Archive for the ‘ברכות דף ל"ט עמוד א'’ Category

ברכות – דף ל"ט עמוד א'

10 בינואר 2010

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא, רבי יוחנן היכי [איך] מברך על זית מליח? כיון דשקילא לגרעיניה [שניטל גרעינו] בצר ליה שיעורא [נפחת השיעור. בברכה אחרונה מתחיב רק אם אכל שיעור כזית. והיא מידת נפח הכוללת את הזית עם גרעינו. ומכיוון שניטל גרעינו הרי אכל פחות מכזית. רש"י: וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה בכזית]?
אמר ליה מי
[האם] סברת כזית גדול בעינן [צריכים אנו. לחייבו בברכה אחרונה]? כזית בינוני בעינן. וההוא דאייתו לקמיה [שהביאו לפני] דרבי יוחנן זית גדול הוה, דאע"ג דשקלוה לגרעינותיה [שאף על פי שנטלו את גרעינו], פש ליה שיעורא [נשאר שיעור. של זית בינוני עם הגרעין].
דתנן
[משנה במסכת כלים י"ז ח']: "זית שאמרו [לענין שיעור כל אכילות. רש"י. וברע"ב על המשנה כתב: כגון כזית מן המת ומן הנבלה שמטמא, ורוב שיעורים שבתורה בכזית. עד כאן. ודברי רש"י צריכים לי עיון] לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי". ואמר רבי אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו, ואמרי [ואומרים. גרסה אחרת] לה סמרוסי שמו, ולמה נקרא שמו אגורי, ששמנו אגור בתוכו [מזומן לצאת ממנו. שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים, אלא אגור כמשקה ענבים. רש"י].

נימא כתנאי [נאמר כתנאים? שהדין אם על שלקות מברך בורא פרי האדמה או שהכל תלוי במחלוקת תנאים]? דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא [שאלה שני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא], הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. קפץ וברך על הפרגיות [הדין הוא שברכת פרי האדמה קודמת לברכת שהכל. ואם סבר שירק מבושל ברכתו פרי האדמה, היה לו להקדימו לפרגית]. לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא. אמר לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס. אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת עליו? חזר ואמר, לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס. ואמר אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן? [והיה לו לשאלני על מה יברך ראשון].
תנא: "ושניהם לא הוציאו שנתן".
מאי לאו בהא קא מיפלגי
[האם לא בזה חולקים], דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו, הלכך חביב עדיף [כך דין קדימת ברכות, שפרי האדמה קודם לשהכל. ואם ברכת כל המאכלים שווה, החביב קודם. והוא סבר שברכת כולם שהכל, והקדים את הפרגיות משום שחביבות].
ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה, פרגיות שהכל נהיה בדברו, הלכך פירא עדיף
[פירא=פרי. ולא דווקא, שהרי הכוונה לירק. דורמסקין בכמה מקומות נתפרשו שזיפים. אך כאן יש לפרש שהכוונה לירק דומה לכרוב שדרך לבשלו. עיין רש"י ותוספות].
לא. דכולי עלמא
[שכל הדעות] שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו. והכא [וכאן] בהאי סברא קא מיפלגי [חולקים], מר סבר חביב עדיף [ולכן הקדים פרגית], ומר סבר כרוב עדיף דזיין [שמזין. ומזין הוא טעם חשוב יותר להקדים מאשר חביב].

אמר ר' זירא, כי הוינן בי רב הונא [כשהיינו בבית רב הונא] אמר לן [לנו. למרות שמדבר בלשון רבים, אפשר שכוונתו רק לעצמו], הני [אלה] גרגלידי דלפתא [ראשי לפתות. רש"י] פרמינהו פרימא רבא [קצץ אותן קיצוץ רב] בורא פרי האדמה. פרימא זוטא [קיצוץ מועט] שהכל נהיה בדברו [מדובר בשאכלן חי. וככל שקצוץ דק יותר, כך יותר נחשב מוכן לאכילה].
וכי אתאן [וכשבאנו] לבי רב יהודה, אמר לן אידי ואידי [זה וזה] בורא פרי האדמה. והאי דפרמינהו טפי [וזה שקצצן יותר] כי היכי דנמתיק טעמיה [כדי שימתק טעמן. רב הונא סבר שמכיוון שיש הקוצצים הרבה, מוכח שכך הוא דרך אכילתן. לכן סבר בשאינן קצוצים היטב שמברך עליהן שהכל. שהם כמו דבר שדרך לאכלו מבושל ואכלו חי.
ואילו רב יהודה סבר, שהקוצצים הרבה הוא רק כדי שימתק טעמן, ולא שבפחות מזה אינו דרך אכילתן].

אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא [כשהיינו בבית רב כהנא] אמר לן [לנו] תבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא [תבשיל סלק שלא הרבו בו קמח] בורא פרי האדמה. דלפתא [של לפת] דמפשו בה קמחא טפי [שהרבו בו קמח מאוד] בורא מיני מזונות. והדר אמר [וחזר ואמר] אידי ואידי [זה וזה] בורא פרי האדמה. והאי דשדי [שזורק] בה קמחא טפי [קמח הרבה] לדבוקי בעלמא עבדי לה [לדבק סתם עושים אותה. ולכן אין ריבוי הקמח גורם להחשיבו כמיני מזונות].

