Archive for the ‘ברכות דף ל"ד עמוד א'’ Category

ברכות – דף ל"ד עמוד א'

4 בינואר 2010

מתני' (האומר יברכוך טובים הרי זה דרכי מינות) [שצריכין ישראל לצרף עמהם פושעי ישראל באגודת תעניותיהם. שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת].

העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו. ולא יהא סרבן באותה שעה [לפי ששאר יורדין לפני התיבה כשאומרים לו לך רד צריך לסרב פעם אחת, כלומר איני כדאי לכך. כדאמרינן לקמן בשמעתין. אבל זה לא יסרב מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך. רש"י].

מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה [אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת, ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו, יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן. רש"י. ועיין לקמן שפירוש זה מוקשה מדברי הגמרא, ולנוסח שלנו בגמרא נוח יותר לפרש שטעה בנוסח הברכה, ולא שדילג].

העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים [השליח ציבור בסוף כל ברכה וברכה. רש"י] מפני הטרוף [שלא תטרף דעתו ויטעה. לפי ששליח ציבור הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה, כדאמרינן במס' סוטה (דף לט:). ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו. רש"י].

ואם אין שם כהן אלא הוא [החזן. רש"י], לא ישא את כפיו [שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור. רש"י]. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי.


גמ' תנו רבנן: "העובר לפני התיבה צריך לסרב. ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח. ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה, פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית פושט את רגליו ויורד".


תנו רבנן: "שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן שאור [להחמיץ את העיסה], ומלח [בתבשיל] וסרבנות".


אמר רב הונא, טעה בשלש ראשונות חוזר לראש. באמצעיות חוזר לאתה חונן [שהיא תחילת האמצעיות]. באחרונות חוזר לעבודה.

ורב אסי אמר, אמצעיות אין להן סדר [ואם דלג ברכה אחת ואח"כ נזכר בה, אומרה אף שלא במקומה. רש"י].


(הקשו בתוספות על רש"י: "ולא נהירא, דהא תנן במגילה (פ"ב ד' יז.) "הקורא את המגילה למפרע לא יצא". ותניא: (שם) "וכן בהלל וכן בקריאת שמע וכן בתפלה". לכך נראה כפירוש רשב"ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר, היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר. אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג' ראשונות וג' אחרונות שחוזר לראש". ועיין עוד שם.

רש"י לעיל י"ג א' פירש קורא קריאת שמע למפרע לא יצא, שאומר מהסוף להתחלה תיבה תיבה, ולא שהופך סדר הפרשיות, שבזה יצא וכמו שכתב הרמב"ם.

ולפירושו לכאורה היה אפשר לומר שהופך סדר הברכות לרב אסי הוא כמו הופך סדר פרשיות קריאת שמע.

אמנם אי אפשר לומר כן, שאמרו במגילה שם מניין לנו שבתפילה למפרע לא יצא, ואומרים שלומדים מכך ששמעון הפקולי סידר י"ח ברכות, ואמרו :"במתניתא תנא במאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר", ופירש רש"י שם "על הסדר כמשפט המקראות", ומביא שם ברייתא הנותנת טעם לסדר כל אחת מהברכות מהמקראות. והרי מפורש שלמפרע לגבי תפילה נאמר לגבי סדר הברכות ולא לקריאת תיבה תיבה מהסוף להתחלה כמו בקריאת שמע. והיא ברייתא ואין שם מי שחולק עליה, ואיך רב אסי כאן אומר נגד הברייתא והגמרא לא מקשה. וצריך עיון גדול בשיטת רש"י).

מתיב [משיב ממשנתנו] רב ששת: "מהיכן הוא חוזר, מתחלת הברכה שטעה זה" [ואינו צריך לחזור לאתה חונן].

תיובתא דרב הונא? [תשובה על רב הונא? כלומר האם נדחה את דבריו]

אמר לך רב הונא: אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו [כולן ברכה אחת הן. ו"מתחילת הברכה" הכוונה שחוזר לאתה חונן].

(אם במשנה מדובר שלא דילג זה שטעה, אלא רק טעה בנוסח ברכה אחת, והעלוהו והורידו אחר, והאחר ממשיך מאותה ברכה שטעה בה הראשון, הרי לרב אסי ניחא, שסבור שאין צריך לחזור לאתה חונן. ולרב הונא קשה.

