Archive for the ‘ברכות דף ל"ג עמוד א'’ Category

ברכות – דף ל"ג עמוד א'

31 בדצמבר 2009

"אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק".

אמר רב ששת, לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק [ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך. רש"י. וכמובן כל זה כשאין חשש פיקוח נפש. שרק שלוש עבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, עומדות במקום פיקוח נפש].

מיתיבי [משיבים מברייתא]: "נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת [לומר לאשתו מת בעליך להתירה לינשא. פעמים שאין האריות רעבים ואין אוכלין אותו. רש"י].

נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת" [נחשים ועקרבים – או זה או זה. מעידים עליו שמת. אלמא [לומר] מועד הנחש לישוך. רש"י].

שאני התם [שונה שם] דאגב איצצא [דחיקה] מזקי [כשנפל עליהם ודחקם הזיקוהו. רש"י].

אמר רבי יצחק, ראה שוורים פוסק.

דתני רב אושעיא: "מרחיקין משור תם חמשים אמה, ומשור מועד כמלא עיניו".

תנא משמיה דר' מאיר [ברייתא משמו של רבי מאיר]: "ריש תורא בדקולא [ראש השור בסל. רש"י: סל שתולין בו תבן בראשו ואוכל], סליק לאגרא ושדי דרגא מתותך [עלה לגג וזרוק הסולם מתחתיך. רש"י: לאו דוקא אלא כלומר הזהר ממנו הרבה]

אמר שמואל, הני מילי [דברים אלה] בשור שחור, וביומי ניסן [מתוך שעברו ימי הסתיו שהארץ יבשה ועכשיו רואה אותה מלאה דשאים זחה דעתו עליו ונכנס בו יצר הרע. רש"י] מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו.

תנו רבנן: "מעשה במקום אחד שהיה ערוד [מן הנחש והצב בא. שנזקקין זה עם זה ויוצא משניהם ערוד. רש"י] והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא. אמר להם הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור. יצא ונשכו, ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם, ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית.

באותה שעה אמרו, אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא.


מתני' [משנה] מזכירין גבורות גשמים ["משיב הרוח", שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח. רש"י] בתחיית המתים, ושאלה ["ותן טל ומטר" לשון בקשה. רש"י] בברכת השנים, והבדלה [במוצאי שבת אתה חוננתנו. רש"י] בחונן הדעת.

רבי עקיבא אומר אומרה [להבדלה במוצאי שבת] ברכה רביעית בפני עצמה.

רבי אליעזר אומר בהודאה.

גמ' [גמרא:] "מזכירין גבורות גשמים", מאי טעמא [מה הטעם]?

אמר רב יוסף, מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים.

"ושאלה בברכת השנים", מאי טעמא [מה הטעם]?

אמר רב יוסף, מתוך שהיא פרנסה לפיכך קבעוה בברכת פרנסה.

"הבדלה בחונן הדעת", מאי טעמא?

אמר רב יוסף, מתוך שהיא חכמה [החכם יודע להבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור. רש"י] קבעוה בברכת חכמה.

ורבנן אמרי [אומרים], מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול [חונן הדעת היא הראשונה מהברכות האמצעיות של חול. שבשבת ומועד אומרים במקום הברכות האלה ברכה אחת של שבת ומועד.

מהרש"א כאן:

מתוך שהוא חול, רוצה לומר מתוך שבו מבקשים שיחולו ימי החול לטובה וברכה, לפיכך קבעוה בתחלת הברכות של ימי חול, שהיא חונן הדעת. כאלו היא כוללת כולן, כדמסיק [כמו שמסיק] גדולה דעה שנתנה בתחילת ברכה של חול. ועל פי שאמרו (נדרי' מא.) "דעת קנית הכל קנית, דעת חסרת הכל חסרת"].


אמר רבי אמי, גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה של חול.


ואמר רבי אמי, גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות [שתי הזכרות השם] שנאמר: (שמואל א ב, ג) "כי אל דעות ה'".


(עניין בין שני שמות, כפי פשוטו, תיבות התורה הן המציאות הטבעית. שם השם עניינו גילוי העולם העליון הנסתר שמעל הטבע, בתוך הטבע בגלוי. כמו שהתגלה הבורא פנים אל פנים לאבות, ולמשה בסנה, ובניסי מצרים ומעמד הר סיני וכיו"ב.

