Archive for the ‘ברכות דף ל"ג עמוד ב'’ Category

ברכות – דף ל"ג עמוד ב'

1 בינואר 2010

"ר' אליעזר אומר בהודאה"

ר' זירא הוה רכיב חמרא [רוכב על חמור]. הוה קא שקיל ואזיל ר' חייא בר אבין בתריה [היה נוטל והולך רבי חייא בר אבין אחריו. "שקל ואזיל" פירושו נוטל והולך, הוא ביטוי המופיע בכמה מקומות. אפשר שפירושו שהיה נוטל שולי גלימתו שלא יפריעוהו]. אמר ליה [לו], ודאי דאמריתו [שאמרתם. פונה אל הרב בלשון רבים דרך כבוד] משמיה דר' יוחנן, הלכה כר' אליעזר ביום טוב שחל להיות אחר השבת [שאומרים הבדלה, ולא אומרים אתה חונן אלא ברכה של יום טוב. ולכן אי אפשר לומר הבדלה בתפילה אלא או בהודאה כרבי אליעזר, או כברכה רביעית בפני עצמה כרבי עקיבא]?

אמר ליה אין [הן].

הלכה מכלל דפליגי [מכלל פירושו להסיק. מכך שאמר "הלכה" יש להסיק שיש חולקים. ושואלת הגמרא מי הם החולקים]?

ולא פליגי [ולא חולקים]?

והא פליגי רבנן [והרי חולקים חכמים. שאמרו במשנה "והבדלה בחונן הדעת"]?

אימר דפליגי רבנן [אמור שחולקים חכמים] בשאר ימות השנה. ביום טוב שחל להיות אחר השבת מי פליגי? [האם חולקים? שהרי במוצאי שבת מתפללים תפילת יום טוב שאין בה ברכת חונן הדעת. ומכיוון שאי אפשר לומר הבדלה בחונן הדעת, אין ראיה שחולקים על רבי אליעזר. צריך עיון להבין מה הקשתה הגמרא "והא פליגי רבנן". הרי גם בקושיא ידענו שאין חונן הדעת ביום טוב, ומה סבר להקשות].

והא פליג [והרי חולק] ר' עקיבא?

אטו [וכי] כל השנה כולה מי עבדינן [האם עושים אנו] כר' עקיבא, דהשתא ניקו ונעביד כוותיה [שעכשיו נקום ונעשה כמוהו], כל השנה כולה מאי טעמא [מה הטעם] לא עבדינן [לא עושים אנו] כרבי עקיבא, דתמני סרי תקון תשסרי לא תקון [ששמונה עשרה תקנו, תשע עשרה לא תקנו], הכא נמי שב תקון תמני לא תקון [כאן גם שבע תקנו, שמונה לא תקנו. הכוונה בתפילת יום טוב של מוצאי שבת].

(לעיל עמוד א' שואלת הגמרא שנראה אנו כיצד תקנו לומר הבדלה בתפילה, ומתרצים שכשהעשירו קבעו לאמרה על הכוס ואז נשכחה התקנה כיצד לאמרה בתפילה.

כשהגמרא אומרת כאן שמונה עשרה תקנו תשע עשרה לא תקנו, הרי אינה יודעת כיצד תקנו, שנשכחה התקנה. אלא סברא היא, שמניין הברכות מדוייק ומכוון, כמו שמבואר לעיל כ"ח ב', ולכן אין סברא שנטו מהמספר לצורך אמירת הבדלה.

מכיוון שכל השנה איננו עושים כרבי אליעזר, הרי שיש גם סברא מדוע לא לעשות כמוהו. וצריך לומר שסברת רבי אליעזר מקובלת על דעת חכמים, רק שלהלכה הכריעו שהסברא לומר בחונן הדעת עדיפה. וביום טוב שחל להיות אחר השבת אין סברא לא לנהוג כדעתו. אבל לגבי דעת רבי עקיבא יש סברא שאין לקבלה כלל).

