Archive for the ‘ברכות דף ל"ח עמוד א'’ Category

ברכות – דף ל"ח עמוד א'

10 בינואר 2010

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף, האי כובא דארעא [הוא טרוקנין] מאי מברכין עלויה?
אמר ליה, מי
[האם] סברת נהמא [לחם] הוא? גובלא בעלמא [בלילה סתם. לעיל עמוד א' הבאתי שלושה טעמים מה הכוונה כאן] הוא. ומברכין עלויה [עליו] בורא מיני מזונות.
מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות.
אמר מר בר רב אשי, ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. מאי טעמא
[מה הטעם] (דברים טז, ג) "לחם עוני" קרינן [קוראים אנו] ביה [בו].

ואמר מר בר רב אשי, האי [זה] דובשא דתמרי [דבש של תמרים] מברכין עלויה [עליו] שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא,  זיעה בעלמא הוא [זיעה סתם הוא].
כמאן
[כמי]? כי [כמו] האי תנא [תנא זה], דתנן [משנה תרומות י"א ב']: "דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות [סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ. רש"י. ובמשנה תרומות הגרסה "סתווניות". ופירש שם רע"ב: ענבים שאינם מתבשלים עד ימות הסתיו, ורגילים לעשות מהן חומץ], ושאר מי פירות של תרומה. רבי אליעזר מחייב קרן וחומש [לשותה ממנו בשוגג. רש"י], ורבי יהושע פוטר [דזיעה בעלמא הוא. ואין שם תרומה חל עליו. ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד. והיינו כמר בר רב אשי. רש"י. ובמשנה פירש רע"ב: אבל קרן חייב, ולכתחלה אסורים לזרים].

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, טרימא מהו [מה מברכין עליו. ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. רש"י]?
לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה
[לא היה מבין מהו שואל. רש"י].
יתיב רבינא קמיה דרבא
[ישב רבינא לפני רבא], אמר ליה [רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל. רש"י], דשומשמי קא אמרת [להוציא שמנן. רש"י], או דקורטמי קא אמרת [כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין. רש"י] או דפורצני קא אמרת [כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד. רש"י]?
אדהכי והכי
[עד שכך וכך] אסקיה רבא לדעתיה [העלהו רבא לדעתו] אמר ליה, חשילתא ודאי קא אמרת [מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה. אמר ליה דבר מעוך שאלתני. כמו ביעי חשילתא [ביצים מעוכות] דשחיטת חולין (דף צג.). רש"י]. ואדכרתן מלתא [והזכרתני דבר], הא דאמר רב אסי, האי תמרי [תמרים אלה] של תרומה מותר לעשות מהן טרימא [שאינו מפסידן], ואסור לעשות מהן שכר. והלכתא תמרי ועבדינהו [ועשאן] טרימא, מברכין עלוייהו [עליהן] בורא פרי העץ. מאי טעמא? במלתייהו קיימי כדמעיקרא [בדברן קיימות כמקודם. שהן רק כתושות קצת ואינן מרוסקות].

