Archive for the ‘ברכות דף ל"ה עמוד א'’ Category

ברכות – דף ל"ה עמוד א'

4 בינואר 2010

פרק שישי – כיצד מברכין

מתני' כיצד מברכין על הפירות?

על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ.

חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן [שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו. וכן הפת. רש"י].

ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה.

חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ.

ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה.

רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים [לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות. ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין. רש"י].

גמ' מנא הני מילי [מניין דברים אלה]?

דתנו רבנן: (ויקרא יט, כד) ""קדש הלולים לה'" [וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.  וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה.  וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת-פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם], מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם [בנטע רבעי כתיב. משמע שני הלולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה. רש"י].

מכאן אמר רבי עקיבא, אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך".


והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא [לכך הוא בא]?

האי מיבעי ליה [זה נצרך לו. הפסוק של קודש הילולים. מפרש כעת "הילולים" מלשון "חילולים". ודורש שני חילולים למה נצרכו], חד [אחד. חילול אחד] דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה [חלל אותו ואחר כך אכול אותו. פירות האילן בשלוש השנים הראשונות אסורים משום ערלה. בשנה הרביעית נקראים נטע רבעי ויש בהם דינים מיוחדים שמשנה חמישית ואילך אינם נוהגים בהם. עיקר דינם הוא שיש להביאם לירושלים ולאכלם שם בטהרה.

אם רחוקה הדרך אפשר לחלל קדושתם על מעות, כלומר שאומר נוסח חילול, והפירות יוצאים להיות חולין והקדושה עוברת למעות. ויביא את המעות לירושלים ויקנה בהם פירות שהקדושה תחול עליהם, ויאכלם בטהרה. דיני פירות נטע רבעי שווים לדיני פירות מעשר שני].

ואידך [החילול השני], דבר הטעון שירה טעון חלול, ושאינו טעון שירה אין טעון חלול
[שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם. שנאמר "קדש הלולים", דבר שמהללין בו טעון חלול, וזהו יין. רש"י].

וכדר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן. דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שאין אומרים שירה אלא על היין [שאין אומרים. הלוים שיר של קרבן במקדש. אלא על היין. כשמנסכין נסכי מזבח. רש"י], שנאמר: (שופטים ט, יג) "ותאמר להם הגפן, החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים". אם אנשים משמח, אלהים במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. הניחא [הא ניחא. זו נוחה] למאן דתני "נטע רבעי" [בכל מקום במשנה שונה "נטע רבעי", שסבור שבכל האילנות נוהג דין רבעי, ויכול לדרוש הילול אחד לברכה]. אלא למאן דתני "כרם רבעי" [בכל מקום במשנה שנזכר דין רבעי. שסובר שרק בגפן נוהג דין רבעי] מאי איכא למימר? [מה יש לומר? שנצרך ההילול השני ללמוד דבר הטעון שירה טעון חילול. ואין מניין ללמוד ברכה]

דאתמר [שנאמר], ר' חייא ור' שמעון ברבי [בן רבי], חד [אחד] תני "כרם רבעי" [בכל מקום במשנה שנאמר דין רבעי] וחד תני "נטע רבעי".


ולמאן דתני כרם רבעי, הניחא אי יליף [אם לומד] גזירה שווה. דתניא: "רבי אומר, נאמר כאן (ויקרא יט, כה) "להוסיף לכם תבואתו" ונאמר להלן: (דברים כב, ט) "ותבואת הכרם". מה להלן כרם אף כאן כרם. אייתר ליה [התייתר לו] חד הלול לברכה.

ואי לא יליף [לומד] גזרה שוה, ברכה מנא ליה [מניין לו]?

ואי נמי [ואם גם] יליף [לומד] גזרה שוה, אשכחן [מצאנו] לאחריו, לפניו מנין?

