[וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא עַל-מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ]
"ותען חנה ותאמר לא אדני". אמר עולא, ואיתימא [ואם תאמר. גרסא אחרת] רבי יוסי ברבי חנינא, אמרה ליה [לו] לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך, שאתה חושדני בדבר זה.
איכא דאמרי [יש שאומרים] הכי אמרה ליה [כך אמרה לו] לא אדון אתה, לאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך [לא יש שכינה ורוח הקודש בך] שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות. מי [האם] לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי?
אמר רבי אלעזר מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו [הנחשד צריך לנקות את עצמו ולהודיע את חושדו שאין בו אותו דבר מגונה. רש"י].
"אל תתן את אמתך לפני בת בליעל". אמר רבי אלעזר מכאן לשכור שמתפלל כאלו עובד עבודה זרה. כתיב הכא [כתוב כאן] "לפני בת בליעל", וכתיב התם [וכתוב שם] (דברים יג, יד) "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך". מה להלן עבודה זרה אף כאן עבודה זרה.
"ויען עלי ויאמר לכי לשלום". אמר רבי אלעזר מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו, שצריך לפייסו. ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר "ואלהי ישראל יתן את שלתך".
"ותדר נדר ותאמר ה' צבאות". אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות.
אמרה חנה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?
משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח. אמר להם תנו לי פרוסה אחת, ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?
"אם ראה תראה". אמר רבי אלעזר אמרה חנה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אם ראה מוטב, ואם לאו תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי [אתייחד עם אחרים ויחשדני בעלי. רש"י], וכיון דמסתתרנא [שאסתתר] משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר [שקר. רש"י], שנאמר: (במדבר ה, כח) "ונקתה ונזרעה זרע [וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע"].
הניחא למאן דאמר [למי שאמר] אם היתה עקרה נפקדת, שפיר [אין קושיא].
אלא למאן דאמר [למי שאמר] אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארוכים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
דתניא: ""ונקתה ונזרעה זרע" מלמד שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל.
אמר לו רבי עקיבא, אם כן ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו, וזו שלא קלקלה נפקדת. אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים, אחד יולדת שנים".
מאי [מהו] "אם ראה תראה", דברה תורה כלשון בני אדם [לפי רבי ישמעאל כך צריך לפרש את כפילות הלשון, ולא לדרוש ממנו חידוש].
.
(חומר למחשבה:
בעניין דברה תורה כלשון בני אדם.
עיין לעיל י"א א', ומה שכתבתי שם. בתמצית, לגבי קריאת שמע נכתב "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". הגמרא שם אומרת שהיה די לכתוב "בשבת" "ובלכת", ומכך שנוספה הכ"ף המיותרת בסוף, לומדים דווקא בלכת שלך, דהיינו לצרכי עצמך, פרט לעוסק במצווה שפטור.
לכתוב "בשבת בביתך ובלכת בדרך" אינו סגנון נאה, ואין בתורה פסוקים בסגנון כזה.
אין כוונת הגמרא באמת שיהיה יכול להיות כתוב כך. גם בתורה אין לדון באפשרויות שהיתה כתובה אחרת. התורה היא צמצום התגלות הבורא, ובכל קוץ תלויים תילי תילים של הלכות, ומציאות העולם כתובה ותלויה בכל קוץ ורמז. וכל פרט בבריאה תלוי בכל פרט אחר, והכל הוא שלמות אחת ואין אפשרות שתהיה כתובה אחרת.
אלא כוונת הגמרא היא שכעת, כשכתוב "בשבתך", יש לדקדק מה בדיוק כתוב כאן. ויש להפריד שכתובים שני דברים נפרדים. האחד הוא שיקרא כשהוא יושב בביתו, והשני שמשייכים את הישיבה אליו, כש"אתה" יושב. ורק כדי לנתח ולהפריד, כתבה הגמרא שהיה אפשר לכתוב בשבת.
לכאורה היה אפשר לשאול, הרי היה מספיק לכתוב "בשב בביתך". ואם כן מיותר לא רק הכ"ף הסופית אלא גם התי"ו, ויש לדרוש ממנו דבר גם כן.
הסיבה שלא אומרים כך, כי לפי כללי השפה, למרות ש"שב" מכיל את שורש המילה ודי בו כדי שנדע שמדובר בישיבה, לפי כללי השפה אין די לכתוב "בשב בביתך", כי לא כך משתמשים בשפה. אף על פי שהמידע עובר גם כך.