אמר ליה לאו "הלכה" אתמר [נאמר], אלא "מטין" אתמר [אם נאמר "הלכה" הכוונה שדורשים כן בדרשה ברבים להודיע שכן הלכה. ואז קשה שמכיוון שאין ברכת אתה חונן בתפילת יום טוב, ודעת רבי עקיבא אינה מקובלת עלינו, פשוט שעושים כרבי אליעזר ואין צריך לדרוש כך. אם נאמר "מטין" הכוונה שאם יחיד בא לשאול מורים לו, אבל לא דורשים בדרשה, ואז אין קושיא, שאותו יחיד לא ידע שדבר פשוט הוא].

דאתמר [שנאמר]:

ר' יצחק בר אבדימי אמר משום רבינו, "הלכה". ואמרי לה [ואומרים לה. כלומר יש גרסה אחרת], "מטין".

ר' יוחנן אמר, "מודים" [כלומר מודים חכמם לרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות אחר השבת].

ור' חייא בר אבא אמר, "נראין" [שאם עשה כרבי אליעזר לא מחזירים אותו. אבל לא מורים כן אפילו ליחיד שבא לשאול].

אמר ר' זירא נקוט [אחוז] דרבי חייא בר אבא בידך, דדייק וגמר שמעתא מפומא דמרה שפיר כרחבא דפומבדיתא [שדייק ולמד סוגיא מפי בעליה היטב כמו רחבא מפומפדיתא. רש"י: שהוא מדקדק בלשון רבו וקובע בו סימנים שלא יתחלף לו נראין במטין או במודים].

דאמר רחבא אמר ר' יהודה, הר הבית סטיו כפול היה, והיה סטיו לפנים מסטיו. [רש"י: כרחבא. שהיה מדקדק בלשון רבו ואומר סטיו כפול היה. ואע"פ שבלשון משנה קורהו אצטבא בפסחים, ובסוכה על גב האצטבא, הוא דקדק בלשון רבו ולא אמר אצטבא כפולה היתה]

אמר רב יוסף, אנא [אני] לא האי ידענא [לא זה יודע אני], ולא האי ידענא [לא נראין, ולא מודים, ולא מטים. רש"י]. אלא מדרב ושמואל ידענא, דתקינו לן מרגניתא בבבל [משל רב ושמואל יודע אני, שתקנו לנו מרגנית בבבל. כלומר תקנו נוסח הבדלה יקר ונאה כמרגנית, ואומרים אותו בתוך ברכה אמצעית של יום טוב]: "ותודיענו ה' אלהינו את משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חקי רצונך, ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה, ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת. הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך. ותתן לנו וכו' [וממשיך בברכה אמצעית של יום טוב].

.

(חומר למחשבה:

בסידורים הנוסח שונה ממה שכאן. וכן הוא גם בשאר מקומות, שיש שינוי בנוסח תפילות וברכות בין מה שבגמרא לבין מה שבסידורים.

בכתבי תלמידי האר"י ז"ל נכתב על זה, ששורש הנשמה תלוי במקום שנמצא האדם בו. ומכיוון שהקהילות נפוצו למקומות שונים, בכל מקום שנמצאים שורש נשמתם מושפע מהמקום, ולפי זה גם נשתנו נוסחי התפילות בין הקהילות. אין נוסח תפילה אחד שהוא יותר נכון או מקורי, אלא כל נוסח הוא הנכון לבני הקהילה שמתפללים אותו.

הנוסח שבגמרא הוא הנוסח שהיה נהוג בבית כנסת של מחברי הגמרא. הנוסח שבסידורים הוא הנוסח שנמסר איש מפי איש בקהילות המתפללים בבית הכנסת, והוא משתנה לפי הקהילות.

וכן גם כתבו בספרי חסידות, שיותר טוב שלא להעתיק את מקומו שלא לצורך, כיוון שעל ידי שעובר למקום אחר משתנה גם שורש נשמתו.

העניין בזה לפי הפשט, שהנה העולם הוא דיבור של הבורא אל בני האדם שדרים בו. כמו שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם. כתוב "בדבר ה' שמיים נעשו" ו "לעולם ה' דברך נצב בשמים".

כשאדם רואה את הנץ החמה הרי שהבורא מדבר איתו ואומר לו שהוא מאיר לו ברחמים, ומשפיע טובו אליו, מגלה אליו חכמתו, אומר לו שהוא קונה אותו להיות שלו. מגן עליו, ומגלה אליו את יופיו והדרו מתוך אהבה שאוהב אותו.