מה שנאמר בין שני שמות, הנה השם בוקע את המציאות הטבעית ומתגלה מה שממעל, ואחריו התיבה הבאה חוזרת ומכסה את הקודש. מה שבין שני שמות הוא בכלל הגילוי של העולם העליון לפני שנכסה על ידי מעטה הטבע).

וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: (ישעיהו כז, יא) "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו".

(חומר למחשבה:

הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל אמר שהכוונה כאן למי שאינו מכיר טובה. וחס ושלום לפרש על שוטה וכיו"ב. הרי גם תינוק אין בו דעת, וכי יעלה על הדעת שאין לרחם עליו?

במסילת ישרים פרק ב' מפרש שאין בו דעת הכוונה שאינו מפקח על עצמו. לגודל חביבות דבריו העתקתי עיקר הפרק:

"הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא? לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה.


והנה ירמיהו היה מתאונן על רע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם, להיעשות אם להיעזב? ואמר אליהם (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם על רעתו לאמור וגו' כולה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה", והינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים.

ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכוחו לנצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו (קידושין ל, ב), כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב (תהלים לז, לב-לג): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו וגו'", אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע. אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו. והוא כעניין מה שאמרו זיכרונם לברכה (ברכות לג, א): "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". והוא מה שאמרו (אבות א, יב): "אם אין אני לי מי לי".

עניין "דעת" מקבל פירוש מתוך דברי מדרש רבה, ויקרא סימן ט"ו:

""ויקרא אל משה וידבר ה'". מיכן אמרו: כל ת"ח שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו.
תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום, והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים, עד שקרא לו, שנאמר (ויקרא א): ויקרא אל משה וידבר".

דעת הוא כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". מגע חיבור של אהבה. זה שייך מבחינה נפשית בכל פרט ובכל דבר שיש מגע בין אדם ובין כל דבר שמחוץ לו.

יש אנשים שגם אם הם מלומדים ונבונים, מבחינה נפשית מרגישים כאילו הם לא רואים את מי שעמו הם באים במגע. לא קולטים מבחינה נפשית את הוויתו ומציאותו.

למשל אם לאשה קרה דבר קשה, ובעלה חוזר מעבודתו ומספר לה מה היה לו במשך היום כדרכו בכל יום. יש אנשים שידברו בעניינם עד שהיא תאמר להם שלבה בל עמה, ויש שמייד ברגע הראשון ירגישו שפניה אינם כתמול שלשום, וישאלו מה קרה.

המשנה באבות אומרת, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.

רבי ירוחם הלוי זצ"ל שאל, איך ייתכן שאדם יבלע את רעו חי? הרי עם הנגיסה ושתיתת הדם הוא יצעק, ומי יכול לעמוד בזה ולהמשיך לאכלו?

וסיפר שהרבה זמן חי עם השאלה במשנה, עד שראה אמא הולכת ואוחזת ביד בתה שהיתה כבת שמונה. ופגשה האמא את שכנתה והתחילה לספר לה מענייני גידול אותה בת, וכאילו הבת אינה שם. והבת שומעת ופניה מסמיקות, והאם אינה חשה במה שקורה וממשיכה. ואמר רבי ירוחם שאז הובנה לו המשנה. אפשר לאכול את רעהו חי, ולשוב ולנגוס בו בעודו מפרפר וצועק, בגלל שאינו רואה מה קורה לרעהו ואינו שומע את הצעקות.

ניתוק כזה, או הפכו, נגיעה והרגשה, הם עניין דעת.

אחד מהדרכים של יצר הרע לנתק את האדם ממה שבא איתו במגע הוא להיות שוטף במרוצתו כסוס. לעצור את המרוצה ולהתבונן על מצבו, הוא התחברות אל הדעת. זה פירוש עניין דעת שבמסילת ישרים.