השאלה מהם כללי השפה שהם קובעים איך משתמשים בשפה והם קובעים מה מיותר ויש לדרוש ממנו, היא שאלה שמשתנה לפי הרובד בו דורשים את התורה. יש פשט, דרש, רמז וסוד. ובתוכם יש רבדים שונים. לכל אחד יש כללי שפה משלו.
לפי כללי השפה שאנו רגילים אליהם, אין מקום לכתוב "בשבת בביתך", אלא צריך לכתוב בשבתך בביתך. אם היינו קובעים שזה רובד כללי השפה שבו אנו כעת קוראים את התורה, לא היינו אומרים שהכ"ף הסופית מיותרת לדרוש ממנה דין חדש. יש רבדים שבהם כללי השפה קובעים שמספיק לכתוב בשב בביתך, כיוון שמזה כבר יודעים שמדובר על ישיבה בבית. ונדרוש גם את התי"ו המיותרת.
כללי השפה משתנים לפי הרובד בו אנו קוראים את התורה.
כללי השפה הנכונים לכל רובד קריאה נמסרו עם נתינת התורה כחלק מהתורה שבעל פה. והם אלה שקובעים בכל רובד איך ומה דורשים. האופן שבו בני אדם מורגלים לדבר נלמד מהרובד הכי פשטני מהרבדי השפה שנמסרו בהר סיני. אבל אינו בהכרח זהה לו בכל דבר (זה נאמר על הדיבור באותה תקופה. הדיבור ההוא נשכח, ונשארו רק שרידים ממנו דרך מסורת קריאת התורה ולימוד התורה ששרדה בקהילות. כשחידשו את העברית החדשה לקחו הרבה דברים ממסורות אלה, אבל לא היתה שום שאיפה לשמור על דיוק, והרבה מאוד השתנה מהשימוש המקורי שלו).
אי אפשר לומר שהתורה משתמשת בלשון של בני האדם. לשון הקודש לא נוצרה על ידי בני אדם. היא חלק מהתורה שנמסרה מהבורא לברואיו. אדם הראשון למד אותה מבוראו כחלק מלימוד התורה שלמד ממנו. במתן תורה הלשון ואיך משתמשים בה הוא חלק ממתן התורה.
בכללי השפה של רובד הדרש שבו עסוקה הגמרא לדרוש את הפסוקים על חנה, אפשר לומר ש"ראה תראה" יש בו ייתור ללמוד דרשה מחודשת, כי לפי כללי השפה די ב"תראה" בלבד, או שאומרים שכללי השפה מחייבים לומר "ראה תראה" כדי לומר את מה שפשט הפסוק אומר ואין כאן ייתור.
זוהי מחלוקת איך נמסרה השפה לגבי רובד הדרש הזה בהר סיני כחלק מהתורה שבעל פה.
הדעה של מי שאומר שכללי השפה מחייבים "ראה תראה" ואין כאן ייתור, נקראת "כלשון בני אדם", כי השפה פחות ומצומצמת ומדוקדקת, וכוללת סגנון והבעת רגש יותר מכללי השפה של מי שחולק על זה, ובכך היא יותר דומה לשפה שבני אדם משתמשים למעשה. ועיין עוד בזה בתלמוד מוסבר בבבא קמא ס"ד א' בתגובות.
.
בתוספות עבודה זרה כ"ז א' כתבו:
"דברה תורה כלשון בני אדם. אומר ר"י דמאן דאית ליה הכא דברה תורה כלשון בני אדם יכול להיות שאינו חולק על השב תשיב ועל הוכח תוכיח וכיוצא בהן דדרשינן להו (בבא מציעא ל"א א') דלא אשכחנא תנא דפליג. וראיה דרבי שמעון אמר פרק מציאת האשה (כתובות דף סז:) על העבט תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם ור' שמעון גופיה דריש בפרק קמא דראש השנה (דף ח.) עשר תעשר. וצריך עיון בדבר דמאיזה טעם אומר התלמוד פעמים כך ופעמים כך").
.
"בעני אמתך", "אל תשכח את אמתך", "ונתתה לאמתך". אמר רבי יוסי בר' חנינא, ג' אמתות
[מפרש על דרך הדרש שהן מלשון מיתה] הללו למה?
