Archive for the ‘ברכות דף ל"ב עמוד ב'’ Category

ברכות – דף ל"ב עמוד ב'

29 בדצמבר 2009

אמר ר' אלעזר, גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה. שנאמר: (דברים ג, כו) "אל תוסף דבר אלי", וסמיך ליה [וסמוך לו] "עלה ראש הפסגה" [בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה. רש"י].

(כתבו בתוספות כאן:
""גדולה תפלה יותר ממעשים טובים" – בלא תפלה. שהרי משה רבינו עליו השלום אף על פי שהיו בידו מעשים טובים הוצרך לתפלה".

צריך ביאור, פשוט שמשווה תפילה מול מעשים טובים בלא תפילה. שהרי אין טעם להשוות מעשים טובים עם תפילה לתפילה בלבד.

גם המשך דבריהם צריך ביאור, שנראה שהם רק חוזרים על דברי הגמרא.

תחילת דבריהם נראה לבאר שהנה כשהגמרא אומרת "מעשים טובים" כלול בזה תפילה, שהיא בוודאי אחד מהמעשים הטובים. ואם כן כשקוראים את הגמרא כפשוטה לשונה קשה, שהיא אומרת גדולה תפילה מן המעשים הטובים, ואם כן כתוב שגדולה תפילה מכל המעשים הטובים ותפילה בכללם, ואין לזה מובן, ולכן הוצרכו לתקן בלשון הגמרא שכשאמרה "מעשים טובים" אינו כפשוטו כל המעשים הטובים, אלא הכוונה כל המעשים הטובים חוץ מתפילה.

הסוגיא עצמה צריכה ביאור, הרי אם יש ברירה בידי אדם, או לקיים את כל מצוות עשה ולא תעשה חוץ מתפילה, או להתפלל ולא לקיים כל שאר המצוות, פשוט שעליו לקיים את כל המצוות חוץ מתפילה.

ואם הכוונה שיש בידו ברירה, או לקיים כל המצוות ולהתפלל ולא לעשות מעשים טובים של רשות שאינם בכלל גדר חיובי המצוות, או שיקיים כל המצוות ויעשה גם הרבה מעשים טובים של רשות שאינם מחוייבים, ולא יתפלל, אז פשוט שעליו לוותר על המעשים הטובים ולהתפלל, כי התפילה היא חיוב מן הדין, אם מן התורה אם מדרבנן, וקודמת למעשי רשות.

לכן נראה ברור שההשוואה כאן אינה מה עדיף לעשות, זה או זה. גם אם זו הייתה ההשוואה, מכך שמשה נענה בתפילה אין ראיה. הראיה היתה צריכה להיות גדר הלכתי הקובע מה חמור ועדיף מבחינה הלכתית.

גם אין טעם לערוך השוואות כאלה.

נראה לעניות דעתי לבאר זאת על ידי משל.

משל לאשה שעשתה הרבה דברים גדולים למען בעלה, שילדה לו ילדים וגידלה אותם היטב, והיתה עקרת בית טובה, ועבדה לעזור בפרנסה, והתנהגה תמיד באהבה ורעות. ופעם חטאה נגדו, ובאה לבקש סליחתו. ולא התפייס. ואז בכתה וכיוון שבכתה התפייס.

כשביקשה סליחתו לפני הבכייה, ממילא כל מעשיה הטובים עמדו לזכותה. ולא הועילו. ומשבכתה הועיל לה.

על זה יש לתמוה ולהתבונן, והוא דבר חידוש, איך הבכייה הועילה במקום שלא הועילו כל מעשיה הטובים.

ואין הכוונה שאם היתה בחירה, היה עליה לבחור בבכייה ולא במעשים הטובים. ולא שבאמת הבכיה משקלה יותר גדול משל המעשים הטובים. אלא שהכל הוא עניין האהבה ביניהם. ובדמעות היוצאות מן הלב יש כח לבטא את האהבה ולהפיל את המחיצות יותר מכל המעשים הטובים שעשתה.