הא לא קשיא [זה לא קשה], דאתיא [שבאה] בקל וחומר, כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן.


אשכחן כרם [מצאנו כרם. למדנו שפירות הכרם חייבים בברכה], שאר מינין מנין?

דיליף [שלומד] מכרם, מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.

איכא למפרך [יש לפרוך], מה לכרם שכן חייב בעוללות ["וכרמך לא תעולל". (ויקרא יט) איזהו עוללות, כל שאין להן פסיגין, לא כתף ולא נטף, אלא שורה יחידית של ענבים. רש"י. את העוללות חייב להשאיר לעניים. ומכיוון שחמור כרם שחייב בעוללות, אפשר שאין ללמוד ממנו לשאר דברים].

קמה תוכיח [שאינה חייבת בעוללות, וחייבת בברכה. שבקמה חייב ברכת המזון מדאורייתא, שנלמדת מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", ולומדים שנאמר על לחם]. מה לקמה שכן חייבת בחלה [יש חיוב להפריש חלה מן העיסה. ומכיוון שהא חמורה שחייבת בחלה, אין ללמוד ממנה לשאר דברים].

כרם יוכיח [שאינו חייב בחלה, וחייב בברכה].

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה [שזה חמור שחייב בעוללות, וזה חמור שחייב בחלה], הצד השוה שבהן, דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.

מה להצד השוה שבהן שכן יש בו צד מזבח [יין לנסכים וסלת למנחות. רש"י. ולכן הם חמורים ולא נלמד חיוב ברכה לשאר דברים הקלים שאין בהם צד מזבח]?

ואתי נמי [ובא גם] זית, דאית ביה [שיש בו] צד מזבח [המנחה באה בלולה בשמן. והוא חמור כמו קמה וכרם, וניתן ללמוד מהם שחייב ברכה].

וזית מצד מזבח אתי [בא. כלומר נלמד מכרם וקמה]?

והא בהדיא [בפירוש] כתיב ביה [כתוב בו] "כרם". דכתיב [שכתוב]: (שופטים טו, ה) "ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית"?

אמר רב פפא, "כרם זית" אקרי [נקרא], "כרם" סתמא לא אקרי.


מכל מקום קשיא, מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח [ואי אפשר ללמוד מכרם קמה וזית לשאר דברים שקלים שאין בהם צד מזבח, ואולי אינם חייבים בברכה].


אלא דיליף לה [שלומד אותה] משבעת המינין [האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' (שם ח) ובתרייהו [ואחריהם] כתיב "ואכלת ושבעת וברכת". רש"י. זוהי שיטת רבן גמליאל לקמן מ"ד א'. ולעיל בסוגייתנו הלך לפי שיטת חכמים שם שחולקים על רבן גמליאל וסוברים ש"ואכלת ושבעת וברכת" מתייחס רק ללחם שנאמר לפניו ולא לשבעת המינים. וכמובן שצריך עיון כמו בעוד כמה דברים בסוגיה חמורה זו]

מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.

מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים [ולכן אין הכרח ללמוד מהם לדבר שאינו חייב בביכורים]?

ועוד התינח לאחריו [שגם לרבן גמליאל, שבעת המינים חייבים מהתורה רק לאחריהם], לפניו מנין?

הא לא קשיא, דאתי [שבא] בקל וחומר, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן.

ולמאן דתני נטע רבעי, הא תינח כל דבר נטיעה. דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים, מנא ליה [מניין לו]?

אלא סברא הוא. אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.


(חומר למחשבה:

לעיל כ"א א' מבואר שברכה שלפני הלחם היא מדרבנן, ובוודאי גם כל שאר הברכות שלפני כל מאכל. ועיין תוספות כאן דיבור המתחיל לפניו, ועיין רשב"א לקמן מ"ח ב'.

ברכה אחרונה, היא מהתורה רק בלחם או בשבעת המינים. כמו שמבואר בסוגיות בכמה מקומות.