שתיתא [מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים. רש"י], רב אמר שהכל נהיה בדברו. ושמואל אמר בורא מיני מזונות.
אמר רב חסדא ולא פליגי
[ואינם חולקים]. הא בעבה [בולל אותה במים בלילה עבה. ומברך מיני מזונות], הא ברכה [בלילה רכה, ומברך שהכל]. עבה לאכילה עבדי [עושים] לה, רכה לרפואה קא עבדי לה [ולכן אין לה חשיבות לעניין אכילה].
מתיב
[משיב. מקשה מברייתא] רב יוסף: "ושוין שבוחשין את השתות [היא שתיתא] בשבת [בשבת קנ"ו מעמיד ברייתא זו בשתות רכה. ועיין תוספות שמדוייק כך ממה שאמר בוחשין ולא אמר גובלין], ושותין זיתום המצרי [זיתום המצרי הוא שליש שעורין, שליש קורטמין ושליש מלח. פסחים מ"ב ב'. ושותים אותו גם שלא לרפואה. לכן מותר בשבת לשתותו אפילו שמכוון לרפואה. עיין שבת קנ"ו ב']". ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] לרפואה קא מכוין, רפואה בשבת מי שרי [האם מותר]?
[שחיקת סממנים היא מלאכה מהתורה בשבת. ואסרו חכמים משום כך כל מה שעושה באופן שניכר שהוא לרפואה. ואם שתות רכה עושים אותה לרפואה, שמשום כך מברכים עליה שהכל, היה לחכמים לאסרה בשבת משום גזירת שחיקת סממנים]
אמר ליה אביי, ואת לא תסברא [לא תבין בעצמך]? והא תנן [משנה שבת ק"ט ב']: "כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת, וכל המשקין שותה"
[מהלשון "כל האוכלין" משמע שגם אם עיקרו לרפואה, כל שראוי לאכילה מותר. והגזירה משום שחיקת סממנים היא רק במה שאינו ראוי לאכילה. שתיתא רכה עיקרה לרפואה ולכן מברכים רק שהכל. ואעפ"כ מותרת בשבת כיוון שראויה לאכילה]".
אלא מה אית לך למימר
[מה יש לך לומר], גברא לאכילה קא מכוין [אפשר לדחות ולומר שבמשנה בשבת מתיר רק באופן שמתכוון לאכילה וממילא גם מתרפא. אבל אם מכוון רק לרפואה אסור. ואם שתיתא רכה תמיד עושים אותה מתוך כוונה לרפואה בלבד, שכן יש ללמוד מדברי רב שאמר שמברכים עליה שהכל ולא מזונות, תהיה אסורה בשבת. ויקשה מהברייתא "ושוין שבוחשין את השתות בשבת", כמו שהקשה רב יוסף], הכא נמי [כאן גם] גברא לאכילה קא מכוין [גם בבריתא "ושוין שבוחשין את השתות בשבת" מדובר שהאיש לאכילה מתכוון, והרפואה ממילא באה, ולכן התירו].
לישנא אחרינא
[לשון אחרת], אלא מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא, הכא נמי לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא [לישנא זו שווה במשמעותה ללישנא הראשונה. רק שנוסף בה ביאור].
וצריכא דרב
[נצרכת המימרא של רב]. דאי מהאי [שאם מזו. המשנה בשבת] הוה אמינא [היינו אומרים] לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא. אבל הכא [כאן] כיון דלכתחלה לרפואה קא מכוין, לא לבריך עלויה [עליו] כלל, קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה [שיש לו הנאה ממנו] בעי ברוכי [צריך לברך].
[לכאורה היה מקום לומר שדברי רב מיותרים. שאם בשבת מותרת שתיתא מוכח שאכילתה נחשבת אכילה ולא רק פעולה לשם רפואה. וממילא ברור שחייב לברך לפחות שהכל. ואומרת הגמרטא שנצרכים דברי רב. כי המשנה והברייתא בשבת מדברות שהתכוון לאכילה ורפואה ממילא באה. ובאופן זה מוכח שנחשב אכילה. אבל אם מתכוון רק לרפואה היינו חושבים שאין צריך לברך כלל, ומחדש לנו רב שצריך לברך שהכל.
בתוספות כתבו שמרב לומדים שכל שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות ברכתו שהכל אף שעשוי מחיטה. ואם כן גם שיכר ברכתו שהכל ולא מיני מזונות]


"שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ"


תנו רבנן: "מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ. רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ".

אמר רבא ב"מוציא" כולי עלמא לא פליגי [כל הדעות לא חולקות] דאפיק [שהוציא. בלשון עבר] משמע, דכתיב: (במדבר כג, כב) "אל מוציאם ממצרים" [וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו. ונכון שיברך בלשון עבר, שכבר הוציא הקב"ה את הלחם הזה שאוכל מן הארץ].

כי פליגי [אלא חולקים] ב"המוציא". רבנן סברי [סוברים] "המוציא" דאפיק [שהוציא. בלשון עבר] משמע, דכתיב: (דברים ח, טו) "המוציא לך מים מצור החלמיש" [וכבר הוציא. רש"י].

ורבי נחמיה סבר "המוציא" דמפיק משמע [שעתיד להוציא. דכתיב "המוציא אתכם" וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו. ו"המוציא לך מים" עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר. רש"י], שנאמר: (שמות ו, ז) "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". [פסוקים אלה נאמרו לפני יציאת מצרים: ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי.  ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם]

ורבנן, ההוא הכי קאמר להו [כך אמר להם] קודשא בריך הוא לישראל, כד מפיקנא לכו [כשאוציא אתכם] עבידנא לכו מלתא [אעשה לכם דבר] כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים [כך שתדעו שאני הוא שהוצאתי אתכם ממצרים. והמוציא הוא לשון עבר]. דכתיב: (שמות ו, ז) "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא".


משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דר"ש בר רב זביד, דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא.

אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו לידי.

זמנא חדא איקלע לגביה [פעם אחת נקלע לגביו. בן רב זביד נקלע לבית רבי זירא]. אפיקו ליה ריפתא [הוציאו לו לחם]. פתח ואמר "מוציא".

אמר [רבי זירא] זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא?

בשלמא אי אמר "המוציא", אשמעינן טעמא [פירוש הפסוק] ואשמעינן דהלכתא כרבנן. אלא דאמר "מוציא" מאי קא משמע לן [הכל מודים בזו. רש"י]?

ואיהו דעבד, לאפוקי נפשיה מפלוגתא [והוא שעשה, להוציא עצמו ממחלוקת].

והלכתא "המוציא לחם מן הארץ". דקיימא לן כרבנן דאמרי [שאומרים] דאפיק [שהוציא. בלשון עבר] משמע.