אבל לפי זה יהיה דחוק, שכשרב הונא אמר טעה בשלוש ראשונות וכו', הרי הוא התכוון לדילג, לפי המשך רב אסי לפי רש"י, ואינו אותו אופן של טעות כמו במשנה.

אמנם רש"י פירש גם במשנה עצמה וגם כשהביאו להקשות ממנה כאן, שטעה, היינו שדילג. ולפי זה קשה מהמשנה גם על רב אסי ולא רק על רב הונא. שאם דילג על ברכה, ואמר ברכה שאחריה, זה שיורד במקומו אומר את זו שדילג עליה, וממנה ממשיך על הסדר, והרי שאין זה כרב אסי שאומר את זו שדילג וממשיך מהיכן שהגיע הטועה, ולא ממשיך כסדר.

לשון רש"י כאן: "מתחלת הברכה שטעה זה". אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן".

מלשון זה משמע שהקושיא היא על רב אסי. שלא אומר שמשמע ממשנתנו שלא חוזר לאתה חונן, שזו הקושיא ממנה על רב הונא, אלא אומר, "ואומר משם ולהלן", שזו קושיא על רב אסי. וצריך עיון גדול.

יש בכתבי יד שינויי נוסחאות כאן. אולי לפי חלק מהם ייתכן ליישב. לעניות דעתי אין בכוחנו לעסוק בבירור נוסחאות, ואין לנו רשות לעשות כן. כמובן לא לקבוע נוסח הגמרא, אלא גם לא לומר לרש"י היתה גרסה כזו ולתוספות גרסה כזו.

העסק בגרסאות היה מסור לרבותינו הראשונים, שהיה שכלם ברור וזך, וגם קבלו איש מפי איש גרסאות שנמסרו במסורת וידעו שהן מוגהות ומבוררות, וידעו לדון בשינויים שבהן.

אנו איננו יודעים כלל איזה מכתבי היד העתיקים שבדרך מקרה הגיעו לידינו מוסמך ומוגה, ואיזה מתלמיד טועה. מה שיש חוקרים באוניברסיטה בכתבי יד ונוסחאות, רוב דבריהם הם השערות ללא כל בסיס וראיה, זה אומר בכה וזה אומר בכה לפי רצונם והאמת נעדרת. חלילה ליסד דברי אלוהים חיים על דמיונות והשערות כאלה.

אם נרשה לעצמנו לפרש דברים על ידי השערות של שינויי גרסה, אבדנו את כל לימוד הגמרא.

אנו אין לנו אלא דפוס וילנא שנתקבל על ידי כל גדולי הדור הקודם שקטנם עבה ממתנינו, ובכל הישיבות, והוא היחיד שלגבינו נחשב כמסורת. ואם יש מקום שאין בידינו ליישב, הנכון הוא להניח בצריך עיון, ואולי יבוא מי שחכם יותר ויידע ליישב.

זהו מבחן למידת הענווה לקבל שלא כל דבר יש ביכולתנו לתרץ, ונשאר בצריך עיון שאין בזה עוון, ויצאנו ידי חובה גם ללא תירוץ, שאין עליך המלאכה לגמור, ולא נלך לבורות נשברים של השערות לגבי גרסאות.

מלבד כמובן הגרסאות כמו שהובאו בפירוש בראשונים, ורק לפי מה שהראשונים אמרו עליהן).

אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא, ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.


תנו רבנן: "מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי.

אמרו לו תלמידיו, רבינו כמה ארכן הוא זה?

אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה [שכתב בו]: (דברים ט, כה) "את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'" [וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר יְהוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם].

שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי.

אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה?

אמר להם כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב: (במדבר יב, יג) "אל נא רפא נא לה".
[וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ]

אמר ר' יעקב אמר רב חסדא, כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר: "אל נא רפא נא לה", ולא קמדכר [מזכיר] שמה דמרים.


תנו רבנן: "אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף. ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה".


אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, הדיוט כמו שאמרנו [שוחה באבות ובהודאה תחילה וסוף], כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה [כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו. רש"י], והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה.

אמר רבי יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה [לי מפורשת לי ממנו] דרבי יהושע בן לוי, הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה, המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף. שנאמר: (מלכים א ח, נד) "ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו".

כאן לאחר ברכה