דיני נטע רבעי, לעניין חילול וכן לעניין השאלה אם הוא רק בכרם או בכל אילן, הם דינים מדאורייתא.

הגמרא מתייחסת ללימוד לעניין ברכה, וללימוד לגבי דיני נטע רבעי באופן שווה מבחינת ייתור הפסוקים והצרכת הפסוקים, ומשמע מזה שסוברת שדיני ברכות כולם מדאורייתא.

בתוספות כתבו:

"לפניו לא כל שכן [כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן]. לאו קל וחומר הוא. דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא. ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא".

אחר כך כתבו:

"אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו'. וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא. והגמרא היה סבור מתחלה דלמוד גמור הוא".

דבריהם אינם מובנים לי. הסיבה שהתוספות סבר שתחילת הסוגיא סברה שלימוד גמור הוא [והקל וחומר, קל וחומר גמור הוא], היא מכך שדורשים דיני נטע רבעי ודיני ברכות מאותם ייתורים וצריכותות, בלי לחלק שאלה מהתורה ואלה מדרבנן, וזה מוכיח שסבר שברכות מדאורייתא. למסקנת הסוגיא שהלימודים נשארו בקושיא ומסיק שהוא סברא, איך אפשר לומר עכשיו שהפסוק הוא אסמכתא בעלמא [והקל וחומר אינו קל וחומר]? הרי עדיין כל הלימוד מתבסס על כך שיש ייתור לברכה, ויש מי שלומד מאותו ייתור דין דאורייתא. וזה עדיין מכריח שהלימוד לברכה הוא מהתורה.

לדברי התוספות יש וודאי יישוב נכון, ודברי שלהלן לא באים לחלוק עליהם.

יש לי הרהורי דברים כאן, שאינם מבוררים ודורשים עוד עיון רב. והם נגד דברי התוספות. אניח אותם לפני הלומדים ובין אם יש בהם אמת ובין אם לא, יועיל לברר יותר את העניין.

בעיקר העניין, מה גורם לנו לקבוע שדין הלכתי מסויים הוא מדרבנן ודין מסויים הוא מדאורייתא?

אנו מורגלים לחשוב שהחלוקה מה מדאורייתא ומה מדרבנן קשורה לשאלה מה כתוב בתורה שבכתב ומה לא. או שזה קשור לתורה שבכתב ותורה שבעל פה.

אבל אם קצת מתבוננים רואים שאין זה כך.

שהרי התורה שבכתב כולה מתפרשת רק לפי התורה שבעל פה. וכל דין תורה אנו קוראים כך את התורה כיוון שבתורה שבעל פה נמסר לקרוא כך.

דין שאין לו רמז בתורה שבכתב, והוא "הלכה למשה מסיני" נחשב מדאורייתא לרוב רובם של הראשונים.

יש דינים מסברא שהם בוודאי מדאורייתא. למשל שאם נכרי אומר לו הרוג או שאהרגך, שייהרג ואל יעבור (בפסחים דף כ״ה וביומא דף פ"ב), ועוד הרבה, בפרט בדיני ממונות.

ויקרא רבה פרשה כ"ב:

"מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כלן נאמרו למשה בסיני. שנאמר, (קהלת א) "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים"".

ברכות ה' א':

"ואמר רבי לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב (שמות כד) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני"

מגילה י"ט ב':

"ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (דברים ט) "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר" מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו [ומה הם], מקרא מגילה".

מנחות כ"ט ב':

"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו".

באופן כללי הביאור בזה שיש דברים שהם בתורה בכח, ויוצאים לפועל על ידי חכמים שלומדים אותה.

אבל אי אפשר לומר שמה שהיה בפועל במתן תורה הוא דאורייתא, ומה שיצא אל הפועל אחר כך על ידי חכמים הוא מדרבנן.

