Archive for the ‘ברכות דף כ' עמוד ב'’ Category

ברכות – דף כ' עמוד ב'

2 בדצמבר 2009

גמ' קריאת שמע פשיטא [פשוט. וקשה למה הוצרכה המשנה להשמיע דין זה] מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.

מהו דתימא [מהו שתאמר] הואיל ואית [ויש] בה מלכות שמים [יתחייבו גם הנשים]? קא משמע לן [משמיע לנו. מחדשת המשנה שלא חייבו].


"ומן התפלין"

פשיטא [פשוט. אין צורך למשנה לומר, כי היא מצוות עשה שהזמן גרמא. הסטגיא כאן סבורה שלילה ושבת הם זמנים שאין בהם חיוב תפילין]?

מהו דתימא [מהו שתאמר] הואיל ואתקש [והוקש. היקש הוא שלומדים משני עניינים סמוכים מזה על זה] למזוזה [דכתיב וקשרתם וכתבתם, הייתי סובר שנלמד מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין נשים חייבות], קא משמע לן [משמיע לנו שפטורות].

"וחייבין בתפלה"

דרחמי נינהו [שבקשת רחמים היא]. מהו דתימא [מהו שתאמר] הואיל וכתיב בה: (תהלים נה, יח) "ערב ובקר וצהרים" כמצות עשה שהזמן גרמא דמי [דומה]? קא משמע לן [מחדש לנו שחייבות].


"ובמזוזה"

פשיטא [שהרי אינה מצווה שהזמן גרמא]?

מהו דתימא [מהו שתאמר] הואיל ואתקש לתלמוד תורה [ונלמד שכמו שמתלמוד תורה פטורות אף שאין הזמן גרמא, כך פטורות ממזוזה] קמשמע לן [משמיע לנו שחייבות].


"ובברכת המזון"

פשיטא [שהרי אינה מצווה שהזמן גרמא]?

מהו דתימא [מהו שתאמר] הואיל וכתיב: (שמות טז, ח) "בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע" כמצות עשה שהזמן גרמא דמי [דומה. וייפטרו הנשים], קא משמע לן [שחייבות].


אמר רב אדא בר אהבה, נשים חייבות בקדוש היום [קידוש של יום השבת. נלמד מהפסוק זכור את יום השבת לקדשו] דבר תורה.

אמאי [למה]? מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות?

אמר אביי מדרבנן.

אמר ליה [לו] רבא, והא דבר תורה קאמר [אמר]? ועוד כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן [מה שונה קידוש היום מכל המצוות לעניין זה]?

אלא אמר רבא אמר קרא [הפסוק] (שמות כ, ז) "זכור" [זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ] (דברים ה, יא) "ושמור" [שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ], כל שישנו בשמירה [שמירה הוא איסור לא תעשה מלאכה. ונשים חייבות בכל מצוות לא תעשה גם אם הזמן גרמן], ישנו בזכירה [חיוב זכירה הוא קידוש היום על היין], והני נשי [ונשים אלה], הואיל ואיתנהו [וישנן] בשמירה, איתנהו [ישנן] בזכירה.


אמר ליה [אמר לו] רבינא לרבא, נשים בברכת המזון דאורייתא [מהתורה] או דרבנן?

למאי נפקא מינה [למה יוצא ממנה. כלומר איזה תוצאות הלכתיות יש אם כך או כך]?

לאפוקי [להוציא] רבים ידי חובתן [אם איש מברך, ואנשים שומעים ואומרים אמן, הוא מוציאם ידי חובתם בשמיעה, ונחשב שברכו בעצמם. השאלה אם יוצאים בברכת אשה].

אי אמרת [אם אמרת] דאורייתא [אשה חייבת מהתורה], אתי [בא] דאורייתא [אשה שחייבת דאורייתא] ומפיק [מוציא. ידי חובה] דאורייתא [אנשים שחייבים דאורייתא].

אלא אי אמרת דרבנן, הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן [מבחינת הדינים דאורייתא אשה אינה מחוייבת בברכת המזון, וכל שאינו מחוייב, אינו יכול להוציא אחרים שחייבים. ברכת המזון אינה מצווה שהזמן גרמא, שבכל זמן שאוכל חייב לברך. וצריך עיון מה הטעם לומר שחיוב אשה לא יהיה מהתורה. רש"י פירש שהוא משום שבפסוק ממנו לומדים את המצווה, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", נאמר "על הארץ", והארץ לא נתחלקה לנקבות].