וזו כוונת התוספות בהמשך דבריהם, לפי ביאורם בתחילה, תפילה היא בכלל כל המעשים הטובים, וכולם הם יציאה אל הפועל של האהבה. ומה טעם לקחת אחד מהמעשים ולהוציאו מהכלל ולשאול אם הוא גדול מאחרים או לא. ולזה ביארו ש"הוצרך לתפילה", העניין של "הוצרך" לא נאמר בגמרא, והכוונה שכדי להפיל את המחיצה יש צורך בפניה פנים אל פנים, מעשה של בכייה, הפצרה, נתינת הלב, השתפכות הנפש, לבקש פנים אל פנים במיוחד כלפי אותה בקשה. ואם לא מתפלל חסר מילוי הצורך הזה, ולא די במעשים הטובים שנעשו לשם עצמם ולא במיוחד כדי לבקש בקשה זו).

ואמר רבי אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה. מאי טעמא [מה הטעם]? זה בגופו וזה בממונו.


ואמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר: (ישעיהו א, יא) "למה לי רוב זבחיכם" וכתיב "ובפרשכם כפיכם" [מכיוון שאמר להם שאין לו רצון בזבחים, אם כן כל שכן שאין לו רצון בתפילה, שלכאורה היא רק במקום הזבחים ופחותה מהם. ולא היה צריך להמשיך ולהודיע שגם בתפילה אין רצון. ומוכח שאחרי שאמר שאין רצון בזבחים, עדיין היה מקום לומר שאולי התפילה כן תהיה לרצון, שהיא גדולה מזבחים, ולכן הוצרך להמשיך שאפילו התפילה אינה לרצון]

[יא לָמָּה-לִּי רב-זִבְחֵיכֶם יאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.  יב כִּי תָבאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי-בִקֵּשׁ זאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.  יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.  יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.  טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.  טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי,  חִדְלוּ הָרֵעַ.] 


אמר רבי יוחנן, כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר: (ישעיהו א, טו) "ידיכם דמים מלאו".

ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: (איכה ג, ח) "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי".

ואע"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר: (תהלים לט, יג) "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" [מדלא כתיב [משלא כתוב] "את דמעתי תראה", שמע מינה [ממנה] נראית היא לפניו ואין צריך להתפלל אלא שתתקבל לפניו. רש"י]

רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא [תענית ביום של עננים], משום שנאמר: (איכה ג, מד) "סכותה בענן לך מעבור תפלה".


ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: (יחזקאל ד, ג) "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר" [סימן למחיצת ברזל המפסקת בינו לבינם. רש"י].


אמר ר' חנין אמר ר' חנינא, כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם. מנא לן [מניין לנו], ממשה רבינו. שנאמר: (דברים ט, כו) "ואתפלל אל ה'", וכתיב בתריה [וכתוב אחריו]: "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא".

איני [האמנם]? והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המאריך בתפלתו ומעיין בה [מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חנם והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה. רש"י. ועיין תוספות כאן] סוף בא לידי כאב לב שנאמר: (משלי יג, יב) "תוחלת ממושכה מחלה לב" [תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה].

מאי תקנתיה [מה תקנתו. לכאב הלב]? יעסוק בתורה. שנאמר (משלי יג, יב) "ועץ חיים תאוה באה" ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה".


(כאב הלב הוא משום הרגשת החסר והצורך שלא התמלא. לימוד התורה גורם להרגשה של מילוי ו"יש". דורש את הפסוק: "ועץ חיים" – אם לומד תורה, "תאווה באה" – מרגיש שכל תאוותיו כבר מלאות ולא חסר לו כלום. וכעין זה "והיה כעץ שתול על פלגי מים", "להנחיל לאוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא", ועוד הרבה.

אבות ו' ד':

"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

ומקשים, כתוב "חיי צער תחיה", ואיך זה עולה בקנה אחד עם "אשריך בעולם הזה"?