ומתוך שהאדם שומע דיבור זה הוא עונה לבוראו ואומר לו:
הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְרֵאשִׁית. מָה רַבּוּ מַעֲשיךָ ה'. כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשיתָ. מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:
הַמֶּלֶךְ הַמְרומָם לְבַדּו מֵאָז. הַמְשֻׁבָּח וְהַמְפאָר וְהַמִּתְנַשּא מִימות עולָם:
אֱלהֵי עולָם. בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ. אֲדון עֻזֵּנוּ. צוּר מִשגַּבֵּנוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ. מִשגָּב בַּעֲדֵנוּ:
אֵל בָּרוּךְ גְּדול דֵּעָה. הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה. טוב יָצַר כָּבוד לִשְׁמו. מְאורות נָתַן סְבִיבות עֻזּו. פִּנּות צְבָאָיו קְדושִׁים. רומְמֵי שַׁדַּי. תָּמִיד מְסַפְּרִים כְּבוד אֵל וּקְדֻשָּׁתו:
תִּתְבָּרַךְ ה' אֱלהֵינוּ עַל שֶׁבַח מַעֲשי יָדֶיךָ. וְעַל מְאורֵי אור שֶׁעָשיתָ. יְפָאֲרוּךָ סֶּלָה:

וכך הוא בכל עת ובכל פרט שקולט האדם בחושיו.

והנה הנץ החמה בארצות הצפון אינו דומה להנץ החמה בארצת הדרום. והרי זה כאילו דיבורו של הבורא אל נפש האדם הוא במנגינה אחרת והטעמה אחרת.

הדיבור בין האדם לבורא הוא עצם מהות ויישות ומציאות האדם, הוא שורש נשמתו. לכן כשמעתיק עצמו למקום אחר ובו נוף אחר ואקלים אחר, נעשה שינוי בשורש נשמתו.

עיין במשנה ברורה סימן ס"ב, בביאור הלכה דיבור המתחיל יכול, שכתב לגבי דברים שניתן לאמרם בכל לשון, וכגון "הרי את מקודשת לי", שכשר לאמרו גם בשפות אחרות, שזהו רק אם אומר כן במקום שבני אותו מקום מדברים בשפה זו. כלומר אם אמר "הרי את מקודשת לי" בצרפתית, אם הוא נמצא בצרפת הרי זה דיבור וחלים הקידושין. אבל אם הוא נמצא באנגליה ואומר הרי את מקודשת לי בצרפתית, לא חלים הקידושין, כיוון שבני המקום אינם מדברים בשפה זו, הרי זה כאילו לא אמר מאומה.

דבריו מוכרחים מהגמרא בקידושין דף ו' למדייק בה היטב.

ולכאורה הוא דבר תימה. ולמה שכתבתי הוא ברור. שהשפה נובעת משורש הנשמה של הדוברים בה. ובצרפת שורש הנשמה הוא כפי האקלים והנוף של המקום, שקובעים שורש נשמה מסויים, שכשהוא מבטא את עצמו, שפתו היא צרפתית. ואם יעתיק מקומו לאנגליה שורש הנשמה אחר, וצרפתית היא לא מה שמבטא אותו מתוך עצמו לאמיתו, ולכן צרפתית באנגליה אינה נחשבת שפה כלל והמדבר בה כאילו לא אמר מאומה.

כמובן שתוכן הדברים יהיה מובן ליודעי צרפתית גם אם מדברים כשהם באנגליה. אבל גדר דיבור לגבי דיני תורה אינו מה שמלמד ידיעות שאומרים אותן, אלא מה שמגלה את פנימיות עומק עצמיות הלב אל השומע. ואת זה צרפתית יכולה לעשות רק אם מדברים בה כשנמצאים בצרפת.

לפי זה לכאורה יקשה שאם מקדש בלעז בארצות הברית, לא יחולו הקידושין אם אומר באנגלית, אלא צריך לאמרם בלשון האינדיאנים ילידי המקום הראשונים.

