Archive for the ‘ברכות דף ל"ו עמוד א'’ Category

ברכות – דף ל"ו עמוד א'

5 בינואר 2010

אלא דקא שתי ליה על ידי אניגרון [מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות. רש"י]. דאמר רבה בר שמואל, אניגרון – מיא דסלקא [מים ששלקו בהן תרדין. רש"י], אנסיגרון – מיא דכולהו שלקי [כל מיני ירק שלוק. רש"י].

אם כן הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן: "זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".

הכא [כאן] במאי עסקינן, בחושש בגרונו [וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. רש"י], דתניא: "החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע".

["לא יערענו בשמן". בשבת. דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו. וכיון דלא בלע ליה, מוכחא מילתא דלרפואה הוא. וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה.

"תחלה". כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו. רש"י. שהגזירה היתה רק אם ניכר שעושה לשם רפואה. וכיוון שבולע לשם בליעה ורק אחר כך משהה אותו, לא ניכר שעושה לשם רפואה]

פשיטא? [אחרי שעמלנו למצוא אופן שאין השמן מזיק ואינו טפלה, אם כן כעת פשוט שיברך עליו בורא פרי העץ ולא ברכה אחרת, ולמה הוצרך להשמיענו]

מהו דתימא [שתאמר] כיון דלרפואה קא מכוין, לא לבריך עליה כלל [מכיוון שעושה כדי להקל על הכאב בגרונו ולא כדי לאכול. הינו אומרים שאין כאן חיוב ברכת הנהנין כלל], קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי [כיוון שיש לו הנאה ממנו צריך לברך. רש"י: לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה].

קמחא דחיטי [אוכל קמח חטים כמות שהוא. רש"י], רב יהודה אמר בורא פרי האדמה, ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו [שהיא ברכה כללית הפוטרת בדיעבד כל דבר מאכל, ומברכים אותה לכתחילה על כל דבר שאינו מן האדמה].

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן, לא תפלוג עליה [תחלוק עליו] דרב יהודה, דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותיה [עומדים כמוהו], דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן, שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ.

אלמא [כלומר] אע"ג דאשתני, במלתיה קאי [אע"פ שהשתנה, בדברו עומד. כלומר אף על פי שהזית השתנה להיות שמן, ואין עליו צורת הפרי שגדל מהאדמה, עדיין נשארה ברכתו בורא פרי האדמה].

הכא נמי [כאן גם. בקמח] אע"ג דאשתני [ובטלה צורת הפרי שגדל מהאדמה, דהיינו החיטין] במלתיה קאי [נשארה ברכתו בורא פרי האדמה].

מי דמי [האם דומה]?

התם [שם. בשמן] לית ליה עלויא אחרינא [אין לו עילוי אחר], הכא [כאן. בקמח] אית ליה עלויא אחרינא [יש לו עילוי אחר] בפת [לפי רש"י יש שני דברים הגורמים שיהיה חשוב לברך עליו בורא פרי האדמה. האחד שהוא הפרי כצורתו. זית או גרגר חיטה. השני כגון שמן שאע"פ שבטלה ממנו צורת הפרי, מכל מקום עיקר הנטיעה היתה עבורו, והוא דרך אכילת הפרי העיקרית. קמח בטלה ממנו צורת הפרי, אבל עוד לא בא לכלל דרך אכילתו שהיא לחם. לכן אינו חשוב לברך עליו פרי האדמה, והוא כמו מאכל שאינו מן האדמה ומברכים עליו שהכל].

וכי [וכאשר] אית ליה עלויא אחרינא [יש לו עילוי אחר] לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה אלא שהכל? והאמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל, אקרא חייא [על דלעת חיה. שאינה מבושלת] וקמחא דשערי [וקמח שעורים] מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו.

מאי לאו דחיטי [של חיטים] בורא פרי האדמה [מכך שאמר שעורים משמע שדווקא בשעורים הדין כן, אבל בחיטים לא]?

לא. דחיטי נמי [גם] שהכל נהיה בדברו.

ולשמעינן דחיטי וכל שכן דשערי [של שעורים. שהן פחות חשובות]?

אי אשמעינן דחיטי, הוה אמינא [היינו אומרים] הני מילי [דברים אלה] דחיטי, אבל דשערי לא לבריך עליה כלל, קא משמע לן [שעל קמח שעורים מברך. וברכתו פרי האדמה וכן קמח חיטים].