אמרה חנה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שלשה בדקי מיתה בראת באשה [שהאשה נבדקת בהן בשעת הסכנה שאם ימצא בה אחד מהם תמות. רש"י], ואמרי לה [ואומרים לה. גרסה אחרת] שלשה דבקי מיתה, ואלו הן נדה וחלה והדלקת הנר [עיין מסכת שבת ל"א ב']. כלום עברתי על אחת מהן?
"ונתתה לאמתך זרע אנשים". מאי [מהו] זרע אנשים?
אמר רב, גברא בגוברין [גבר שניכר בין גברים].
ושמואל אמר זרע שמושח שני אנשים. ומאן אינון [ומי הם], שאול ודוד [שניהם נמשחו למלוכה על ידי שמואל בנה של חנה. מלך בזמנם הוא תוצאה של מדרגה רוחנית. שהמלך מעל בני דורו באופן שנחשב סיבה להם. על דוד נאמר "נר ישראל". שהוא הסיבה לאור של כל ישראל. מי שמושח את המלך נחשב כסיבה לו, שהוא עושה אותו למלך, והוא במעלה יותר ממנו].
ורבי יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון [ומי הם] משה ואהרן, שנאמר: (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו".
ורבנן אמרי [אומרים] "זרע אנשים", זרע שמובלע בין אנשים.
כי אתא רב דימי [כשבא רב דימי. מארץ ישראל] אמר, לא ארוך ולא גוץ, ולא קטן ולא אלם, ולא צחור ["רוש" (אדמוני) בלע"ז. רש"י] ולא גיחור [שהוא לבן יותר מדאי. רש"י], ולא חכם ולא טפש.
(חומר למחשבה:
עלי ברך את חנה: "וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ". ואם כן לרבנן ולרב דימי, באמת במציאות שמואל היה מובלע בין אנשים, והיה לא חכם ולא טיפש. והרי נכתב עליו הפסוק "משה אהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", שהשווה אותו אליהם, והוא משח שני מלכים וספרו נכלל בנביאים. ואי אפשר שזכה לכל זה בלי שהיה חכם מאוד.
הנראה לעניות דעתי, שהנה הבורא משפיע על כל אחד כל הזמן את מירב ההשפעה שיש בכח אנוש בכלל לקבל. ההבדל בין כמה שפע יש לכל אחד הוא בכלי המקבל את ההשפעה. ככל שאדם בבחירתו נעשה יותר ענוותן ושלם במידותיו כך יותר מהשפע נקלט ונשאר ומקבל מציאות.
נדה ט"ז ב':
"דריש ר' חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני?
ואילו רשע או צדיק לא קאמר. כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים [כל מדותיו וקורותיו של אדם באין לו בגזרת מלך חוץ מזו. רש"י] חוץ מיראת שמים. שנאמר: (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'" [דבר זה לבדו הוא שואל ממך לפי שהכל בידו וזה בידך. רש"י]".
קביעה זו שנעשית עם שאלת המלאך קובעת את הכלים שאדם מקבל בלידתו. את הטבע שלו. תפילת חנה היתה כלפי קביעה זו.
ומכיוון שנענתה, שמואל בטבעו לא היה חכם מאוד. והיה יכול לקבל את שפע החכמה רק באופן בינוני. אבל על ידי עבודתו במה שנמצא בידו, אם להיות רשע או צדיק, זכה שיחד עם שפע החכמה השפיע עליו הבורא גם מציאות להיות כלי גדול לחכמה יותר ממה שניתן לו בטבעו. ובוודאי חכמה כזו מעלתה גדולה יותר, שסיבת הימצאה היא הענווה והאהבה והדבקות ויראת שמיים וכיו"ב, ולא שבטבעו נברא בו כלי גדול לחכמה. ואולי זו הסיבה שחנה ביקשה כך. שרצתה שכליו הטבעיים יהיו כמו של כל בני אדם, ומה שישיג יהיה מכח צדקתו.
ברש"י כתב שהטעם שביקשה כך הוא משום שחששה לעין הרע. ואין כאן סתירה, כי מה שנברא באופן הטבעי נתון להשפעת עין הרע. ומה שהוא השפעה מלמעלה בסוד אהבה ויראה, אינו נתון להשפעת עין הרע).
[שמואל א' א' מפסוק כ"ד: וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר. וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת-הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר אֶל-עֵלִי. וַתּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה. אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהוָה.]
