Archive for the ‘ברכות דף ל"ז עמוד ב'’ Category

ברכות – דף ל"ז עמוד ב'

8 בינואר 2010

רבי יהודה אומר משמו [של רבן גמליאל. רש"י] כל שהוא משבעת המינים ולא מין דגן הוא [שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות. רש"י], או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר שלש ברכות [ברכת המזון]. וחכמים אומרים, ברכה אחת [מעין שלוש].

כל שאינו לא משבעת המינין, ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן, רבן גמליאל אומר ברכה אחת מעין שלש. וחכמים אומרים ולא כלום [מברכת מזונות. אלא מברך אחריו בורא נפשות כמו על כל דבר מאכל שאינו מזונות או מפירות ארץ ישראל].

במאי אוקימתא [העמדת] כרבן גמליאל? [לעיל עמוד א' מובאת ברייתא:

"הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה.
טחנה אפאה ובשלה [בישל את פרוסות הלחם], בזמן שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף מברך עליה ג' ברכות [ברכת המזון]. אם אין הפרוסות קיימות [שנמוחו בבישול], בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין ג'.
הכוסס את האורז, מברך עליו בורא פרי האדמה. טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש".

אחר כך מביאה הגמרא שיש ברייתא באותו נוסח ורק הסיום הוא "ולבסוף ולא כלום".

ומעמיד רב ששת שהנוסח הראשון, "ולבסוף מברך עליו [על פת אורז] ברכה אחת מעין שלוש" הוא דעת רבן גמליאל]

אימא [אמור] סיפא דרישא [סוף החלק הראשון. של הברייתא] "אם אין הפרוסות [של לחם חיטים] קיימות, בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש.

מני [מי היא]? אי [אם] רבן גמליאל, השתא [כעת] אכותבות ואדייסא [על תמרים ועל דייסה] אמר רבן גמליאל ג' ברכות [ברכת המזון], אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? [קל וחומר שיברך על לחם שנמוח ברכת המזון שבתחלתו פת ממש היה]

אלא פשיטא רבנן [ולחם שנמוח הוא כדייסא].

אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [שהבאנו לעיל עמוד א' שיש ברייתא באותו נוסח רק שבסופה אומר לגבי פת אורז "לבסוף ולא כלום" והעמדנו אותה כרבנן. וכעת מעמיד את שתי הנוסחאות כרבנן. כיוון שסוף החלק הראשון שלה אינו כרבן גמליאל].

אלא לעולם רבנן. ותני גבי אורז "ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום" [מכריע כעת שהגרסה הראשונה שתני לגבי פת אורז "ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש" אינה נכונה ויש להגיה אותה. ונשארנו רק עם גרסה אחת בסוף הברייתא, "לבסוף ולא כלום" והיא כרבנן].

אמר רבא, האי ריהטא [הוא חביץ קדרה. רש"י] דחקלאי [בני כפר. רש"י] דמפשי ביה קמחא [שמרבים בה קמח] מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא? דסמידא [סולת] עיקר.

דמחוזא [בני כרך. רש"י] דלא מפשי ביה קמחא, מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? דובשא [דבש] עיקר.

והדר [ושוב] אמר רבא, אידי ואידי [זה וזה] בורא מיני מזונות. דרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות [מחמת חשיבות הקמח מחשיב את התערובת כמזונות גם אם הוא מועט].

אמר רב יוסף, האי חביצא [כעין "שלנייקוק" ("שלקיק": תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד) שמפררין בתוך האלפס לחם. רש"י] דאית ביה [שיש בו] פרורין כזית, בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות [ברכת המזון].

דלית ביה [שאין בו] פרורין כזית, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. [לחם שאינו מבושל, מברך לפניו המוציא גם בפחות מכזית, ואפילו פירורים קטנים כגרגרי סולת. אם הלחם נתבשל, נאמר בברייתא לעיל שבזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא, ואם אין הפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות.

עד עכשיו פירשנו בברייתא שפרוסות קיימות או לא, תלוי אם נימוח הלחם או לא.

כעת מוכיח רב יוסף ממנחות, שהן כלחם מבושל כיוון שנטגנות בשמן, שהפירוש בברייתא "פרוסות קיימות" היינו שיש בהן כזית, ואפילו איבדו צורת לחם, ו"אין הפרוסות קיימות" היינו שיש בהן פחות מכזית. ואפילו לא נימוחו. ונדחה הפירוש הקודם בברייתא שתלוי אם נימוח או לא. עיין תוספות, ובשולחן ערוך אורח חיים סימן קס"ח סעיף י', ובמשנה ברורה שם].

אמר רב יוסף, מנא אמינא לה [מניין אני אומר לה], דתניא: "היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלן לאכלן, מברך המוציא לחם מן הארץ". ותני עלה: "וכולן פותתן כזית [מכיוון שמנחות נטגנות בשמן נחשבות כמבושלות. ומוכח שאם יש בהן כזית מברך המוציא, ולא מחלק בברייתא אם נמוח או לא]".