להכנס לפני שקראו לו, הוא מנהג של מי שאינו רואה את זולתו מבחינה נפשית. שאינו חש בו. לכן גם הוא נכלל בעניין דעת. ומבואר מהמדרש שיכול להיות תלמיד חכם, נבון וחכם וחריף ובעל ידיעות, ועדיין אין בו דעת. שאינו מרגיש את זולתו ואינו "מחובר" ו"נמצא" מבחינה נפשית. שהרי ההכרה הנפשית במציאות חבירו מכריחה שלא להכנס אליו לפני שקרא לו.

כשמקבלים טובה ממישהו, ההרגשה במציאות נותן הטובה מכריחה מייד להכיר טובה ולהודות. מי שיכול לקבל טובה ולא להכיר טובה, זה משום שהוא מנותק ואינו חש במציאותו של נותן הטובה. ולכן אמר הגאון רי"י קנייבסקי שמדובר במי שאינו מכיר טובה.

בספר הקדוש דור ישרים (מרבי חיים שמחה ליינער זצ"ל אדמו"ר מרדזין), עמוד צ"ז, פירש סוגייתנו:

"שצריך לחסר עצמו מעט מממונו ומכחו כדי להביא עזר לחבירו, אכן כל זה הוא אם הוא מרחם עצמו על חבירו בר דעת, היודע איך לקבל הטובה מפעולת הרחמנות של חבירו אבל המרחם על מי שאין בו דעת אזי במה שמחסר עצמו לא יביא לו שום ישועה כי אין בו דעת איך לקבל הטובה, ועבור זה אסור לרחם עליו כי אסור להרע לעצמו, בלי לעזור לחבירו כי חייך קודמין".

כל בני האדם באמת הם כמו איברים של גוף חי אחד. וכמו איבר בגוף, אם אין לו חיבור אל שאר האיברים אינו חי. וחסד ורחמים עניינם לחבר האיברים ויקבלו מזה חיים של הגוף השלם שנכללים בו. ומי שאין בו דעת אינו מתחבר גם כשמקבל חסד ורחמים ולא נהיה מזה תוספת חיים. לא למקבל ולא לנותן.

אגב מרוב חביבותו של הספר דור ישרים, ואינו מצוי, אביא עוד מה שכתב דברים נפלאים ונוראים על תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו:

"וכמו כן זה האדם שבאמת הוא אינו בן זוכה לתורה, רק מחמת היגיעה הרבה נעשה בעל תורה, אז אין התורה חשוב אצלו רק כשאר חכמות של עולם הזה, בלי חיים ובלי אור, בעבור שאין התורה שייכת לשורשיו. וזה אינו נקרא תלמיד חכם כמו האיש שזכה לתורה מצד תכונת נפשו שהוא יודע ומבין היקרות של דברי תורה שהם דברי אלקים חיים, ויאיר נפשו ורוחו ונשמתו באור התורה הקדושה. וזה רק זה נקרא לתלמיד חכם.

ולעמת זה יש לפעמים אדם אשר מצד שורש נפשו הוא באמת מן הראוים לזכות לתורה, ולהיות תלמוד חכם, אך מסיבות חיצונית לא זכה, מחמת פגעי הזמן או מחמת עניות לא
היה לו אפשרות ללמוד, ועל ידי זה נשאר ריק מתורה.

כמו שמצינו בגמרא (שבת כ"ג ב'): "דדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן [מי שירא מרבנן, הוא עצמו צורבא דרבנן], ואי לאו בר הכי הוא [ואם אינו בר הכי, כלומר שאינו יודע תורה הרבה], אשתמען מיליה כצורבא מרבנן [דבריו נשמעים כצורבא מרבנן. כלומר דבריו נכנסים ללב האנשים ומכובדים ומתקבלים על שומעיהם, כמו דברי תלמיד חכם] עיי״ש.

הרי לך אשר האיש הזה מצד שורש נפשו ראוי לו שיהיה צורבא מרבנן, ומכל מקום יכול להיות שלא יהיה בר הכי מאיזו סיבות שמנעוהו ואז עכ״פ אשתמען מילי׳ וכו'.