שיש דינים מדאורייתא שנלמדים מרמז רחוק מאוד, מאות אחת מיותרת וכיו"ב, ולא מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. ויש דינים מדרבנן שנלמדים מדרשה יותר קרובה לפשט.

וחלק מהדינים מדרבנן היו נוהגים בזמן מתן תורה, וכגון ברכות הנהנין, או תפילה להרמב"ן שאין לה עיקר מהתורה, או להרחיק מעריות להרמב"ן שאין לה עיקר מהתורה, ועוד הרבה דינים מדרבנן שלא נאמר שהיה איזה זמן מסויים שתיקנו אותם, והאבות הרי קיימו גם דינים מדרבנן, והם נאמרו בהר סיני כמו כל הדינים דרבנן, ובוודאי נהגו בזמן מתן תורה.

אז מה יגרום לנו לומר שאלה יותר "בכח" ואלה יותר "בפועל".

בעל הלכות גדולות, שאמרו עליו הקדמונים שדבריו דברי קבלה, וכל הגאונים שלפני הרמב"ם, מנו במניין תרי"ג מצוות גם מצוות מדרבנן.

הרמב"ם בספר המצוות בשורש ראשון כותב על זה:
"ומה שייראה לי שהביאם אל זה [למנות מצוות מדרבנן], היותנו מברכין על אלו הדברים אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגלה, ולהדליק נר, ולגמור את ההלל. ושאלת התלמוד (שבת כ"ג א') היכן צונו? ואמרו מ"לא תסור". ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן".

היסוד שהביא הרמב"ם לדעתם הוא חזק, וקושייתו אינה חזקה לעניות דעתי.

שהרי לשיטת הרמב"ם לא כל פרט הלכתי שהוא מהתורה נמנה במניין המצוות. אלא רק עיקרי מצוות. והבחנה מה נחשב עיקר למנותו ומה הוא פרט, היא עמוקה ועמומה ונתונה לסברא ויש בה שיטות רבות.

ואם כן גם בעל הלכות גדולות יענה שהוא מנה רק עיקרי מצוות מדרבנן לפי דעתו ולא כל פרט הלכתי או תקנה מדרבנן.

אם דינים מדרבנן נאמרו למשה בהר סיני, והיו נוהגים בזמן מתן תורה, ונדרשים מדרשה יותר קרובה לפשט מדינים אחרים שהם מדאורייתא, ואע"פ שאינם נדרשים מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, יש גם דינים מדאורייתא שנדרשים בדרשות שאינן מכח י"ג מידות הללו, ולבעל הלכות גדולות נמנים במניין תרי"ג מצוות, אם כן מה הוא הגדר שקובע שאלה נחשבים מדרבנן ואלה מדאורייתא?

לעניות דעתי רחוק לומר שבהר סיני ניתנה התורה שבכתב, וניתנו דרכי הדרשה, ומה שדרשו חכמים לפי דרכי הדרשה הוא מדאורייתא. ומה שנדרש מפסוקים ואמרו שהוא מדרבנן הוא מכיוון שהוא לא לפי דרכי דרשה אלה, אלא לפי דרכי דרש אחרות שמה שנלמד מהם, בגלל שנלמד רק מהן הוא מדרבנן. ואין בזה ליישב למה סברא היא מהתורה לפעמים, ולמה הלכה למשה מסיני הוא מהתורה. ושוב ראיתי שאי אפשר לומר כן כלל, כיוון שיש בהרבה סוגיות שמביאים דרשה, וסוברים שהיא מדאורייתא, ואחרי שיש קושיות, כדי ליישבן אומרים שהדרשה היא אסמכתא בעלמא ובאמת הדין הוא מדרבנן. והרי זה מוכרח שאין סוג מסויים של דרשות שמה שנלמד מהן הוא מדאורייתא וסוג אחר של דרשות שמה שנלמד מהן הוא מדרבנן. אלא אותה דרשה עצמה, אם נמסר למשה מסיני שזה דין דאורייתא היא דרשה דאורייתא ואם נמסר שהוא דין מדרבנן הוא דין מדרבנן. ואם על ידי קושיות מוכיחים שזהו דין מדרבנן אומרים שהדרשה היא אסמכתא. ונראה מזה שאין גדר שעל פיו אפשר לדעת בעצמנו שדין מסויים יהיה מדאורייתא או מדרבנן, אלא רק לפי מה שנמסר בהר סיני שדינים אלה מדאורייתא ודינים אלה מדרבנן.

