Archive for the ‘ברכות דף ל"א עמוד א'’ Category

ברכות – דף ל"א עמוד א'

22 בדצמבר 2009

מר בריה דרבינא [בנו של רבינא] עבד הלולא לבריה [עשה הילולא לבנו. משתה נישואין]. חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא [ראה את רבנן שהיו שמחים הרבה. ונראה כפריקת עול. ולא היו מניחים תפילין, כמו שאמרו לעיל כ"ג ב' שבסעודת קבע לא מניחים תפילין. או שהיה בלילה]. אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי [הביא כוס זכוכית לבנה יקרה בת ארבע מאות זוזים] ותבר קמייהו ואעציבו [ושבר לפניהם ונעצבו].
רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא
[הביא כוס של זכוכית לבנה] ותבר קמייהו ואעציבו [ושבר לפניהם ונעצבו. תוספות: מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין].

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי, בהלולא [במשתה הנישואין] דמר בריה דרבינא, לישרי לן מר [לשיר לנו מר].
אמר להו [להם], ווי לן דמיתנן [ווי לנו שאנו מתים], ווי לן דמיתנן.
אמרי ליה
[אמרו לו], אנן מה נעני בתרך [אנחנו מה נענה אחריך]?
אמר להו, הי תורה והי מצוה דמגנו עלן
[היכן תורה והיכן מצווה שמגינות עלינו]?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". אימתי [מתי]? בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה".
אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה
[מכששמעה] מר' יוחנן רביה [רבו].

(קשיא, ודאי כל מילי דחסידותא דשמע ריש לקיש מן ר' יוחנן הוה מקיים, ומאי שנא האי דקא משמע לן עלה? ונראה לי בס"ד כי ריש לקיש היה טבעו בדחן, כמו בר קפרא, וכפי טבעו ומנהגו היה קשה עליו חסידות זו, ועם כל זה היה נזהר בה. בניהו בן יהוידע)

תנו רבנן: "אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה" [שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו. רש"י].

והיכי דמי [ואיך דומה] הלכה פסוקה?

אמר אביי, כי הא דר' זירא [כמו זו של רבי זירא], דאמר ר' זירא, בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים [לבד מאותו יום שפוסקת. והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזובה, ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י"א יום שבין נדה לנדה. רש"י].

רבא אמר כי הא [כמו זו] דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר [כשנגמרת מלאכת הפרדת התבואה מן המוץ בשדה, מביאים אותה אל הבית, ובראיית פני הבית היא מתחייבת במעשר מהתורה. אם רואה את פני הבית כשהיא עדיין במוץ, אינה מתחייבת. מדרבנן היא אסורה, אבל מותרת באכילת עראי ואכילת בהמה].

ואי בעית אימא [אם תרצה אמור] כי הא [כמו זו] דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא, המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו [אע"פ שקרבן שנשחט בעזרה אין בדמו מעילה. כלומר שלא מביאים קרבן מעילה אם נהנים ממנו. ועיין עוד ברש"י. כל אלה הלכות פסוקות שאין עליהן קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן].


רבנן עבדי [עושים] כמתניתין [כמשנתנו. מתוך כובד ראש]. רב אשי עביד [עושה] כברייתא [מתוך הלכה פסוקה].


תנו רבנן: "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה [ליצנות. רש"י], ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.

וכן לא יפטר אדם מחברו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה".

שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים [לא ברור לי אם זה חלק מהברייתא או דברי הגמרא עליה].


וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא [מרי בן בנו של רב הונא בנו של רבי ירמיה בן אבא]: "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו".

כי הא [כמו זו] דרב כהנא אלוייה [ליווהו בדרך] לרב שימי בר אשי, מפום נהרא עד בי צניתא [דקלים] דבבל. כי מטא להתם [כשהגיע לשם] אמר ליה, מר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא [שאומרים אנשים שאלה הדקלים של בבל ישנם מאדם הראשון ועד עכשיו]?

אמר ליה [לו] אדכרתן מילתא [הזכרתני דבר] דרבי יוסי ברבי חנינא. דאמר ר' יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב [מהו שכתוב] (ירמיהו ב, ו) "בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם", וכי מאחר דלא [שלא] עבר היאך ישב?

אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה [וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם, שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים. רש"י].


רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה [ואומרים לה. גרסה אחרת] עד בי דורא.


תנו רבנן: "המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים.

אבא שאול אומר, סימן לדבר: (תהלים י, יז) "תכין לבם תקשיב אזנך".


תניא: "אמר רבי יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת. וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות".


אמר רבי חייא בר אבא, לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר (דניאל ו, יא) "וכוין פתיחן ליה וגו' [וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא [כאשר ידע שרשום הכתב], עַל לְבַיְתֵהּ[נכנס לביתו], וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם [וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים], וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי [ופעמים שלושה ביום הוא כורע על ברכיו] וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ [ומתפלל ומודה לפני אלוהיו], כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה [כל כנגד שהיה עושה מקודם לכן. כלומר כמו שהיה עושה מקודם לכן]"


יכול יתפלל אדם כל היום כלו? כבר מפורש על ידי דניאל: (דניאל ו, יא) "וזמנין תלתא וגו'".


יכול משבא לגולה הוחלה [התחילה. ולא היה מתפלל כך לפני כן]? כבר נאמר: (דניאל ו, יא) "די הוא עבד מן קדמת דנא".


יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה? תלמוד לומר: (דניאל ו, יא) "נגד ירושלם".


יכול יהא כוללן בבת אחת? כבר מפורש על ידי דוד דכתיב [שכתוב]: (תהלים נה, יח) "ערב ובקר וצהרים וגו' [עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי]".


יכול ישמיע קולו בתפלתו? כבר מפורש על ידי חנה, שנאמר: (שמואל א א, יג) "וקולה לא ישמע".


יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל? כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר: (מלכים א ח, כח) "לשמוע אל הרנה ואל התפלה". רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה.


אין אומר דבר אחר אמת ויציב, אבל אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר.

איתמר נמי [נאמר גם] אמר רב חייא בר אשי אמר רב, אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר של יום הכיפורים אומר.


אמר רב המנונא, כמה הלכתא גברוותא [כמה הלכות גדולות] איכא למשמע [יש לשמוע] מהני קראי דחנה [מפסוקים אלה של חנה.

וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא עַל-מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה.  וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה]: (שמואל א א, יג) "וחנה היא מדברת על לבה", מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו.

"רק שפתיה נעות", מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו.

"וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו.

"ויחשבה עלי לשכורה", מכאן ששכור אסור להתפלל.

"ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו'", אמר רבי אלעזר מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו.

(חומר למחשבה:

מהפסוק (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך" לומדים שמצוות עשה להוכיח את חברו אם עובר על איסור או אם פגע בו באיזה עניין. מצוה זו נמנית בכלל מצוות עשה, בספר המצוות לרמב"ם מצווה ר"ה.

רמב"ם הלכות דעות פרק ו':

הלכה ו

כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים, ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים.
הלכה זהרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
הלכה חהמוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר "ולא תשא עליו חטא". כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא". מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב. כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
הלכה טמי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.

אגב, מי שרוצה ללמוד דיני תוכחה, יש לעיין בסוגיא במסכת ערכין ט"ז ב', במשנה ברורה ובביאור הלכה בסימן תר"ח, ובתשובת מהרש"ל סי' נ"ה.

צריך עיון מה לומד רבי אלעזר מהפסוק לגבי חנה, שהרי היא כבר מצווה מהתורה.

בתוספות כאן (בעמוד ב'), כתבו שהמצווה מהתורה להוכיח היא רק אם חברו עובר עבירה מהתורה. אבל אם עובר עבירה מדרבנן, על זה לא נאמרה המצווה הוכח תוכיח, ואת זה לומדים כאן מחנה.

אמנם ברמב"ם בהלכה ז' כתב:

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". מהלשון "או שהלך בדרך לא טובה", משמע שבא להוסיף יותר מחטא. וגם מהלשון "חטא" משמע כל חטא, ובוודאי אם התורה ציוותה מדאורייתא לשמוע לדברי חכמים מהפסוק "לא תסור".