אמנם אין זו קושיה, כיוון שגם בני האדם משפיעים על נפש המקום. שהמקום הוא דיבור אליהם, אבל גם הם דיבור אל המקום, ומשפיעים זה על זה. שגם הדומם יש בו נפש והאדם שולט בה. כשנגזר בשמיים שארץ של בני עם אחד תינתן לעם אחר יש בזה גם גזירה על אותה ארץ שכעת היא תחת שר של העם שכבש אותה. החוויה הנפשית העמוקה הפנימית של מי שראה את ארץ אמריקה בימי האינדיאנים אינה שווה לזו של מי שרואה אותה היום.

דברים ל"ב ח':
"בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

רש"י: ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון

דברים ד' י"ט:

"וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם".

רמב"ן על דברים ל"ב ז':
"שאל אביך" – רמז למבינים. וכן זקניך. והטעם כמו שאמר (לעיל ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו', כי לכל חלק במטה חלק למעלה. וטעם למספר בני ישראל כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול, והעד כי חלק ה' עמו. וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי).

.

מתני' האומר [בתפילתו. רש"י] "על קן צפור יגיעו רחמיך" [כמו שהגיעו רחמיך על קן צפור וגזרת לא תקח האם על הבנים  (דברים כב), כן חוס ורחם עלינו], "ועל טוב יזכר שמך", "מודים מודים" משתקין אותו.


גמ' בשלמא [בשלום. כלומר אין זה קשה] "מודים מודים" משתקין אותו, משום דמיחזי [שנראה] כשתי רשויות.


"ועל טוב יזכר שמך", נמי [גם] משמע על הטובה ולא על הרעה. ותנן [משנה לקמן נ"ד א'] "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה".


אלא "על קן צפור יגיעו רחמיך" מאי טעמא?

פליגי בה תרי אמוראי במערבא [חולקים בה שני אמוראים בארץ ישראל] רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד [אחד] אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית [לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו. רש"י]. וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

.

(חומר למחשבה:

אני מעתיק כאן קטע מהמאמר על משפט עברי שנוגע לענייננו:

מצוות התורה העוסקות במשפטים כגון נזיקין, קניינים, שטרות, עדות, סנהדרין, שומרים, שכירות, ריבית וכיו"ב, הן מצוות דתיות כמו שאר מצוות התורה. כלומר עניינן להעמיד את המציאות הגשמית בסדר התואם צורות רוחניות עליונות כדי לחבר בין צורות קדושות המגלות את אורו של הבורא לבין העולם הגשמי.

בכל המצוות, טעם המצווה הוא ענין נוסף על המצווה עצמה ונפרד ממנה ובאופן עקרוני אינו כולל את כל חלקי המצווה ופרטיה.
לדוגמה הלכות מזוזה.
כתב הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה י"ג:
חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד.  וכל עת שייכנס וייצא יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.  אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו מוחזק לו שלא יחטא.  שהרי יש לו מזכירים רבים. והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

זהו הטעם של מצוות מזוזה. החלק המובן, ההבנה מה טובה ותועלתה של המצווה לאדם המקיים אותה.

אמנם יש הלכות במזוזה כגון:

הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער. ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער.  וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסל. (שם פרק א הלכה ח)

אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבין בדיו. למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן.  שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. (שם פרק א הלכה ה)

שמונה הלכות יש במעשה התפילין, כולן הלכה למשה מסיני לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל.  ואלו הן:  שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך אותן בשיער על המטלית ואחר כך מכניסן בבתיהן. ושיהיו תופרין אותם בגידין. ושעושין להן מעברת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת דאל. (שם פרק ג הלכה א)

פרטי הלכות אלה ועוד כיוצא בהם אינם מוסברים על ידי הטעם שהביא הרמב"ם, ואין בהם שום טעם והבנה כלל, מלבד לבעלי מדרגות גבוהות הבקיאים ברזי הצורות העליונות.

העניין הוא שגוף המצווה עומד בפני עצמו באופן נפרד מהטעם, ועניינו לכוון את החומר לפי סדרי צורות עליונות.
מלבד זה יש גם טעם כללי שלא מסביר את כל חלקי המצווה.

כדרך זה הוא בכל מצוות התורה וגם במצוות המשפטים.

קשה לתת דוגמאות מהלכות משפטים כי זה יצריך הסברים ארוכים.