נראה לפום ריהטא, שהתורה הדינית, ההלכה, היא כולה תורה שבעל פה. גם מה שמדאורייתא וגם מה שמדרבנן. ומקצת הדינים כתובים בתורה שבכתב בפשט או בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וחלק לא. וכגון הלכה למשה מסיני או רמזים מפסוקים שאינם מי"ג מידות שהתורה נדרשת.

בהר סיני נמסרו כל הדינים. גם העתידים להיות. וחלק ממסירת התורה היתה גם הקביעה שדינים מסויימים ייחשבו מדאורייתא ודינים אחרים מדרבנן.

איך דינים אלה נדרשים לא נמסר בפירוש כל פרט של כל דרשה, אלא רק כללי הדרשות ודרכיהן, וחכמים עמלו להתקרב אל התורה ולגלות בה לפי זכות שכלם מקור ורמז לכל פרט הלכה. בין שהוא מהתורה ובין שהוא מדרבנן. שלעניין דרשה שוים הם. ובכך תיושב גם הסוגיא שלנו שדורש דיני נטע רבעי שהם מהתורה ודין ברכת הנהנין שהוא מדרבנן, ועושה החשבון איזה ייתור פנוי ואיזה כבר יש לימוד ממנו ולא מבחין לעניין זה בין דינים מדאורייתא לבין דינים מדרבנן. שכולם מרועה אחד ניתנו.

עיין גם לקמן מ"ח ב', ששואל מניין לברכת המזון מהתורה, ומביא לימודים בלי לחלק בין ברכות מהתורה לברכה רביעית מדרבנן, וכן לא מחלק בין לימודים מהתורה ללימודים מנביאים וכתובים.

ובעל כרחך שהשאלה מניין לברכת המזון מהתורה אינה לעניין מה מדאורייתא ומה מדרבנן, אלא שהברכות היו ידועות, גם אלה שמהתורה וגם אלה שמדרבנן, כיוון שנמסרו בהר סיני. וכעת בא למצוא להם מקור בכתובים. בלי לחלק בין דאורייתא לבין דרבנן. והכוונה "מניין לברכת המזון מהתורה", מניין למצוא מקור מהכתובים להלכות שמקובלות בידינו. עיין מה שכתבתי בה שם בפירוט. ויש עוד סוגיות כאלה.

עיין קידושין ל"ח ב' – ל"ט א', שספק ערלה בחוץ לארץ לדעת שמואל מדרבנן, ולדעת רבי יוחנן מדאורייתא מהלכה למשה מסיני. שניהם מסכימים שספיקו מותר. לשמואל כמו כל ספק דרבנן, ולרבי יוחנן כך נאמרה ההלכה למשה מסיני שספיקו מותר.

זו דוגמה לדין שאין להכריע מתוך גדריו ההלכתיים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. לא היה זמן שחכמים החליטו שהם מתקנים אותו, שאז לא ייתכן שיסבור רבי יוחנן שהוא מדאורייתא, אלא היה נהוג מזמן מתן תורה, ואינו כתוב בתורה שבכתב ולא נדרש ממנה, והשאלה אם הוא מדרבנן או מדאורייתא תלויה רק אם בהר סיני כשאמרו הקב"ה קבע שהוא ייחשב מדאורייתא או מדרבנן.

בברכות מ' ב' מובאת ברייתא: "תניא: (דברים כו) ""לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו".