אמר רב חסדא, תבשיל של תרדין [הוא סלקא] יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעים.
אמר אביי, והוא דיתיב אבי תפי
[והוא שיושב על מקום שפיתת הקדירה] ועביד תוך תוך [כלומר ששלוק ונמחה מאד וקול רתיחתו נשמעת כקול תוך תוך. רש"י].

אמר רב פפא, פשיטא לי, מיא דסלקא [תבשיל של תרדין. רש"י] כסלקא [לענין ברכה. רש"י]. ומיא דלפתא כלפתא. ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי.

(כתבו בתוספות: "מיא דסלקא כסלקא. מברכין עליה בורא פרי האדמה, אף על פי שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר יברך על הירקות. אע"ג דאמרינן לעיל [ל"ח א'] דמי פירות זיעה בעלמא הוא [ומברכים עליהם שהכל] יש לחלק".
וראיתי מי שתמה שאדרבא, מי פירות נסחטים מגוף הפירות עצמן, ואי אפשר שיהיה בהם פחות טעם הפרי ממים שנתבשל בהם שיש גם תערובת המים.
אמנם לעניות דעתי אין בזה תמיהה כלל. שאע"פ שמבחינת ההגיון כך הוא, מכל מקום מבחינת ההרגשה ברור שמרק כרוב יש בו יותר משום אכילת כרוב מאשר במיץ כרוב).

בעי [שאל] רב פפא, מיא דשיבתא [ירק שנותנין מעט בקדרה למתק בעלמא, ולא לאכלו. "אניט"  ("אנייד": שֶבֶת – צמח ריחני) בלעז] מאי? למתוקי טעמא עבדי [למתק טעם עושים. רש"י: ומברכין על מימי תבשילו בורא פרי האדמה], או לעבורי זוהמא עבדי לה [להעביר זוהמא עושים אותו. שקולט את הזוהמה שצפה מעל התבשיל. ואז מברך על מים שנתבשל בהם רק שהכל]?
תא שמע
[מביא ברייתא]: "השבת משנתנה טעם בקדירה, אין בה משום תרומה, ואינה מטמאה טומאת אוכלים".
שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה? שמע מינה
[בבד שלה משנתנוה בקדרה והוציאוה אין בה שוב משום איסור תרומה, דהוה ליה כעץ בעלמא. מדקתני "משנתנה טעם" שמע מינה לטעמא עבידא. רש"י].

אמר רב חייא בר אשי, פת צנומה בקערה [שנתן פת יבשה בקערה לשרות] מברכין עליה המוציא.
ופליגא דר' חייא
[וחולקת על ר' חייא], דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת [ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת. והאי פרוס ועומד הוא. רש"י].

(תוספות: "ואם תאמר היכי מיירי [כיצד מדבר]? אם יש שלמה לפניו, הא אמרינן בסמוך דכולי עלמא [כל הדעות] שלמה עדיף. ואי ליכא [ואם אין] אלא צנומה, היכי פליג עלה [כיצד חולק עליה] ר' חייא? הא מסקינן לעיל (דף לז.) "פרורין אף על פי שאין בהן כזית מברכין עליהן המוציא הואיל ואית בהו [ויש בהם] תוריתא דנהמא [תואר לחם]".
ויש לומר כגון דאיכא [שיש] שלמה לפניו, ובצע מן הצנומה. רב חייא בר אשי סבר דהוי כמו שלמה, מאחר שהיא חביבה מברך עליה. ור' חייא סבירא ליה צריך שתכלה ברכה עם הפת, ואם כן בעינן שתכלה הברכה עם בציעת הפת, וכיון שבצועה קודם, לכן שלמה עדיף. אבל אי ליכא [אם אין] שלמה, מודה שיברך על הפרורים המוציא לחם מן הארץ")

מתקיף לה רבא, מאי שנא [מה שונה] צנומה דלא [שלא מברך עליה לפי ר' חייא]? משום דכי [כאשר] כליא [מסתיימת] ברכה, אפרוסה קא כליא [על פרוסה מסתיימת]. על הפת [השלמה] נמי [גם] כי קא גמרה [ברכת המוציא] אפרוסה גמרה [בסיום ברכת המוציא הפרוסה כבר חתוכה. ואינה שונה מפת צנומה].
אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע
[מסיים הברכה על פת גדולה. ורק אחרי סיום הברכה מתחיל לבצוע].
נהרדעי עבדי כר' חייא
[אנשי נהרדעא עושים כר' חייא], ורבנן עבדי כרבא [ורבנן עושים כרבא].
אמר רבינא אמרה לי אם, אבוך עביד כר' חייא
[אמו של רבינא אמרה לו שאביו עשה כר' חייא], דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת. ורבנן עבדי כרבא. והלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע.

מודעות פרסומת