אמר ליה [לו] אביי, אלא מעתה לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר "פורכן [את המנחות] עד שמחזירן לסלתן" הכי נמי [כך גם] דלא בעי ברוכי [שלא צריך לברך] המוציא לחם מן הארץ?

וכי תימא הכי נמי [וכי תאמר כך גם. שאכן חולק רבי ישמעאל על הברייתא וסובר שלא מברך המוציא על המנחות]? והתניא: "לקט מכולן [פתיתי המנחות. רש"י] כזית ואכלן [ברייתא זו היא כרבי ישמעאל שמפורר את המנחות לפתיתים פחות מכזית, שכדי שיהיה כזית עליו ללקטן], אם חמץ הוא ענוש כרת, ואם מצה הוא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח" [מצה בפסח צריכה להיות לחם גמור שמברכים עליו המוציא. שכתוב בה "לחם עוני". ומוכח מכאן שלרבי ישמעאל מברך המוציא על לחם מבושל גם כשהפירורים הם פחות מכזית. ולא נאמר שיש מחלוקת בזה לעניין ברכה כל זמן שאין הכרח גמור לחדש מחלוקת].

הכא [כאן] במאי עסקינן, בשערסן [עריסה פירושה העיסה שממנה אופים את הלחם. במדבר ט"ו כ': "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה וכו". והכוונה שלש את פתיתי המנחה לעיסה ואפה ממנה לחם].
אי הכי
[אם כך] אימא סיפא [אמור הסוף. כלומר נאמר בסוף הברייתא] "והוא שאכלן בכדי אכילת פרס" ["פרס" הוא חצי כיכר של שמונה ביצים. זמן שאורך באכילה בינונית לאכול כיכר כזה (בין 2 ל 9 דקות, לפי שיטות הפוסקים), הוא הזמן שקובע אם אכילות מצטרפות זו לזו. אם אכל חצי כזית ובתוך זמן כדי אכילת פרס עוד חצי כזית, נחשב שאכל כזית שלם וחייב כרת אם הוא חמץ בפסח. אבל אם אכל חצי כזית, ואחרי יותר מכדי אכילת פרס עוד חצי כזית, הרי זה כמו שאכל חצי כזית היום וחצי כזית למחר ואין חייב על זה כרת בפסח ששיעורו בכזית]. ואי [ואם] בשערסן, האי "שאכלן", "שאכלו" מיבעי ליה [נצרך לו. אם הם פירורים נופל בהם לשון רבים. אבל אם גבל אותם לעיסה ואפה אותם מחדש, הרי נופל בהם לשון יחיד, והיה לו לומר "שאכלו"]?

הכא במאי עסקינן, בבא מלחם גדול [חוזר בו ממה שהעמיד בשערסן. ומפרש בפירורים. ומה שמוכח מהברייתא שגם על פירורים מבושלים פחות מכזית מברך המוציא, זהו דווקא כשבאו מלחם גדול, ונשאר עדיין חלק מהלחם שאינו פירורים. ומכח שעדיין נמצא הלחם הגדול שממנו באו, מחשיבים אותם כלם לברך המוציא אפילו שהם פחות מכזית. ומה שאמר רב יוסף שבפחות מכזית אין מברכים עליהם המוציא, זהו כשכל הלחם נעשה פירורים].


מאי הוה עלה [מה היה עליה]?

אמר רב ששת, האי [זה] חביצא אף על גב דלית ביה [שאין בו] פרורין כזית, מברך עליו המוציא לחם מן הארץ. אמר רבא והוא דאיכא עליה [שיש עליו] תוריתא דנהמא [תואר מראית הלחם. רש"י].


טרוקנין חייבין בחלה. וכי אתא [בא. מארץ ישראל לבבל] רבין אמר רבי יוחנן, טרוקנין פטורין מן החלה.

מאי טרוקנין? אמר אביי כובא דארעא [עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס. רש"י. בחלה נאמר "באכלכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט). ואם חייבת בחלה או לא, מוכיח גם אם ברכתה המוציא או מיני מזונות.

עיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן קס"ח סעיף ט"ו, במשנה ברורה ובביאור הלכה, שלושה פירושים מדוע טרוקנין פטור מן החלה ואין מברכים עליו המוציא. האחד משום שהבלילה רכה מאוד (מגן אברהם). השני משום שאין עליו צורת הפת (רמב"ם), והשלישי משום שאין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם [פי' משום שאין דרך ללוש ולאפות בכובא דארעא] (לבוש)].


ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה.

מאי טריתא?

איכא דאמרי [יש שאומרים] גביל מרתח [נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכים על הכירה כשהיא נסקת. רש"י].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] נהמא דהנדקא [בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לחם העשוי לכותח [אין אופין אותו בתנור אלא בחמה. רש"י].


תני רבי חייא: "לחם העשוי לכותח פטור מן החלה".

והא תניא: "חייב בחלה"?

התם [שם] כדקתני טעמא: "ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה, עשאן כעבין חייבין [ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות, גלי דעתיה [גילה דעתו] דללחם עשאה. רש"י], כלמודין פטורים [כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם. רש"י]".

מודעות פרסומת