מאי [מה הדין בחיוב אשה בברכת המזון]?

תא שמע [בא שמע. מביא ברייתא]: "באמת אמרו בן מברך לאביו [ברכת המזון. והאב יוצא בשמיעה ממנו], ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה. אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו".

אי אמרת בשלמא [אם אמרת בשלום. כלומר אם אמרת כך לא קשה] דאורייתא [חיוב אשה בברכת המזון דאורייתא], אתי [בא] דאורייתא ומפיק [מוציא ידי חובה] דאורייתא [הבעל שחייב דאורייתא].

אלא אי [אם] אמרת דרבנן [חיוב אשה בברכת המזון], אתי [בא] דרבנן ומפיק [ומוציא. מוציא ידי חובה] דאורייתא?

ולטעמיך [ולטעמך. לשיטתך] קטן בר חיובא [בן חיוב] הוא [קטן בוודאי אינו חייב מהתורה, ואעפ"כ נאמר שמוציא את אביו ידי חובת ברכת המזון]?

אלא הכי במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי [בא] דרבנן ומפיק [ומוציא] דרבנן [בפסוק נאמר "ואכלת ושבעת וברכת", ומהתורה החיוב הוא רק אם אכל שיעור שביעה. וחכמים החמירו לחייב גם אם אכל רק כזית. בקטן שמוציא את אביו, בהכרח מדובר שאביו אכל רק כזית, וחייב רק מדרבנן, ולכן הקטן מוציאו. ואם כן ניתן לומר שגם באשה שמברכת לבעלה מדובר שבעלה אכל רק כזית ואין להוכיח מכאן שאשה חייבת מהתורה].

דרש רב עוירא, זמנין [לפעמים] אמר לה משמיה [משמו] דר' אמי, וזמנין [ולפעמים] אמר לה משמיה דר' אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם כתוב בתורתך: (דברים י, יז) "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב [שכתוב]: (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך"?

אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה: (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" [והחיוב הוא רק כשאכל כדי שביעה], והם מדקדקים על עצמם עד כזית [לרבי מאיר חייב מדרבנן באכל כזית] ועד כביצה [לרבי יהודה חייב מדרבנן באכל כביצה].

(חומר למחשבה:

הדקדוק בברכת המזון עד כזית ועד כביצה, הוא בוודאי רק דוגמה לכל דקדוקי חכמים, וכן הבין המהר"ל בדרך חיים על אבות א' משנה ב'. אמנם ראוי להבין למה נבחרה דווקא דוגמה זו.

משוא פנים עניינו לזכות את החייב שלא כדין. לכן אסור לדיין לעשות כך. וצריך ביאור, הרי כאן נאמר שהם ראויים למשוא פנים זה. ואם הם ראוים, הרי זה כדין ושוב אינו משוא פנים כלל.

לקמן דף מ"ט עמוד ב', נאמר שהטעם של רבי מאיר שאמר ברכת המזון בכזית הוא משום שזה גדר פעולת אכילה. עד שלא אכל כזית לא נחשב מעשהו פעולת אכילה כלל. הטעם של רבי יהודה שאמר כביצה, כי משיעור זה יש כבר התחלה של שביעה כלשהי, שמורגש שבא המזון במעיו.

משמע מהברייתא שהרבותא בעניין זה אינה עצם העובדה שהחמירו יותר משיעור התורה שהוא בכדי שביעה גמורה, אלא שדקדקו ונחלקו עד כזית ועד כביצה.

נראה לעניות דעתי העניין, הנה הברכה עניינה שכשממש נוגעים וחווים את אהבתו אלינו, כששבעים, אז הזמן לומר את הברכה. את הביטוי להכרת טובה והחזרת אהבה.

המשל לזה, אם אשה נאהבת מקבלת מתנה מאוהבה, זה הזמן להחזיר לו ביטוי אהבה, למרות שתמיד יש ביניהם אהבה.

אשה שמאוד אוהבת, מחזירה ביטוי אהבה עוד לפני שהיא מסיימת לפתוח את הקופסה. כי לא חשובה לה עצם המתנה, אלא רק העובדה שבליבו היה לתת לה מתנה.

זה העניין של לברך לפני שיעור שביעה. די לנו בעצם התחושה של נתינה ממנו, וכבר יש את הקבלה של המתנה כאילו ניתנה ממש, ואין צורך בעצם גוף המתנה.

כמובן שצריך חוויה חושית של המתנה, ולא די בידיעה המופשטת.