מקור הרמב"ם הוא מהגמרא בערכין ט"ז ב':

מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר (ויקרא יט) "הוכח תוכיח". הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר "תוכיח" מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו, תלמוד לומר "לא תשא עליו חטא".
הבאתי את כל הלשון כי משמע שדורש דינים מדאורייתא. מהלשון "דבר מגונה" משמע שכולל ב"הוכח תוכיח" יותר מאיסור דאורייתא, וכהרמב"ם שבכלל המצווה "שהלך בדרך לא טובה".

בשיטת תוספות יש להבין, הרי לגבי מצוות הוכח תוכיח אין חילוקים בחומרת העבירה, ואין סברא שיהיו חילוקים כאלה.

ונראה שהם סוברים שמבחינת התורה שבכתב, איסורים מדרבנן כאילו אינם קיימים כלל. למרות שבוודאי איסורים מדרבנן יש להם מציאות בעולם הצורות, כמו שהארכתי במאמר על מהתורה ומדברי סופרים, מכל מקום הם ברובד אחר, וברובד של הדינים מהתורה כאילו אינם, ולכן לא יתכן שנכללו במצוות הוכח תוכיח.

והדרשה מהפסוק "לא תסור" שיש לשמוע לדברי חכמים, היא דרשה מדרבנן.

הרמב"ם סובר ש"לא תסור" הוא דין תורה גמור לשמוע לחכמים, ואם כן דיני חכמים קיימים מבחינת הדינים שמן התורה, וכשנאמר הוכח תוכיח שמעשמעו על כל דבר חטא, גם דיני חכמים בכלל זה.

ולשיטת הרמב"ם צריך עיון ליישב את הגמרא כאן למה הוצרכו ללמוד מחנה שהרי דין תורה הוא.

בעניין "לא תסור", ומקור החיוב בדינים מדרבנן לשיטת הרמב"ן:

את המקורות העיקריים בעניין הבאתי בשלמותם כאן.

רמב"ם הלכות ממרים פרק ראשון:

א. בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן:

ב. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו'.

אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן. והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה.

הרי הוא אומר "על פי התורה אשר יורוך" – אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם.

"ועל המשפט אשר יאמרו" – אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן

"מכל הדבר אשר יגידו לך" – זו הקבלה שקבלו איש מפי איש:

במקומות אחרים בדבריו מבואר שבית דין הגדול בירושלים הוא לאו דווקא, והוא הדין לכל דברי חז"ל.

הרמב"ן חלק עליו, והביא שבהרבה דברים חלוקים דברי חכמים מדברי תורה, ואילו להרמב"ם לכאורה הם שווים.

לכן מפרש הרמב"ן שהדין מהתורה לא תסור נאמר רק על פירושים ודרשות שלמדו מהם חכמים דיני תורה. אבל גדרים וסייגים ותקנות ומנהגים שחידשו חכמים בעצמם, ולא שדרשו שכך כתוב בתורה, אינם בכלל "לא תסור".

עיקר התירוץ לשיטת הרמב"ם הוא שהציווי הוא רק לשמוע בקול חכמים, אבל עצם הדבר שיאמרו אין ציווי עליו מהתורה בעצמו.

אם יש ספק על חתיכת בשר אם היא חזיר, יש ספק שאם יאכל יפגע באיסור תורה.

אם יש ספק על חלב אם הוא חלב עכו"ם, שנאסר רק מדרבנן, אם יאכל אין אפשרות שיפגע בספק איסור תורה כיוון שהתורה לא אמרה שחלב עכו"ם אסור. היא רק ציוותה לשמוע בקול חכמים, למה שירצו הם לומר. והם רצו לאסור חלב עכו"ם. ואם ירצו יתירוהו. ואם ירצו לומר שספקו מותר, או כל קולא שירצו לנהוג בו, הרשות בידם. ומהתורה אין בזה דין אלא רק לשמוע בקולם.

לכן גם אין חלב עכו"ם בעצמו נידון כמו איסור תורה לכל העניינים מהם הקשו על הרמב"ם.

התירוץ ברור ומסתבר ומשתמע מדברי הרמב"ם. עד שהוא קושיא גדולה בעיני על הרמב"ן למה סירב לקבל את זה.

