צנון ואכל צנון ולא חשב על זית, וכעת מרגיש חריפות, וכדי להפיג אותה אוכל זית. אכילת הצנון כשלעצמה אין לה מאומה עם אכילת הזית. רק כשדנים על אכילת הזית אומרים שהיא טפלה לאכילת הצנון שבאה מסיבתו, ואינה חשובה לברך עליה לעצמה.

אבל כשרוצה לאכול לחם אין לו תיאבון וקשה עליו האכילה, ובלא פרפרת אינו רוצה לאכול את הלחם, ורוצה לאכול פרפרת לפתוח התיאבון ללחם כחלק עיקרי מאכילת הלחם. ומכיוון שאכילת הלחם מצריכה גמר אכילה להפסיק התאווה גם זה מעיקר אכילת הלחם. וכיוון שהוא מעיקר האכילה וחלק ממנה באותו אופן כמו הפרפרת שלפני המזון, קורא גם לו פרפרת.

אכילה שהיא חלק מעיקר אכילת הלחם, יש לה חשיבות כאוכל לחם. מצד אחד היה אפשר שאם הפת פוטרת כל מה שאוכל בתוך הסעודה, כדעת רבי חייא לעיל מ"א ב', בכל זאת לא תיפטר הפרפרת, שהיא חשובה יותר מכל דברים שאוכל בתוך הסעודה, שחשיבותה כלחם. ולכן תצריך ברכה גם אם הפת פוטרת כל מיני מאכל.

ומצד שני, לרב פפא שסובר שדברים הבאים בתוך הסעודה ואינם טפלה מצריכים ברכה, ייתכן שיסבור שפרפרת פטורה, כי היא כמו אכילת לחם וחלק מאכילת הלחם, ולכן הפת פוטרת אותה.

לכן גם הוצרך להשמיענו שהפרפרת שלפני הפת, שהיא פרגית ודגים, אינה פוטרת את הפת. שמכיוון שהיא חשובה כאכילת לחם, אפשר שהיתה פוטרת את הפת.

פרפרת שלאחר המזון היא לפני ברכת המזון. שעלידי הפרפרת גומר אכילת הלחם ואז הוא שבע ואז מברך. לכן רש"י כאן פירש בפרפרת היינו פת הבאה בכיסנין שלפני ברכת המזון. ולא קרא לה פת הבאה בכיסנין אלא כיסני ולחמניות, שלא נחליף אותה בפת הבאה בכיסנין שהיו רגילים לאכול אחרי ברכת המזון כדי להועיל ללב ולא כדי לגמור האכילה. אף שהוא אותו מין מאכל. ולעיל מ"א ב' מדבר שאוכל פת הבאה בכיסנין בין בתוך המזון בין לאחר המזון, כשלא אוכל אותה לשם פרפרת. והנדון רק שגם כשאין אוכל לשם פרפרת עדיין היא אכילה לתענוג ולא למילוי כרס ושביעה.

אין מאכל שהוא מצד עצמו פרפרת. פרגית ודגים, בוודאי דרך לאכלם לשביעה יותר מאשר לשם פרפרת. אם ללפת הפת או בפני עצמם. וכשהם נאכלים לפתוח בני מעיים אז דינם כפרפרת ויש צד שיפטרו את הפת, לא בגלל מה שהם, אלא בגלל פעולת האכלה, שאינה לשבוע, ואינה טפלה, ואינה לתענוג על הפרגית והדגים עצמם, כמיני מתיקה, אלא רק לפתוח בני מעיים, שהיא פעולת אכילה מיוחדת בפני עצמה והיא הנותנת להם דין פרפרת.

לקמן עמוד ב' דן בדברי בית שמאי לגבי קדירה. יש צד סברא ללמוד קל וחומר שאם פת פוטרת פרפרת, קל וחומר שתפטור קדירה, כלומר תבשיל של חיטים, שהפרפרת היא אכילה חשובה בפני עצמה כמו אכילת לחם, ואם היא נפטרת קל וחומר שאכילת קדרה תיפטר. וצד סברא שני שאין כאן קל וחומר, כיוון שפרפרת היא חלק מעצם אכילת הלחם נפטרת בברכת הפת, וקדרה לא.

לפי הצד השני עולה מהמשנה שפרפרת אינה פוטרת את הפת אבל פוטרת קדירה. אע"פ שמברך על פרגית ודגים שהכל, ואין דעתו על הקדירה שברכתה מיני מזונות, ולכאורה לא ייתכן שתיפטר. ולדברינו מובן, שהפרפרת חשובה כפת ולכן היה ראוי שתפטור גם את הפת, רק שכיוון שאינה פת ממש ומברך שהכל ולא המוציא, כשמגיע לפת חשיבות הפת גדולה להצריך המוציא. אבל קדרה אינה חשובה כל כך ונפטרת בשהכל של הפרפרת כאילו היתה הפרפרת פת. וזה כדעת רבי חייא לעיל מ"א ב'. ולא הקשה מזה כיוון שנסתיים בתיקו

לקמן עמוד ב' נחלקו אמוראים האם יין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון, כמו שיין שלפני המזון פוטרו, או שאינו פוטר, כיוון שבתוך המזון שותים רק כדי לשרות אכילה שבמעיים.

יין שבתוך המזון בוודאי מברך עליו בורא פרי הגפן, כמו יין שלפני המזון. ורואים מזה את היסוד הכללי שיכולות להיות שתי שתיות יין, עם אותה ברכה, אחת מהן פוטרת את שלאחר המזון והשנייה לא, והחילוק הוא רק בכוונה לאיזה צורך שותה. שהאופן והכוונה בה שותה קובע לעניין מה פוטר את מה).


היו יושבין [בלא הסבה], כל אחד מברך לעצמו [דאין קבע סעודה בלא הסבה. רש"י]. הסבו [שמוטים על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלין ושותין בהסבה. רש"י] אחד מברך לכולן.

בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו. אחר המזון, אחד מברך לכולם.

והוא אומר על המוגמר [אותו שברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת רוכלין על האש במחתות לריח טוב ומברכים עליו בורא עצי בשמים. רש"י]. ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה [לאחר ברכת המזון, שאינו מצרכי סעודה. אפילו הכי [כך], מי שברך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן. רש"י].

מודעות פרסומת