והתירוץ הוא שחיי צער אינם תלויים במציאות עצמה אלא ברגש החסרון שהמציאות מעוררת בו. כמו שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו. ואם עמל בתורה, התורה נותנת לו את ההרגשה שהוא מלא וכל חסרונו ממולא, ולכן אע"פ שבמציאות נחשב זה בעיני העולם חיי צער, אם הוא עמל בתורה אשריו גם בעולם הזה, שאינו מצטער כיוון שאינו מרגיש חסרון)

לא קשיא, הא דמאריך ומעיין בה [שבא לידי כאב לב. כיוון שמצפה למענה בלא אורך רוח וסבלנות והכנעה וקבלה], הא דמאריך ולא מעיין בה [שאנו מצפה, כי נכנע לקבל באהבה מה שייגזר עליו, ועליו נאמר שאין תפילתו חוזרת ריקם].


(חומר למחשבה:

יש להבין, הגמרא אמרה שהמאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם. והקשתה על זה שהמאריך מגיע לידי כאב לב מרוב תוחלת.

ולכאורה אין זה קשה כלל, שבאמת להאריך הוא מאמץ נפשי, ונכאב ליבו, ואין תפילתו חוזרת ריקם.

מה הסתירה בין שמגיע לידי כאב לב, לבין שתפילתו לא תחזור ריקם?

לעניות דעתי כתוב כאן יסוד גדול ונורא בכל עבודת השם, אולי בזמננו היסוד החשוב ביותר.

כל עבודה שמביאה לידי הרגשה של חסרון, כאב נפשי, עצבות, וכיו"ב, היא לא עבודת השם כלל.

ידוע משלו של המגיד מדובנא על הפסוק, "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שסוחר יהלומים שלח נערו להביא את המזוודה שלו מהרכבת, וראה שהוא מגיע מיוגע מהכובד, ואמר לו, הבאת מזוודה אחרת, אין זו המזוודה שלי, שיש בה יהלומים והיא קלה למשא.

המשגיח יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אמר דבר נורא, שייתכן שבן תורה ירא שמיים יעבוד כל ימיו את הקב"ה, ויקפיד על קלה כבחמורה, ובסוף ימיו כשיגיע לשמיים יתברר לו שעבד אל אחר, אע"פ שאמר את שם השם, הוא רק קרא לאל האחר בשם אלוהים חיים. עיין בשיחותיו שייסד כן מהקדמונים.

זהו משלו של המגיד, והוא נוקב עד התהום.

אם מגיע לידי כאב לב זה מוכיח שלא לקב"ה האמיתי התפלל אלא לאל אחר, ולא ייתכן שתפילתו תתקבל, ולכן שואלת הגמרא מזה)

אמר רבי חמא בר' חנינא, אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר: (תהלים כז, יד) "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".


תנו רבנן: "ארבעה צריכין חזוק [שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו. רש"י]. ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפלה ודרך ארץ [אם אומן הוא לאומנתו, אם סוחר הוא לסחורתו, אם איש מלחמה הוא למלחמתו. רש"י. הפסוק שממנו לומד חזוק לדרך ארץ עוסק באיש מלחמה למלחמתו].

תורה ומעשים טובים מנין, שנאמר: (יהושע א, ז) "רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה". "חזק" בתורה, "ואמץ" במעשים טובים.

תפלה מנין, שנאמר "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".

דרך ארץ מנין, שנאמר: (שמואל ב י, יב) "חזק ונתחזק בעד עמנו וגו'" [וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן. וַיאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֱזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ. חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו].


(ישעיהו מט, יד) "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני". היינו עזובה היינו שכוחה [עזובה ושכוחה הם אותו דבר]?

אמר ריש לקיש, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה, זוכר מעשה הראשונה. אתה עזבתני ושכחתני.

אמר לה הקב"ה: בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ואת אמרת עזבתני ושכחתני?


(בעין בלתי מזויינת ניתן לראות בערך 6000 כוכבים. יש שרצו להוכיח מכאן שחז"ל ידעו מה שהמדע יודע היום, כי לטענתם כמות הכוכבים שהמדע מכיר היום היא בסדר גודל דומה. אמנם זה מחייב להניח שהמדע היום סיים לגלות את כל הכוכבים שיש, כי אם בעתיד יתגלו עוד רבים, שוב לא יתאימו המספרים.