בספר שערי יושר, שער הספקות, פרק ז' כתב להקשות על שיטת הרמב"ן שעל תקנות חכמים אין ציווי של לא תסור:

"ומה מאד הנני תמה על זה, היתכן שנהיה מחויבים לשמוע בקול דברי חז"ל מבלעדי אזהרת התורה?

ומי אדון לנו אם לא אבינו שבשמים, ואם הוא לא גזר עלינו לשמוע בקול דברי חז"ל מי ישעבד אותנו לזה?

והדברים מרפסין איגרי [שוברים גגות] ולית נגר ובר נגר דיפרקינו [ואין נגר ובן נגר שיפרקם. אלה ביטויים של הגמרא על קושייא חמורה ביותר].

ומצאתי פתרא לזה, דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל על פי הכרת שכלנו. דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור, כן הוא האמת והטוב לפנינו. וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים".

לעניות דעתי עצם התירוץ הוא נפלא ונכון ויש בו יסוד גדול.

אבל מאוד קשה לי למה הקשה ולמה הוצרך לתרץ כך. הרי בהר סיני ניתנו שתי תורות. התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

ויקרא רבה פרשה כ"ב:

"מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כלן נאמרו למשה בסיני. שנאמר, (קהלת א) "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים"".

ברכות ה' א':

"ואמר רבי לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב (שמות כד) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני"

מגילה י"ט ב':

"ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (דברים ט) "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר" מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו [ומה הם], מקרא מגילה".

מנחות כ"ט ב':

"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך [אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו).

צריך כמובן הרבה ביאור כיצד ייתכן שבהר סיני כבר ניתנה מצוות מגילה שהיא על מעשה שאירע אחר כך.

באופן כללי העניין הוא שהתורה ניתנה כשהיא בכח, ועל ידי הלומדים היא יוצאת אל הפועל. כמו זרע שצומח לעץ.

עץ החיים בתוך הגן, אמרו חז"ל שזו התורה. ונאמר עליה "עץ חיים היא למחזיקים בה". התורה היא דבר חי וצומח, ויוצא אל הפועל כמו אילן שמצמיח ענפים.

לכן יש דברים שניתנו בכח בהר סיני, ויצאו אל הפועל מאוחר יותר.

בתורה יש שתי דרכים. "מצווה ועושה", ו"אינו מצווה ועושה". בבבא קמא פ"ז א' נאמר שרב יוסף, שהיה סומא, שמח כששמע שרבי יהודה פוטר סומא מכל המצוות. כי סבר שגדול מי שאינו מצווה ועושה, ממי שמצווה ועושה. ואחר כך נתחדש שגדול המצווה ועושה, ולכן היה שמח יותר אם היה מחוייב במצוות.

ורואים שמי שפטור לא אומרים שמפסיד קיום תורה ומצוות, שאם לא נצטווה אין לו מצוות. אלא המצוות קיימות גם כלפי מי שאינו מצווה. ויכול לקיימן מכח שכך השכל מורה. כמו שקיים אברהם אבינו וכל הצדיקים שלפני מתן תורה.

וגם אחרי מתן תורה נשארה דרך זו, שעובד ומקיים מהכרת שכלו ולא בגלל שנצטווה, והיא תכלית העבודה ומדרגה גבוהה יותר. כמו שביאר בחובת הלבבות על ההערה השכלית, שהיא במעלה יותר מההערה התוריית. דהיינו הציווי.

לגבי העבודה מההערה השכלית, לעבוד כמי שאינו מצווה ועושה, כל דבר אמת שווה ואין חילוק כלל בין דאורייתא ודרבנן.

במתן תורה בהר סיני נתלבשה התורה באופן של חיוב וגזירת מלך וציווי. זה היה כל מה שנתחדש בהר סיני, שהרי את התורה ידע כבר אברהם שקיים גם עירוב תבשילין. כלפי זה שאל השערי יושר מה מקור החיוב של הדינים מדרבנן לשיטת הרמב"ן. וכלפי זה לא יספיק התירוץ של עבודה מכח השכל. ולדברינו פשוט מכל הסוגיות שהובאו שהציווי בהר סיני היה גם על כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ובוודאי על כל הדינים מדרבנן. וצריך לי עיון גדול בדברי השערי יושר).

מודעות פרסומת