ומי [והאם] גרע ממלח וזמית [מי מלח. קמח שעורין האם גרע ממלח ומי מלח שמברכים עליהם, ועליו היינו חושבים שלא מברכים כלל והוצרך לחדש לנו שמברכים] דתנן ["תנן" פירושו "אנו שונים". "תניא" פירושו "נשנית". הגמרא ייחדה "תנן" למשנה ו"תניא" לברייתא. כאן מביא ברייתא לקמן מ' ב', והיה לו לומר "תניא"]: "על המלח ועל הזמית [מי מלח] אומר שהכל נהיה בדברו".

אצטריך [נצרך. לחדש שעל קמח שעורים מברך], סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך נאמר] מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה [עושה אדם שזורק לפיו], אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני [תולעים שבמעיים. רש"י. ולכן לא זורק אותו אדם לפיו אפילו לא דרך עראי, ואינו נחשב מאכל כלל] לא לבריך עליה כלל, קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי [שיש לו הנאה ממנו צריך לברך].

קורא [רך של דקל. כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ. רש"י], רב יהודה אמר בורא פרי האדמה, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו.

רב יהודה אמר בורא פרי האדמה. פירא הוא [פרי הוא. ולא מברך בורא פרי העץ שפרי הדקל הוא התמרים].

ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו. הואיל וסופו להקשות [מחשיבו כאוכל עץ לא כאוכל פרי].

אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא [חריף], כוותך מסתברא [כמותך מסתבר] דהא צנון סופו להקשות [שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ. רש"י] ומברכינן עליה בורא פרי האדמה.

ולא היא, צנון נטעי אינשי [נוטעים אנשים] אדעתא [על דעת] דפוגלא [לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא. רש"י], דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [אלא על דעת תמרים. לכאורה היה נראה לפרש שמכיוון שהקורא אינו עיקר הפרי שנוטעים על דעתו, מה שהוא מתקש גורם להחשיבו כעץ. ופוגלא לא מחשיבים כעץ כיוון שנוטעים על דעת פוגלא והוא עיקר הפרי. אבל מהקושיא לקמן בסמוך מוכח שעזב לגמרי את הסברא של מתקשה, וכעת סבור שתלוי רק אם נוטעים מתוך דעת עליו או לא].

וכל היכא [וכל היכן] דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי [על דעת שכך] לא מברכינן עליה? והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא [שנוטעים אנשים על דעת פרחא. רש"י פירש ש"פרחא" הוא שם פריו של הצלף], ותנן [גם כאן היא ברייתא והיה צריך להיות ותניא]: "על מיני נצפה [צלף], על העלין ועל התמרות [בתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה. רש"י] אומר בורא פרי האדמה. ועל האביונות [עיקר הפרי] ועל הקפריסין [הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים. רש"י] אומר בורא פרי העץ [והרי שמברכים גם על מה שלא נתכוון אליו כשנטע. שנתכוון רק לאביונות שהן ה"פרחא"]".

אמר רב נחמן בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא [לאכול את העלים ואת התמרות שאינן ממעטין את האילן בכך. רש"י], דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [לאכול את הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן. רש"י].

ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה [שקילס שמואל את רב יהודה], הלכתא כותיה [כמותו] דשמואל.

אמר רב יהודה אמר רב, צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין [איסור ערלה הוא רק על הפרי ולא על שאר חלקי העץ].

למימרא [לומר] דאביונות פירי, וקפריסין לאו פירי?

ורמינהו [מקשים מהברייתא]: "על מיני נצפה [צלף], על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה. ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ" [ואם קפריסין אינו פרי היה ראוי לברך עליו פרי האדמה כמו על עלים ותמרות].

הוא דאמר כרבי עקיבא, דתנן [משנה במסכת מעשרות ד' ו']: "רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין. רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי".

ונימא [ונאמר] הלכה כרבי עקיבא?

אי [אם] אמר הלכה כרבי עקיבא, הוה אמינא [היינו אומרים] אפילו בארץ. קא משמע לן כל המיקל בארץ, הלכה כמותו בחוצה לארץ. אבל בארץ לא [הפסוק לגבי ערלה הוא רק בארץ ישראל. ערלה בחוצה לארץ היא מדברי סופרים לשמואל, או מהלכה למשה מסיני לרבי יוחנן. ולשניהם ספיקה מותר, והולכים בה אחרי המיקל. עיין קידושין ל"ח ב'].

ונימא [ונאמר] הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ.