"אני האשה הנצבת עמכה בזה". אמר רבי יהושע בן לוי, מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה [מהלשון "עמכה" משמע שגם הוא היה עומד].
"אל הנער הזה התפללתי". אמר רבי אלעזר, שמואל מורה הלכה לפני רבו היה. שנאמר: "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי". משום ד"וישחטו את הפר" הביאו הנער אל עלי?
אלא אמר להן עלי, קראו כהן ליתי [יבוא] ולשחוט.
חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט [ראם שמואל שהיו מחזרים אחר כהן לשחוט], אמר להו [להם] למה לכו [לכם] לאהדורי בתר כהן למישחט [לחזר אחר כהן לשחוט]? שחיטה בזר [מי שאינו כהן] כשרה.
אייתוהו לקמיה דעלי [הביאוהו לפני עלי]. אמר ליה [לו], מנא לך הא [מניין לך זה]?
אמר ליה, מי כתיב [האם כתוב] "ושחט הכהן"? "והקריבו הכהנים" כתיב [כתוב]. מקבלה [קבלת דם הקרבן לכלי, שהיא אחרי שחיטה, והיא תחילת ההקרבה] ואילך מצות כהונה [מקבלת הדם והלאה הם העבודות שמצוותן בכהן. אבל השחיטה שהיא לפני הקבלה כשרה אף בזר]. מכאן לשחיטה שכשרה בזר.
אמר ליה, מימר שפיר קא אמרת [לומר היטב אמרת], מיהו [ובכל זאת] מורה הלכה בפני רבך את [אתה], וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
אתיא [באה] חנה וקא צוחה קמיה [וצווחה לפניו], "אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו'".
אמר לה, שבקי לי דאענשיה [הניחי לי שאעניש אותו], ובעינא רחמי [ואבקש רחמים] ויהיב לך רבא מיניה [ויתן לך גדול ממנו].
אמרה ליה, "אל הנער הזה התפללתי".
"וחנה היא מדברת על לבה". אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא, על עסקי לבה. אמרה לפניו רבונו של עולם כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן.
ואמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא, כל היושב בתענית בשבת, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה [לפי שתענית קשה בשבת לפי שהכל מתענגים בו והוא מתענה. רש"י]. ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת.
מאי תקנתיה [מה תקנתו]? אמר רב נחמן בר יצחק ליתיב תעניתא לתעניתא [יתענה למחר לכפר על שביטל עונג שבת].
(חומר למחשבה:
בתענית בשבת עובר על עונג שבת בשתי פנים, האחד הוא שמבטל מצוות אכילה ושתיה בשבת. והשני הוא שיש איסור מיוחד בתענית בשבת ועובר עליו אפילו לא אוכל שעה אחת, אם הוא לשם תענית. ויש אומרים שהוא איסור מהתורה. עיין במשנה ברורה בתחילת סימן רפ"ח, בביאור הלכה הראשון והשני שם.
לא מסתבר שיהיה מקום לעבור על איסור כדי לכפר על עוונותיו. לכן כתבו בתוספות שמדובר בתענית חלום. אמנם ברש"י משמע שמדובר בתענית נדבה.
שבת י"א א':
"רבי יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי [נקלע לבית רב אשי]. עבדי ליה עיגלא תילתא [עשו לו עגלה שלישית. שלישית לבטן שהיא משובחת]. אמרו ליה לטעום מר מידי [משהו]. אמר להו בתענית יתיבנא [אני יושב]. אמרו ליה, ולא סבר ליה מר להא דרב יהודה, דאמר רב יהודה, לוה אדם תעניתו ופורע. אמר להו תענית חלום הוא, ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, יפה תענית לחלום כאש לנעורת [חלום רע מלמד שיש עליו גזר דין רע, ומועילה תענית לקרעו]. ואמר רב חסדא ובו ביום [ואם ילווה התענית ויפרע שיתענה למחר, לא יועיל לקרוע הגזר דין]. ואמר רב יוסף אפילו בשבת.
הסוגיא בשבת משמע כרש"י, שאמרו לו שיכול ללוות תעניתו ולפרוע למחר. ומשמע שלולי הדין שיכול לפרוע למחר מותר לו להתענות בשבת גם אם אינו תענית חלום. ואם אסור להתענות תענית נדבה בשבת, היה להם לומר לו, והרי אסור להתענות בשבת.