לפני שיש יציאה אל הפועל במעשה של המתנה, עדיין זה מופשט. עניין הברכה הוא לברך על היציאה אל הפועל של האהבה, שהרי היא בכח כל הזמן, ויש מצווה תמידית של אהבה. והעניין המיוחד של ברכה הוא דווקא ביציאה אל הפועל.

אחרי שיש כבר יציאה אל הפועל, אם כן הברכה היא כבר על גוף המתנה, ולא ישירות כלפי ליבו של הנותן.

לכן דיקדקו רבי מאיר ורבי יהודה לחפש את הרגע המדוייק של התחלת היציאה אל הפועל. רק ברגע המדוייק זה, שמתחיל לצאת את הפועל, אבל הוא בדיוק בהתחלה ממש, ועוד לא היה המשך, כבר יש די התממשות כדי לברך, ועדיין אין די התממשות שגורמת שהברכה תהיה על גוף המתנה ולא על הכוונה של הנותן.

מכיוון שזה רגע מדוייק, נחלקו בהפרש המועט שבין כזית לכביצה.

הדין שמדובר כאן, הוא לבדוק אם היציאה אל הפועל בחומר נאמנה בדיוק לצורה הטהורה העליונה. אם נמצא שלא, מן הדין לבטל מהחומר את צורתו המוטעית. זו מידת הדין. משוא הפנים הוא, להתעלם מכך שהיציאה לפועל לא נכונה מתוך ראייה של מה שבפנים הלב, ששם האהבה שלמה. זה נקרא משוא פנים, כי הדין הוא לא לפי מה שבלב, אלא לפי מה שיוצא אל הפועל למעשה. ולכן זה אינו כדין, וזה מה שאלו המלאכים.

ועל זה ענה להם, שגם ישראל נוהגים כך, שאינם מסתכלים על מה שיוצא אל הפועל אלא על הכוונה הפנימית).

מתני' [משנה]: בעל קרי [מי שיצאה שכבת זרע מגופו ועדיין לא טבל במקווה להיטהר מטומאת הקרי] מהרהר בלבו [את קריאת שמע], ואינו מברך [ברכות קריאת שמע] לא לפניה ולא לאחריה.

ועל המזון מברך לאחריו [שהוא ברכת המזון מהתורה] ואינו מברך לפניו [המוציא לחם מן הארץ, שהיא ברכת הנהנין מדרבנן]. רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם.


גמ' [גמרא:] אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי [דומה. הרהור נחשב כדיבור בכל מקום, וגם מי שאינו בעל קרי יוצא ידי חובת קריאת שמע בהרהור].

דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] לאו כדבור דמי [לא כדיבור נחשב], למה מהרהר [אם אינו יוצא ידי חובה בהרהור למה אמרו שיהרהר]?

אלא מאי [מה], הרהור כדבור דמי? יוציא בשפתיו [אם הרהור דינו כדיבור, אין הבדל לגבי טבילת בעל קרי אם מדבר או מהרהר, ולמה חייבוהו דווקא להרהר].

כדאשכחן בסיני [כמו שמצאנו בסיני.

מדין תורה מי שיצאה שכבת זרע מגופו חייב בטבילה רק לאכילת תרומה וקדשים, ואין דינו שונה מכל שאר הטמאים. עזרא הוא שתיקן שבעל קרי צריך טבילה לפני שעוסק בתורה. עי' בבא קמא פ"ב ב'.

תקנת עזרא נסמכה על הפסוק "אל תגשו אל אשה" שנאמר לפני מתן תורה. במתן תורה היה דיבור ממש בתורה ולא הרהור, עיין תוספות כאן, לכן גם תקנת עזרא היא על דיבור ממש, למרות שגם בהרהור יוצא ידי חובה].


ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] הרהור כדבור דמי, יוציא בשפתיו [אם הרהור דינו כדיבור, הרי אין הבדל מבחינת תקנת עזראאם מהרהר או מדבר, ולכן לא היה על המשנה לחייבו דווקא להרהר].

אלא מאי, הרהור לאו כדבור דמי? למה מהרהר [אם אינו יוצא ידי חובת קריאת שמע]?

אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו, והוא יושב ובטל.

ונגרוס בפרקא אחרינא [אם זה רק כדי שלא יהיה בטל מן התורה, ואינו יוצא ידי מצוות קריאת שמע, מדוע חייבוהו להרהר דווקא בקריאת שמע, ולא בכל פרשה שירצה]?

אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו.


מודעות פרסומת