ובמשנה במסכת מעשר שני ה' י"א: "ולא שכחתי" – לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.

משמע שהברייתא והמשנה לא באו ללמוד דין חדש אלא עוסקת בפירוש פשט הפסוק. גם לא הוזכרה בשום מקום כמקור לכך שיש לברך ברכת המצוות. ובכמה מקומות שאמר במפורש שברכת המצוות היא מדרבנן [ברכות ט"ו א' "אבל תרומה משום ברכה הוא, וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מילתא"] לא הוזכרה הברייתא או המשנה כמקור וכשאלה האם יש צד לומר שברכת המצוות היא מהתורה.

ברש"י על החומש מביא את המשנה כפירוש הפסוק. לא ידוע לי פירוש אחר בפסוק זה.

ויש לשאול, כיצד יתכן לפרש שפשט הפסוק מדבר על ברכה מדרבנן.

ולמה שכתבתי הוא מבואר, שבזמן מתן תורה היה דין לברך. ודין ברכה נאמר למשה מסיני, ולכן אין מניעה שהפסוק ידבר בו. כי מה שהדין נחשב מדרבנן הוא רק שהקב"ה מסרו לרבנן שתהיה להם הרשות לבטלו, ונאמר שספיקו לקולא ושאר הקולות בדינים מדרבנן. ומלבד זאת אין הבדל, ולגבי שאר הדברים הוא כמו דין תורה ואין מניעה שהפסוק ידבר בו.

יומא פ' א':
"אמר רבי אלעזר, האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור. שמא יבא בית דין אחר וירבה בשיעורין.
מאי ירבה בשיעורין? אי נימא [אם נאמר] דמחייבי קרבן אכזית קטן? והתניא: (ויקרא ד, כב) ""אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו.
אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא [שיש] כזית גדול".

הנה שיעור כזית לחיוב קרבן ולכל דיני תורה רבים שתלויים בו הוא בוודאי דין דאורייתא. בעירובין ד' א' וסוכה ו' א' נאמר שהוא מהלכה למשה מסיני. דעת רבי חנן לקמן מ"א א' שהוא כתוב בפסוק, לרש"י שם. לקמן מ"א ב' אמרינן ששיעורין מדרבנן, אבל אי אפשר לפרשה כפשוטה, ובהכרח יש לדחוק אותה כך או כך.

וצריך לומר שההלכה למשה מסיני, או הפסוק לרבי חנן, אמרו רק כזית, ונמסר לחכמים לשער אם הוא זית קטן, גדול, או בינוני. והקביעה שהוא בינוני דינה כהלכה מדרבנן ולכן יכול בית דין אחר לשנות אותה.

כעין זה יש לפרש בדעת הרמב"ם, והוא פשטות הסוגיות, שהתורה רק אמרה לקרוא קריאת שמע, ונמסר לחכמים לקבוע אילו פרשיות יקראו.

זו דוגמה שדרבנן ודאורייתא הם כגוף אחד. כי סתם "כזית" אינו שיעור, שיש כמה מינים וגדלים. וכשהתורה אמרה לא לאכול חמץ, אם בדיני התורה אין דין שיעור כמה יאכל ויעבור, הרי אין כאן כלל דין והלכה, והוא כמו מאמר מוסרי שאין רצון הקב"ה שיאכלו חמץ. ורק על ידי הדין מדרבנן שהוא כזית בינוני נעשו כל דיני התורה שתלויים בכזית לדינים הלכתיים. ומוכרחים לומר שהדין באיזה גודל של זית, הוא מגוף דיני התורה, רק שנמסר לידי חכמים שיהיה להם הכח לשנותו כדעתם [ואפשר שלכן לקמן מ"א ב' קוראו דרבנן] ולא בגלל שאינו בכלל גוף דיני התורה עצמה.