מסכת פסחים ס"ח ב':
"מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא [כל השנה היה יושב בתענית], לבר מעצרתא [שמחת תורה], ופוריא [פורים] ומעלי יומא דכיפורי [ערב יום הכיפורים]. עצרת, יום שניתנה בו תורה. פוריא, ימי משתה ושמחה כתיב. מעלי יומא דכיפורי, דתני חייא בר רב מדפתי: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש", וכי בתשעה מתענין, והלא בעשירי מתענין? אלא לומר לך, כל האוכל ושותה בתשעה בו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי".
גם מכאן משמע שהיה מותר לו להתענות בשבת.
רוב הפוסקים הסכימו עם דברי התוספות כאן, ותירצו את הגמרא בפסחים בכמה תירוצים. אמנם בעל המאור שם פירשה כפשוטה שמותר להתענות בשבת אם התענית היא "לבקשת רחמים לקרוע גזר דין או חלום או תשובה ורוב תפלה".
עוד קשה על דברי התוספות, שאם הוא בתענית חלום, והתירו בתענית חלום, אם כן למה צריך להתענות ביום ראשון לכפר על שהתענה בשבת. הרי עשה בהיתר.
רמב"ם תחילת פרק ג' מהלכות דעות:
שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום. גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה.
המהלך בדרך זו נקרא חוטא. הרי הוא אומר בנזיר "וכיפר עליו, מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו,יא). אמרו חכמים, ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.
לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים.
ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תישומם" (קוהלת ז' ט"ז)."
יש לעיין איך מתיישבים דברים אלה עם כך שמר בריה דרבינא התענה כל השנה.
הנראה בזה לפי מה שכתבו גדולי בעלי המוסר, שיש שתי דרכים בעבודת השם. דרך כללית ודרך פרטית.
בתורה יש יותר מפירוש אחד על כל דבר. שהרי במחלוקות החכמים להלכה אומרים אלה ואלה דברי אלוהים חיים. ההסבר הפשוט לזה הוא כמו שניים שמסתכלים על פרה, אחד מהצד ואחד מקדימה. זה שמסתכל מהצד יאמר שרוחבה גדול מגובהה, ומי שמסתכל מלפנים יאמר שגובהה גדול מרחבה. ודברי שניהם אמת.
במילים אחרות ניתן לומר שהתורה היא שפע, וכל אדם הוא כלי, והשפע נקלט לפי הכלי.
שני המשלים מגיעים למקום אחד, שלפי מה שהוא אדם, כך מתפרשים דברי התורה אצלו. ואם יתפרשו אחרת אצל אדם אחר, אלה ואלה דברי אלוהים חיים. כמובן שמדובר שהוא לומד ביושר ומכופף אזנו לשמוע מה התורה אומרת לו, ולא מעמיס עליה את דעותיו ורצונותיו.
ההלכה קובעת איך הדברים היו נראים מנקודת מבטו של אדם הראשון, שהוא הטבע האנושי הכולל את כל שאר הטבעים של כל בני האדם, והוא המיושר ביותר. אומרים בפוסקים שהם קובעים לפי איך שהוא נראה בעיני "סתם אדם" וזו הכוונה.
בתורה יש דרך של אינו מצווה ועושה, שבה הלכו הצדיקים שלפני מתן תורה. וגם אחרי מתן תורה היא קיימת. עיין בבא קמא פ"ז א', שרב יוסף שהיה סומא, שמח לשמוע שהלכה שסומא פטור מהמצוות. ולא הצטער שמפסיד קיום מצוות. כי היה סבור שגדול מי שאינו מצווה ועושה. ולמסקנה פסקו שגדול מי שמצווה ועושה.
מוכח מזה שיש קיום תורה ומצוות גם ללא ציווי, ויש לדון אם הוא גדול יותר או לא, אבל בכל מקרה הוא קיים.
המציאות של קיום מצוות אינה תלויה בכך שיהיה ציווי. התורה היא אמיתות שקיימות בעולם רוחני, ואפשר לצפות בהן בעיני השכל, ולקיים אותן כמו שהרבה אנשים שלא יודעים או לא מקבלים שהיה מעמד הר סיני, מחוייבים לא לרצוח ולא לגנוב.
התורה לפני הר סיני, אצל אברהם שאמרו עליו שקיים כל התורה ואפילו עירובי תבשילין, היתה כך. במעמד הר סיני, נוסף צד של חיוב וציווי וגזירת מלך.