ולפי זה אין אנו יודעים מי הוא תלמוד חכם האמת מצד שורש נשמתו, ומי הוא תלמוד חכם
רק על הגוון משום שספו לי׳ כתורא [שהאכילוהו כשור], ובאמת אינו תלמיד חכם.
לזה אמרו חו״ל סימן, שתדע להבחין ביניהם, ואמרו שאם תראה תלמיד חכם שאין בו דעת או שמרבה סעודתו בכל מקום, תדע שאין זה תלמיד חכם ובעל זוכה לתורה מצד שורש נשמתו אע״פ שבקי בחדרי תורה, והוא מלחך פינכא וכדומה, כי אין בו דעת תורה ונבלה טובה הימנו, מאחר שלא קיבל מהתורה מדות טובות השייכים לתלמיד חכם, כי אם היה זוכה לתורה מצד שורש נשמתו בודאי היה בו קדושה וחכמה ודעת ומדות טובות וישרות". עד כאן לשונו הקדוש.


לדברינו העיקר מונח במה שכתב "בלי חיים ובלי אור, בעבור שאין התורה שייכת לשורשיו". מי שיש בו דעת נוגע בתורה שלומד, כמו והאדם ידע את חוה אשתו, והתורה היא מציאות חיה של חיים ואור, ומתמלא ממנה חיים ואור. ואם אין בו דעת יכול ללמוד כל חדרי תורה, והוא כמו בא על זונה, שאין מגע נפש בנפש באמת, בשרשיו. אין ידיעה, ולא נכנס בו מאומה מהאור. ועל גודל הכיעור שנוגע בבת מלך ולא על ידי ידיעה, שאין בו דעת, אמרו שנבלה טובה הימנו.

דעת קשורה ליכולת להבדיל. רק על ידי מגע ישיר, בלתי אמצעי, מתוך אהבה, בשורש נפשו עם שורש הדבר, יכול לדעת מהותו האמיתית. אם הוא אמיתי או מזוייף, טוב או רע, קודש או חול.

חייט שאוהב את מלאכתו ואת הבדים, והם חיותו, ממשמש בבד ויודע אם הוא משי אמיתי או מזוייף, בלי שיידע להסביר מניין לו. הוא פשוט יודע. על הסבא מסלובודקה אמרו שידע מראיה בלבד מי מהצעירים החריפים יגדל להיות תלמיד חכם אמיתי ומי לא. על המשיח נאמר שידון דין בין אנשים על ידי שמריח ויודע מי צדיק ומי רשע, והכל על אותה דרך.

גם המובן האמיתי של יראת שמיים נובע מזה. כמו כשאדם קולט מבחינה נפשית את מציאותו של זולתו, ממילא לא יוכל להכנס אליו לפני שנקרא, כך אם הוא קולט מציאותה של יישות שנעלה עליו מאוד, ממילא הוא מרגיש ענווה וכניעה וקבלת מרות, ולא פורץ גדרי הכבוד. וזה עניין רחוק מאוד מפחד, ואינו סתירה לאהבה. וכמו שאמרו וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהיה רעדה.

בראשית כ"ב י"ד:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.


בראשית ט"ז י"ג-י"ד:
וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד.

הראיה הזו, שנפקחות עיני הנפש והיא רואה באמת מול מי היא עומדת, היא עניין יראת שמיים).

אמר רבי אלעזר, גדול מקדש שנתן בין ב' אותיות, שנאמר: (שמות טו, יז) "פעלת ה' מקדש ה'".


ואמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות.

מתקיף לה [מקשה] רב אחא קרחינאה, אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר: (תהלים צד, א) "אל נקמות ה'"?

אמר ליה, אין [הן]. במילתה [בדבר שלה] מיהא [על כל פנים] גדולה היא [במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא. רש"י].


והיינו דאמר [וזהו שאמר] עולא, שתי נקמות הללו למה [אֵל נְקָמוֹת יְהוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע]? אחת לטובה ואחת לרעה. לטובה דכתיב (דברים לג, ב) "הופיע מהר פארן". לרעה דכתיב "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" [בפסוק "אל נקמות וכו'" בו נאמרה הנקמה בעובדי כוכבים על שלא רצו לקבל את התורה, שלפני שנתנה לישראל שאל אותם אם רצונם לקבל את התורה, כתובה פעמיים המלה נקמה. ואומר עולא שזה משום שיש בנקמה בעובדי כוכבים שני צדדים. צד לטובה וצד לרעה. הצד לטובה הוא שמנקמה זו זכו ישראל שמבחינה ממונית יש דינים בהם ישראל עדיף על עובד כוכבים, וכגון שור של ישראל שנגח שור עכו"ם פטור מלשלם דמי נזק. את זה לומדים מהפסוק הופיע מהר פארן. "הופיע" פירושו גילה, וכאילו גילה את ממון עובדי הכוכבים להפקירו לגבי ישראל.