להסדיר את חברת בני האדם שלא יבלעו חיים איש את רעהו, זה עניין לטובי העיר רבניה ופרנסיה שמתקנים תקנות מנהגים ועונשים לפי מצב הדור וצרכיו, ואין לזה שום קשר למצוות הנוגעות בענייני משפטים. התורה אינה קודקס חוקים אזרחיים, היא ספר המכיל אך ורק מצוות וסוגיות דתיות הבאות לחבר בין האדם לאלוהיו בדרך עמוקה מאוד ובחלקה מסתורית.
מצוות אלה אינן יכולות להחשב משפט עברי, כיוון שלא באו למלא תפקיד של משפט חברתי אזרחי, ולכן הן גם לא יצליחו לעשות זאת. יש בהן הרבה פרצות משפטיות ודברים "לא מכוסים". יש בהן הרבה דברים שלא עונים על חוש הצדק הטבעי של בני האדם ולא מובנים כלל, כמו פרטי הלכות מזוזה ותפילין שהבאנו.

במצוות הנוגעות למשפטים החלק של "טעמי המצוות" נרחב יותר מבמצוות אחרות, והוא נותן אשליה של מערכת חוקים עם הגיון משפטי חברתי. מכח אשליה זו טעו לחשוב שיש כאן מערכת כזו, אך כאמור אין זו האמת.

עד כאן מהמאמר.

מצד אחד אין להתייחס אל מצוות התורה כאל גזרות סתומות ושרירותיות. אבל מצד שני אסור לחשוב שתוכן המצוות הוא ברמה ששכל אנושי יכול לשלוט ולהבין. אנו שותים את טעמי המצוות כטיפות מדלי בהכנעה וענווה, כמו שתינוק יונק מאמו, שמה שהוא טועם ערב ומתוק, אבל אין זה שהוא יכול להבין את כל מה שיש במקום שממנו מגיע אליו הטוב הזה.

בימינו זה נפרץ מאוד, שיש הרבה שחושבים ש"יהדות", היא איזו שיטה מחשבתית שהם יכולים ללמוד אותה כמו שלומדים כל חכמה אחרת, ולהשתמש בה ככלי מחשבתי להגותם. עיין עוד מה שכתבתי לגבי סוגייתנו בהערה בתחתית העמוד).

.

ההוא דנחית קמיה דרבה [שירד לפני רבה. הכוונה שהיה שליח ציבור בתפילה בבית הכנסת שהיה רבה מתפלל בו. התיבה של שליח ציבור נמוכה כיוון שאין גבהות לפני המקום, ולכן לגשת אליה נקרא לרדת], ואמר "אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו".

אמר רבה כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה [לרצות לאדונו].

אמר לו אביי והא משתקין אותו תנן [שנינו במשנה]?

ורבה נמי [גם] לחדודי לאביי הוא דבעי [לחדד את אביי הוא שרצה. ואמר לו דבר מוטעה כדי שישיב. אביי היה תלמידו של רבה].


ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר, האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד.

המתין לו עד דסיים. כי סיים אמר ליה [כשסיים אמר לו], סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך [סיימת לכל שבחי אדונך]? למה לי כולי האי [כל זה]? אנן [אנחנו] הני תלת דאמרינן [אלה שלוש שאנו אומרים, האל הגדול, הגיבור והנורא], אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא [אם לא שאמרם משה בתורה, האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (דברים י)], ואתו [ובאו] אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו [ותקנו אותם] בתפלה, לא הוינן יכולין למימר להו [לא היינו יכולים לומר אותם]. ואת אמרת כולי האי ואזלת [כל זה והלכת]? משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו?


ואמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [כל הבא על האדם ביד הקב"ה, כגון ארוך קצר, עני עשיר, חכם שוטה, לבן שחור, הכל בידי שמים הוא. אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים. את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים. רש"י], שנאמר: (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה".


(חומר למחשבה:

קל לטעות שבחירה חופשית היא דבר פשוט וקל. אבל מה שנדמה לנו כבחירה, היא באמת היענות לגירויים או פחד מעונש וביקורת, הרגלים, חינוך, השפעה נפשית מבני משפחה, חרדות, שאיפות שמונעות מקנאה ותחרות, נטיה טבעית להיות כמו שאר האנשים שליד, צרכים נפשיים לא מסופקים שדורשים את שלהם, וכיו"ב, שאנו משועבדים אליהם בלי להרגיש. ההחלטות אם לעשות טוב או רע נובעות לרוב מסיבות כאלו.