אחרי מתן תורה, מחוייבים קודם כל לקיים מה שצווה כגזירת מלך. הצווי של גזירת מלך נקבע לפי פסק ההלכה, שנקבע לפי טבע אדם הראשון, שנקרא "סתם אדם". אם אדם מסויים כפרט טבעו שונה, לפי החיוב והצווי של גזירת מלך, עדיין הוא מחוייב לפי הטבע הכללי ולפי ההלכה. אבל במקביל, יש עליו לקיים את קיום התורה בדרך של אינו מצווה ועושה, כמו שקיים אברהם אבינו, לפי איך שהוא כפרט רואה את הדברים. ואם טבעו שונה משל רוב בני אדם ייתכן שמנקודת המבט הפרטית שלו, קיום התורה בדרך של אינו מצווה ועושה, יהיה שונה מההלכה. זו תהיה דעת יחיד שלא פוסקים כמוה. כמו שיש הרבה בגמרא. והוא יהיה מחוייב במקביל להלכה הפסוקה, שזהו ציווי מהר סיני, ובמקביל למה ששכלו אומר לו לפי מה שהוא, שזה דעת יחיד שלו.
במקרה של סתירה בין הדברים, בוודאי שהציווי מהר סיני עדיף. אבל ההלכה מהר סיני מכירה במציאות העבודה הפרטית, ויש מקומות שהיא נותנת לה מקום גם כשהיא סותרת את ההלכה הפסוקה.
לעניות דעתי זו הסיבה שלדעת רש"י ובעל המאור התירו להתענות בשבת נגד הדין. זה לא היתר הלכתי. ההלכה אוסרת. היא רק מאפשרת במקרה המוגדר הזה לעבודה הפרטית להישאר במקומה אפילו שהיא נגד ההלכה.
בכל היתר, אם מותר אז מותר, ואין סיבה להתענות על שעשה היתר. כאן זה היתר מיוחד. הוא לא באמת היתר. לא הותר לצום בשבת. זו עבירה על ההלכה. רק שהבורא חביב עליו אם עוברים על גזירת מלך שלו, במקרים ובגבול שהוגדרו ונאמרו על ידי חכמים כמובן, אם העבירה היא מכח עבודה פרטית אמיתית. ולכן מותר אבל עליו להתענות למחר כי עבר על דין תורה.
אם בימינו מישהו ירגיש שליבו מורה לו להתענות הרבה וכיו"ב, קרוב מאוד לוודאי שאין זה בא באמת מהשכל והלב שנטע בו הבורא שצופים במושכלות וכך רואים, אלא מליקוי בבריאות הנפשית, שיש בו נטיה לעצבות ומרה שחורה וכיו"ב, ואינו יכול להבחין בין הדברים. לכן יש מאוד מאוד להיזהר ולא לעשות בלי להיוועץ, ולשמוע לדברי אחרים גם אם זה קשה לו. ואני מזכיר שפסק ההלכה מוחלט כדעת רוב רובם של הראשונים שסוברים שאסור להתענות בשבת ורק בתענית חלום התירו. ומסתבר שדחקו את לשון הסוגיות כי הם סבורים שאין בכלל היתר לעבור בשום מקום על שום פרט הלכתי מכח העבודה הפרטית. וכן משמע בלשון הראב"ד ועוד ראשונים שכתבו שלא ייתכן שמר בריה דרבינא התענה בשבת ותירצו את הסוגיא בפסחים בכמה תירוצים.
עדיין מר בריה דרבינא עשה שלא כדברי הרמב"ם בהלכות דעות שאין זו דרך נכונה להתענות הרבה. אמנם דברי הרמב"ם האלה הם רק הוראת דרך נכונה ולא הלכה פסוקה, ובזה יש לומר שמותר גם להחולקים על רש"י ובעל המאור לעשות כפי העבודה הפרטית כיוון שאינו עבר על דין הלכתי).
ואמר רבי אלעזר, חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר, "ותתפלל על ה'" מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה.
ואמר רבי אלעזר אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: (מלכים א יח, לז) "ואתה הסבות את לבם אחורנית".
אמר רבי שמואל בר רבי יצחק, מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו, דכתיב: (מיכה ד, ו) "ואשר הרעותי" [בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי. רש"י: אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע].
תלמוד מוסבר ומאמרים - ברכות 