אי אמר הכי [אם אמר כך] הוה אמינא [היינו אומרים] הני מילי [דברים אלה] גבי מעשר אילן [שלגביו נאמרה המשנה]. דבארץ גופא מדרבנן [חיוב מעשר מהתורה הוא רק בדגן תירוש ויצהר. ובשאר פירות וכן בצלף הוא מדרבנן אף בארץ].

אבל גבי ערלה, דבארץ מדאורייתא, אימא [אמור] בחוצה לארץ נמי [גם] נגזור, קא משמע לן [משמיע לנו רב שבחוצה לארץ זורק את האביונות שהן עיקר הפרי ואסורות משום ערלה, ואוכל את הקפריסין כרבי עקיבא, שבחוצה ארץ הולכים בערלה אחרי המיקל וספקה מותר. מהלשון "נגזור" מבואר שסוגייתנו סוברת כשמואל בקידושין ל"ח ב' שערלה בחו"ל היא מדרבנן. אמנם להלכה נפסק כרבי יוחנן שם שהיא מדאורייתא מהלכה למשה מסיני, וספיקה לקולא כיוון שכך נאמרה ההלכה].

רבינא אשכחיה [מצאו] למר בר רב אשי, דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין [של צלף וכמימרא של רב לעיל שמתיר קפריסין בחו"ל, והם בבבל היו].

אמר ליה [לו], מאי דעתך, כר' עקיבא דמיקל?

ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי [שמקילים יותר], דתנן [תוספתא במסכת כלאיים והיה צריך להיות "ותניא"]: "צלף, בית שמאי אומרים כלאים בכרם [אם נטע ביחד צלף וגפן עובר על איסור כלאי הכרם. כלאי הכרם הוא איסור לזרוע ירקות ומיני דגן בכרם גפנים. לנטוע אילן ביחד עם הגפנים מותר. בית שמאי סוברים שצלף הוא ירק ולא אילן, ולכן אסור בכלאי הכרם], ובית הלל אומרים אין כלאים בכרם [אם נטע צלף בכרם גפנים אינו עובר על איסור כלאיים, כיוון שהם סוברים שהוא אילן ולא ירק].

אלו ואלו מודים שחייב בערלה".

[ממשיך בביאור הברייתא כדי לסיים את קושייתו] "הא גופא קשיא [היא עצמה קשה] אמרת "צלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם" אלמא [כלומר] מין ירק הוא [ולכן אסור]. והדר [ושוב] תני: "אלו ואלו מודים שחייב בערלה" אלמא [כלומר] מין אילן הוא [שערלה אינה נוהגת בירק אלא רק באילן].

הא לא קשיא [זה לא קשה] בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי [ועושים] הכא [כאן] לחומרא והכא לחומרא.

מכל מקום לבית שמאי הוה ליה ספק ערלה [ספק אם צלף הוא אילן ואסור, או ירק ומותר], ותנן [מסכת ערלה ג' ט']: "ספק ערלה בארץ ישראל אסור [שהוא ספק איסור תורה], ובסוריא מותר [ארם צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול ארץ ישראל. רש"י. ואינה בכלל ארץ ישראל כיוון שהוא כיבוש יחיד ואינו נחשב כיבוש, אבל מכל מקום החמירו בו קצת], ובחוצה לארץ יורד ולוקח [הלוקח מן החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות [כלומר אסורות משום ערלה], יורד ולוקח הימנו אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות. רש"י] ובלבד שלא יראנו לוקט".

[עד כאן הוא קושיית רבינא על מר בר רב אשי. מר בר רב אשי היה סבור שצלף הוא ודאי אילן, ולכן זרק את האביונות שהן הפרי והן ודאי ערלה, שהצלף ההוא ודאי לא מלאו לו ג' שנים, ואכל את הקפריסין, כיוון שהם במחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא אם הם נחשבים פרי לעניין ערלה או כמו עלים שאין בהם איסור ערלה. וכל מחלוקת בערלה בחו"ל הולכים אחרי המיקל.

ורבינא הקשה, שהוא יכול לאכול גם את הפרי, כיוון שיש מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שלבית שמאי הצלף הוא ספק ירק, ולבית הלל הוא ודאי אילן. ונלך אחרי בית שמאי, שבערלה הולכים אחרי המיקל, ולשיטתם מכיוון שהוא ספק ירק אפשר להקל מספק בחו"ל ולאכול גם את הפרי].

רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה [עושים כמותו. גם אם אין הכרעה במחלוקת, כיוון שהיא מחלוקת עושים כדברי המיקל], ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה [וכאילו יש רק דעת בית הלל ואין מחלוקת ונחשב שהצלף ודאי אילן].

מודעות פרסומת