כמו שכתב במסלת ישרים בשער הזהירות שאנו כמו סוס שוטף במרוצתו שאינו עוצר להתבונן לאן הוא הולך.

בחירה היא רק כשבאמת מגיע לשורש נפשו ויודע באמת מה הוא רוצה במרכז עומק פנימיותו ומתוך עצמו בלבד. ושולט על עצמו ובוחר משם. וזו מדרגה גבוהה מאוד.

רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' י"ז:
"ודע כי המעלות העליונות נמסרו לנו במצוות עשה, כמו מעלות הבחירה שנאמר "ובחרת בחיים". ומעלות תלמוד תורה, שנאמר "ודברת בם". ומעלות לכת בדרכי השם, שנאמר "והלכת בדרכיו".

ומונה שם עוד מעלות. ואת הבחירה מנה ראשונה).


אטו [וכי] יראת שמים מילתא זוטרתא היא [דבר קטן היא. מהלשון "מה" שבפסוק משמע שהיא שאלה קטנה] והא אמר רבי חנינא משום ר' שמעון בן יוחי, אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיהו לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו"?

אין [הן], לגבי משה מילתא זוטרתא היא [דבר קטן היא], דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול.


"מודים מודים משתקין אותו".


אמר ר' זירא כל האומר "שמע שמע" [בקריאת שמע] כאומר "מודים מודים" דמי [דומה. ומשתקין אותו].

מיתיבי [משיבים מברייתא]: "הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה". מגונה הוא דהוי, שתוקי לא משתקינן ליה [הוא מגונה אבל לא משתקין אותו].

לא קשיא [לא קשה], הא דאמר מילתא מילתא ותני לה [כל תיבה ותיבה חוזר ושונה. מגונה הוי, שתוקי לא משתקינן ליה. שאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. רש"י], והא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה [אמר פסוק שלם ותני ליה משתקינן ליה דמחזי כשתי רשויות. רש"י]


אמר ליה רב פפא לאביי, ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה [ושמא מהתחלה לא כיוון דעתו], ולבסוף כוון דעתיה? [ולכן חוזר על דבריו, ולמה נראה כשתי רשויות]

אמר ליה חברותא כלפי שמיא מי איכא? [האם יש? רש"י: מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו?] אי [אם] לא כוון דעתיה מעיקרא [מתחילה] מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה [מכים אותו בקורנס נפחים עד שיכוון דעתו. רש"י: כלומר מלמדין אותו שיכוין ומכין אותו אם ירגיל בכך].

.

– – –

.

אני מעתיק כאן דברים שכתבתי בתגובה באתר הנפלא     http://levbassar.wordpress.com

ראיתי מקשים סתירה שמבואר במסכת מגילה דף כה עמוד א'. מה הטעם שהאומר בתפילתו "על קן הציפור יגיעו רחמיך" משתיקין אותו. וזה "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות", ופרש"י: "להטיל עלינו עולו להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצוותיו".
ואילו במדרש תנחומא נח ו, נאמר; אדם נכנס בספינה עמד עליו סער אם יש עמו בהמה וכלים מזרקן לים ומקיימין את האדם שאין מרחמין על הבהמה וכלים כשם שמרחמין על האדם, אבל הקב"ה כשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה שנאמר (תהלים, קמה) ורחמיו על כל מעשיו,

וגם על שילוח הקן כל המפרשים [רמב"ן, ראב"ע, רשב"ם, מור"נ] מבארים כ"א לפי סגנונו שהוא עניין חמלה ורחמים על הבעל-חי.

.

– – –

.