הצד הרע הוא הפורענות שבאה על עובדי הכוכבים].

(יש להבין מה הוצרך עולא להבחנה כזו. במהרש"א כאן ביאר את העניין לעומקו בדברים נפלאים מאוד:

גדולה דעה כו'. מבואר כי הדעת היא המדה העליונה שבג' מדות שהם חכמה ובינה ודעת.

כפירוש רש"י בחומש פרשת כי תשא עיין שם. והיא רוח הקודש.

ואמר שהיא נתונה בין שתי אותיות, ולא בין שתי תיבות השם, לפי שאותיות השם אינן כמו תיבה אחרת המחוברות באותיות מורה על דבר מה, אבל מי שיודע לצרף צרופי שמותיו יתברך ברוך הוא, הוא הדעת ורוח הקודש בעצמו.

אשר על זה אמרו פרק הרואה (ברכות נ"ה א') "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. כתיב הכא [כתוב כאן] "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת". וכתיב התם [וכתוב שם] "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"".

ועל זו הכונה הוסיף רבי אלעזר ואמר "גדול מקדש שניתן בין ב' אותיות", היינו שנעשה על ידי בצלאל שהיה בו הדעת ורוח הקודש, שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

וכתב הרמב"ן: "והענין כי המשכן ירמוז לאלו והוא היודע ומבין סודו".

והוא מבואר, ב' אותיות ושמות אלו שהם עומדין מימין ומשמאל של מלת דעת ומקדש, שהן שני שמות הרחמים והגבורה. והיודע לצרפם הוא יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, שהם הרחמים והדין. כמו שכתוב "ביום ברוא ה' אלהים ארץ ושמים" כמו שהארכנו בזה בחדושינו דפרק קמא [פרק ראשון] דכתובות עיין שם.

ומזה הוסיף רבי אלעזר עוד לומר כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. כמו שנתבאר שהמקדש נבנה על ישי ב' אותיות דימין ושמאל, שהיה יודע בצלאל לצרפן על ידי הדעת ורוח הקודש שניתן גם כן בין שתי אותיות. ומי שיש בו דעה כמו בצלאל הרי הוא ראוי להיות המקדש נבנה בימיו על ידי הדעת.

ופריך [ומקשה] "אלא מעתה גדולה נקמה כו'". דגבי נקמה מה שייך לצרף ב' שמות שהם הרחמים והגבורה שמימין ושמאל של נקמה, כמו שכתוב "אל נקמות ה' וגו'". דהא אין בנקמה רק מדת הדין והגבורה?

ומשני [ומתרץ] "אין, למלתיה מיהא גדולה כו'". שיש בנקמה בעובדי גילולים גם כן רחמים והיינו לישראל. כדקאמר עולא "שתי נקמות הללו א' לטובה ואחת לרעה". דיש נקמה בעובדי גילולים גם כן טובה לישראל. והיינו צירוף ב' שמות הרחמים והגבורה, דמתוך הנקמה בעובדי גילולים שהיא גבורתו יתברך ברוך הוא, תבא הרחמים לישראל.

ורש"י פירש: "הכא [כאן] לרעה, בעובדי גילולים שלא קבלו התורה. ואחד לטובה, לישראל. כדאמרינן בבבא קמא כו' ע"ש.

ויותר נראה לפרש הכא [כאן] על נקמה שתהיה בעובדי גילולים לעתיד, כמו שכתוב בנקמות גוג ומגוג: "כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון", וכתיב: "יום נקם בלבי ושנת גאולי באה",  והרבה כמוהו. דהיינו צירוף ב' אותיות, הרחמים לישראל והגבורה לעובדי גילולים)

"רבי עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית כו'"


אמר ליה [לו] רב שמן בר אבא לר' יוחנן, מכדי אנשי כנסת הגדולה [מכיוון שאנשי כנסת הגדולה] תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, נחזי היכן תקון [נראה היכן תקנו. את ההבדלה. מכיוון שהוא דבר שנוהג בכל אדם ובכל יום, מן הסתם לא נשכחה התקנה מימי אנשי כנסת הגדולה. ונראה כיצד הם תקנו. כתבתי לפי דברי התוספות לעיל כ"ב ב' לגבי תקנת עזרא, ששואלת הגמרא "ונחזי עזרא היכי תקן?", וכתבו התוספות: "ונחזי עזרא היכן תקן. בהרבה מקומות גבי שאר תקנות לא פריך גמרא הכי, אלא שאני הכא דדבר הרגיל בכל יום הוא על כן אנו זכורים"]?