גם אין הבנה עדיין לסדר לפי חילים, לגיונות, רהטונים וכו'.

אם רוצים להוכיח מזה משהו, לא די שהמספר קרוב. אפילו אם המדע הכיר כוכב אחד יותר מהמספר המדוייק שכתוב כאן, כבר זה יחשב לעוד כביכול "סתירה" בין המדע לתורה.

ואם המדע הכיר כוכב אחד פחות, נצטרך לטעון שהוא יגלה בעתיד עוד כוכב אחד ויותר מזה לא יגלה עוד. וכל זה רחוק מהדעת מאוד.

הסדר המדוייק לפי חילים לגיונות וכו', והמספר העגול, מראים שמדובר בצורות רוחניות בעולם האידאות. שהקדמונים ידעו לצפות בו בעין השכל המזוקקת.

הדרך שבה מתלבשות אותן אידאות בחומר היא עמוקה ונעלמה, וכמו שאיננו יודעים איך התלבשותם בחומר של חיות הקודש, אופנים, ואראלים, וחשמלים, ושרפים, ומלאכים, ואלוהים, ובני אלוהים, וכרובים, וכל מה שדיבר בו הרמב"ם בפרקים ב', ג' וד' מהלכות יסודי התורה, וכתב " ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאוד, ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן". כך שאין טעם להעמיד דברים אלה מול מה שרואים בעין בשר כוכבים חומריים.

אם רוצים על ידי סוגיה זו לגרום לאדם להאמין, יותר נכון לעניות דעתי להתבונן בעומק הבעת האהבה שבדברים האלה).


(ישעיהו מט, טו) "התשכח אשה עולה" [ הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ]. אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר?

אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל?

אמר לה: (ישעיהו מט, טו) "גם אלה תשכחנה".

אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני?

אמר לה: (ישעיהו מט, טו) "ואנכי לא אשכחך".


והיינו דאמר [וזהו שאמר] רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, מאי דכתיב [מהו שכתוב] "גם אלה תשכחנה" זה מעשה העגל [שאמרו "אלה אהליך ישראל". רש"י].

"ואנכי לא אשכחך" זה מעשה סיני [שנאמר בו אנכי ה' אלהיך. רש"י].


"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת" [מביא ממשנתנו. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים]

מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר רבי יהושע בן לוי, אמר קרא [הפסוק] (תהלים פד, ה) "אשרי יושבי ביתך" [המשך הפסוק, "עוד יהללוך סלה". כלומר "יושבי ביתך" לפני "יהללוך" שהוא התפילה].


ואמר רבי יהושע בן לוי, המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו. שנאמר: (תהלים קמ, יד) "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" [אחרי "יודו", "ישבו"].

תניא נמי הכי [בברייתא גם כך]: "המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה אחת אחר תפלתו.

קודם תפלתו מנין, שנאמר אשרי יושבי ביתך.

לאחר תפלתו מנין, דכתיב [שכתוב] "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך".


תנו רבנן [מביא ברייתא]: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת.

וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום [לשלש תפלות. רש"י] בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית?

אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".


"אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו"

אמר רב יוסף, לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי עכו"ם פוסק [שלא יהרגנו. רש"י].

מיתיבי [משיבים מהברייתא]: "המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו, לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה".

לא קשיא, הא דאפשר לקצר [זו שאפשר לקצר. בברייתא. ורב יוסף אמר במקום שאי אפשר].


תנו רבנן: "מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו, ריקא, והלא כתוב בתורתכם: (דברים ד, ט) "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב [וכתוב]: (דברים ד, טו) "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?

אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו, אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו?

אמר לו לאו.

ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך?

אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף.

אמר לו והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר, כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה.

מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום".

מודעות פרסומת