אני מניח שהנדון הוא רק לגבי רחמים על בעלי חיים, שהרי עצם מה שהקב"ה רחמן זה מהיסודות הכי עיקריים של התורה, אם נמנה כמה פעמים מופיע השורש "רחם" בתנ"ך, בסידור ובדברי חז"ל, בפרט בנבואות הנחמה, בתהילים, בתפילות הימים הנוראים. י"ג מידות של רחמים, בלשון הגמרא הכינוי הוא רחמנא, ואין צריך להאריך בזה.
גם לגבי בעלי חיים, איך אפשר שיהיה כל כך רחמן ולא ירחם עליהם ובאמת פסוקים רבים מדברים גם על רחמים אלה.
בבבא מציעא פ"ה א': דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת. אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין. וע"י מעשה הלכו יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו אמר לה שבקינהו כתיב (תהילים קמה) ורחמיו על כל מעשיו אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה.
ואיך הוא ית' מבקש מרבי להיות רחמן אם הוא עצמו אינו מרחם עליהם, ואיך אפשר לצייר רחמנות על אדם ואכזריות על בעלי חיים.
הרחמנות היא מצד שיש בנו חיים והרגשה, וגם בבעלי חיים יש, רק במדרגה פחות גבוהה, כך שאי אפשר לרחם רק על בני אדם ועליהם בכלל לא.
ומשה נבחר כי ריחם על גדי עייף, וזה היה גילוי שירחם גם על בני אדם, ורואים שהא בהא תליא, וזה דבר מאוד פשוט.

הרמב"ם כתב שאם יש מאמר אחד שכפשוטו הוא נגד אחד היסודות העיקריים של התורה, חלילה לפקפק בהם מכוחו, אלא ננסה ליישבו ואם לא נוכל נאמר שלא הצלחנו להבין אותו, ולא נערער על יסודות התורה משום כך. לכן להעמיד את זה כסתירה וקושיה יש בזה העמדת יסוד מעיקרי התורה בקושיא ולעניות דעתי אין לעשות כן.

הדבר היחיד שיש עליו פקפוק הוא רק פירוש המאמר הזה. ובוודאי שערי תירוצים לא ננעלו.

מה שלעניות דעתי נראה בפירושו, שאין הוא עוסק כלל בשאלה האם הקב"ה מרחם על בעלי חיים, וממילא אינו סותר למדרש תנחומא ולעוד מקומות לאין מספר. אלא עוסק ביחס שלנו אל טעמי המצוות.
בוודאי הטעם בשילוח הקן הוא משום רחמים וכמו שהבאת מהראשונים. רק צריך לדעת איך להתייחס אל טעמי המצוות. גם איסור גזל שהוא מצווה שכלית ואנושית שנאמר עליה שהיינו יודעים אותה מהטבע האנושי, יש בה דינים כמו פרטי דיני קנייני גזילה, ותברא או שתייה, והרבה כיו"ב קצות ונתיבות ורבי חיים שאינם נובעים מהטעם האנושי שכלי של המצווה.
יש נטייה גדולה, שאינה מצוייה בקהל החרדי היום ואינה מבעיותיו, אבל לאורך הדורות היו לה גילויים רבים, וגם בדורנו אצל מי שאינם "חרדים", להעמיד את המצוות כמערכת מוסרית חברתית משפטית, שעוסקת רק בתיקון האדם והחברה, בצדק וערכים, ולבטל את עיקריות המצוות השמעיות. ובאמת אין שום מצווה שאין בה צד שמעי. וכגון מזוזה שטעמה שיפגע בייחוד ה' בצאתו ובואו, אבל יש בה גם דינים של דוכסוסטוס בצד שיער או צד בשר, ודיו וקנקנתום וכיו"ב.
יש כאן נקודת אמצע מאוד עדינה שהיצר מושך בכל עוז לכל אחד מצדדי הקיצוניות, מצד אחד הנטייה לראות בכל המצוות גזירות מלך ללא טעם ואנחנו רק חיילים רובוטים שמבטלים את אנושיותם, והאריכו ברמב"ם ובראשונים לאפוקי מזה, ומצד שני גישות כמו של הנצרות או הרפורמה וכיו"ב נאורות וליברליות והומניזם שרוצים לראות בתורה מערכת של צדק חברתי ואנושי ומוסר והגות, ללא הצד של דביקות בוערת כאש. דביקות שהיא בדווקא היכן שהקב"ה פותח בפנינו גילוי אורות נסתרים וגנוזים, שנראים סתומים ותמוהים בשכל ארצי פשוט, ואדם זוכה לשייכות אליהם רק על ידי מסירות נפש, התבטלות לפניו לא בדרך של להיעשות רובוט קר ו"חייל", אלא בדרך של נפשי יצאה בדברו, ועזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבת יה, הביאני המלך חדריו נרוצה.
לשון רש"י "להטיל עלינו עולו להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצוותיו", אין לשמוע אותה בצליל קר ומנוכר כמו חיילים של הצאר הרוסי שנדרש מהם לבטל את האנושיות, אלא יש לשמוע את זה בצליל לוהט, שהוא מרים אותנו מהחיים הארציים הפשוטים והבודדים אליו, להיות שלו, מיוחדים לו, מקודשים לו, לשמש לפניו בחדרי חדריו הפנימיים באהבה עזה של התמסרות עד כלות. סוד אהבה זה גלוי יותר במצוות השמעיות, אבל הוא גנוז בכל התרי"ג, ודווקא בפרטים הלא מובנים, בדוכסוסטוס ובגדרי קנייני גזילה. ולעניות דעתי על זה יצא הקצף כלפי האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, ששמעו בזה בחינה דקה של הנטייה הרפורמית לקרר את הפן הזה שיש במצוות ולעשותן כעין הגות מוסרית ערכית וכיו"ב.