אמר לו, בתחלה [כשעלו מן הגולה והיו דחוקים. רש"י] קבעוה בתפלה.

העשירו [לקנות יין. רש"י], קבעוה על הכוס [ואז נשתכח תקנת עזרא. וכשחזרו והענו קבעוה בתפלה ונחלקו היאך יאמרוה. רש"י. רש"י כתב תקנת עזרא, כיוון שאנשי כנסת הגדולה היו בית דינו של עזרא].

הענו, חזרו וקבעוה בתפלה.

והם אמרו, המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס [צריך עיון, שהרי אחר שקבעוה על הכוס הענו וחזרו וקבעוה בתפילה כי אין ידם משגת לכוס. ואם כן כיצד מחייבים מלבד ההבדלה בתפילה גם לאמרה על הכוס].


איתמר נמי [נאמר גם], אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות.

בתחלה קבעוה בתפלה. העשירו קבעוה על הכוס. חזרו והענו קבעוה בתפלה. והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס.


איתמר נמי [נאמר גם], רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם], המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס.


אמר רבא, ומותבינן אשמעתין [ומשיבים אנו על שמועתנו מברייתא. שמועה=סוגיה]: "טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, ושאלה בברכת השנים, מחזירין אותו. והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס". [וקשה שאמרו "יכול". ומשמע שאם אמרה בתפילה אין חובה לאומרה על הכוס]

לא תימא [תאמר] מפני שיכול לאומרה על הכוס, אלא אימא [אמור] מפני שאומרה על הכוס.


איתמר נמי [נאמר גם], אמר רבי בנימין בר יפת, שאל ר' יוסי את ר' יוחנן בצידן [בעיר צידון], ואמרי לה [ואומרים לה. כלומר גרסה אחרת] ר' שמעון בן יעקב דמן צור [שמן העיר צור] את ר' יוחנן, ואנא שמעית [ואני שמעתי], המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא?

ואמר ליה צריך שיבדיל על הכוס.


איבעיא להו [נשאל להם]: המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפילה?


אמר רב נחמן בר יצחק, קל וחומר מתפלה. ומה תפלה דעיקר תקנתא היא [עיקר תקנת אמירת הבדלה נתקנה בתפילה], אמרי [אומרים] המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, המבדיל על הכוס דלאו עיקר תקנתא היא, לא כל שכן?


תני ר' אחא אריכא קמיה דרב חיננא [ר' אחא אריכא אמר ברייתא לפני רב חיננא]: "המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס. ואם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו".

הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], אמרת "המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס", אלמא [לומר] תפלה לחודה סגי [מספיק]. והדר תני "אם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו", וכיון דנפיק ליה בחדא אפטר [שיוצא באחת נפטר] והויא [השנייה] ברכה שאינה צריכה, ואמר רב, ואיתימא [ואם תאמר] ריש לקיש, ואמרי [ואומרים] לה ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום (שמות כ, ו) "לא תשא".

אלא אימא הכי אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו ינוחו לו ברכות על ראשו בעא מיניה רב חסדא מרב ששת טעה בזו ובזו מהו אמר ליה טעה בזו ובזו חוזר לראש [לתפלה ולכוס. רש"י].


אמר ליה רבינא לרבא, הלכתא מאי [מה. רש"י: המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס או לא]?

אמר ליה, כי [כמו] קידוש. מה קידוש אף על גב דמקדש בצלותא [בתפילה] מקדש אכסא [על הכוס], אף הבדלה נמי [גם] אע"ג דמבדיל בצלותא מבדיל אכסא.

מודעות פרסומת