לקמן מ"ח א' שיטת רש"י שמי שאכל כזית ומחוייב בברכת המזון מדרבנן, יכול להוציא בברכה מי שאכל לשובע וחייב מהתורה. שנחשב מחוייב בדבר ביחס אליו. ועיין מה שכתבתי שם.

כמובן שכל הדברים כאן הם רק בגדר הרהור דברים, ויש עוד לברר היטב בהרבה סוגיות שנוגעות לזה.  ויש ראשונים שבוודאי לא מסכימים עם זה. אם כי זכור לי גם לשונות ראשונים שכתבו קרוב לזה, לעניין הדרשות. שאין זה כמו שנראה לכאורה שקודם היתה הדרשה, וממנה למדו את הדין. אלא להיפך, קודם ידעו את הדין, שנמסר בהר סיני, ואחרי שהמסקנה כבר היתה ידועה, חיפשו כעת לדרוש בפסוקים היכן זה נרמז בהם. כמדומני שבכמה סוגיות של דרשות פסוקים צורת הסוגיא היא שידעו מראש לאיזה דין ומסקנא צריך להגיע, ורק חיפשו איך הרמז בפסוק לזה.ואם כן השאלה אם הדין מדאורייתא או מדרבנן כבר היתה ידועה לפני הדרשא, ואחרי שמצאו לו מקור מהכתבו אמרו שזו דרשה מדרבנן כי ידעו מראש שהוא דין מדרבנן, ולא בגלל שדרך דרישתו מהפסוק שונה מדרך דרישת דין דאורייתא. ולכן כשעוסקים לדרוש, לא מחלקים בין דינים דאורייתא או דרבנן, ובחדא מחתא מחתינהו.

לכאורה לדברינו קשה, דינים שהיו נהוגים בזמן מתן תורה, ויש להם דרשה מהפסוק, והרי הם נאמרו בהר סיני למשה כמו כל דבר בתורה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והם מדרבנן רק מכיוון שגזר כן הקב"ה ומסר כן בתורה שבעל פה, למה הם נקראים מדרבנן. מה הם קשורים לרבנן יותר מדינים אחרים שנמסרו בהר סיני ואינם מפורשים בתורה שבכתב, וכגון ל"ט מלאכות שבת ותולדותיהן, או סברות בדיני ממונות כגון גוד או איגוד וכו', שאינם כתובים בתורה והם מדאורייתא. היה נכון יותר לומר עליהם שאלה דינים מהתורה במדרגה פחות חמורה וספקם לקולא ואפשר להתירם במקום צער וכל כיו"ב.

אפשר לתרץ בפשטות, שבהר סיני אמר הקב"ה שהדינים האלה אינם עומדים לעד כמו כל דיני התורה, אלא רצונו למוסרם לשיקול דעת רבנן שתהיה להם רשות לשנות אותם או לבטלם לכשיסברו שכך האמת באותו זמן. והם נקראים מדרבנן לא בגלל שרבנן חידשו אותם, אלא כי הם ניתנו לרבנן להיות מופקדים לשיקול דעתם.

בחלק התשובות הפניתי לכאן וביקשתי עזרה מהלומדים בעניין זה. עיין שם שכתבו בזה כמה תלמידי חכמים חשובים ונוספו כמה דברים חשובים בעניין. ועיין עוד גם במה שכתבתי בזה בתלמוד מוסבר על בבא קמא פ"ז א')

.

תנו רבנן: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל".

מאי תקנתיה [מה תקנתו]? ילך אצל חכם.

"ילך אצל חכם"? מאי עביד ליה [מה יעשה לו. החכם]? הא עביד ליה איסורא [הרי עשה איסור. בכך שנהנה בלא ברכה, ומה יועיל חכם לזה]?

אלא אמר רבא, ילך אצל חכם מעיקרא [מקודם] וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה.


אמר רב יהודה אמר שמואל, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים. שנאמר: (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה".


ר' לוי רמי [הקשה משני מקראות זה על זה], כתיב: "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".

לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.