ברכות ל"ג ב': מתני' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו.

מנו אותו ביחד עם מי שאומר דברים שעל פניהם נשמעים דברי חסידות ואמת, ומתחת מסתתר אותו עניין של אי קבלת הדביקות. והכל עניין אחד ביסודו, שמי שאומר על טוב וכו' חסר לו ברגש של לברך על הרעה. ודווקא לברך על הרעה יש בה את הדביקות גם במה שמעל השכל האנושי הפשוט והתבטלות של אהבה במסירות נפש והכנעה בבחינת נאמנים פצעי אוהב וקבלת יסורים באהבה. להרגיש כמו תינוק שגם אם אבא האוהב גורם לו כאב לא מובן הוא נצמד רק אליו בבקשת מקלט ונחמה. וכן מודים מודים מחזי כשתי רשויות, וגם זה כיוון שבשכל האנושי הפשוט לא מובן הרע בעולם, ואין את הדביקות של מסירות נפש בהתבטלות לקבל את מה שלא מובן באהבה והכנעה ולכן אומרים שהרע הוא רשות אחרת. ובגמרא הביאו על זה גם מי שמאריך בשבחים ואמרו סימת לכל שבחי אדונך? ושמעו בדבריו שמרגיש שיכול להקיף בשכלו את כל גילויי הבורא ואינו מקבל שיש צד נסתר וגבוה בגילוי ה' שאינו מושג לשכל אנושי פשוט והשייכות אליו היא רק בשתיקה של דביקות והתבטלות של התמסרות ואי אפשר להגדיר ולומר במילים, וזה יחס של כגמול עלי אמו, שיויתי ודוממתי נפשי, לך דומיה תהילה. והכל ענין אחד.

.

נראה שהקושי נובע מהלשון עושה את "מידותיו" של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. והמשמעות לכאורה "מידותיו" באותו מובן שאומרים י"ג מידות של רחמים. כלומר מידות במובן של איך הוא מתייחס אלינו, וכאילו כתוב כאן שאין מידת הרחמים אצלו במובן יחס, שאינו מתייחס ברחמים. וזה לעניות דעתי פשוט שאינו צד כלל שיהיה הפירוש הנכון. אלא מוכרחים לפרש מידות מלשון גילויים, שזה פירוש נכון ונמצא בהרבה מקומות ואינו פירוש אחר במהותו, שכשאומרים י"ג מידות של רחמים במובן של י"ג אופנים של יחס, נכון גם לפרש י"ג אופנים של גילוי. וכאן הכוונה שהמצוות הן גילויים של הקב"ה, שהרי מדבר על טעמי מצוות ולא על הנהגות ויחס הבורא כלפינו. והכוונה לפי מש"כ שאינם גילויים שיש בהם רק מה שמובן לשכל אנושי לפני ההתבטלות והדביקות שהוא רק רחמים ותו לא, אלא יש בהן גם עומק וסוד, ובשכל האנושי הטבעי לפני ההזדככות בעבודת השם זה נתפש כגזירות ועליו לקבל שיש גזירות שהן מעל שכלו ומכח ההתבטלות לפניהן להכנס פנימה אל הקודש וכמ"ש.

.

מודעות פרסומת