Archive for the ‘ברכות דף כ' עמוד א'’ Category

ברכות – דף כ' עמוד א'

30 בנובמבר 2009

אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא [מה שונה] ראשונים דאתרחיש להו ניסא [להם נס], ומאי שנא אנן [אנחנו] דלא מתרחיש לן ניסא?

אי [אם] משום תנויי [לימוד משנה], בשני דרב יהודה [בשנים של רב יהודה] כולי תנויי בנזיקין הוה [כל הלימוד בנזיקין היה], ואנן קא מתנינן שיתא סדרי [ואנחנו לומדים ששה סדרים].

וכי הוה מטי [וכאשר היה מגיע] רב יהודה בעוקצין [מסכת עוקצין. היא המסכת האחרונה בסדר טהרות] "האשה שכובשת ירק בקדרה", ואמרי לה [ואומרים לה. כלומר יש גרסה שמוסרת את המעשה שהיה כשהגיע רב יהודה לזיתים וכו'] "זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים", אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא [אני רואה כאן. רש"י: כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמרא], ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא [בי"ג פנים יש בינינו משנה וברייתא של ששה סדרים, ומסכת עוקצין גם היא בי"ג פנים, כגון משנת רבי, ור' חייא, ומשנת בר קפרא, ולוי, ותנא דבי שמואל. והכי אמרינן [וכך אומרים אנו] במסכת נדרים (דף מא.) "רבי מתני הלכתא בי"ג פנים"].

ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא [כאשר היה שולף נעל אחת בא גשם. הכוונה כשבאו לשבת בתענית על גשמים, היו חולצים נעליהם, וטרם הספיק לחלוץ נעלו השנייה כבר היתה מתקבלת בקשתם וירדו גשמים]. ואנן קא מצערינן נפשין [ואנחנו מצערים עצמנו. בתענית], ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן [וצווחים ואין שמשגיח בנו].

אמר ליה [לו] קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם [ראשונים היו מוסרים נפשם על קדושת השם], אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם [אנחנו לא מוסרים נפשנו על קדושת השם].

כי [כמו] הא דרב אדא בר אהבה, חזייה לההיא כותית [ראה אותה כותית. בת עם הכותים] דהות לבישא כרבלתא בשוקא [שהיתה לובשת כרבולתא בשוק. כרבולתא הוא סוג של גלימה חשובה שאינה מדרכי הצניעות]. סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה [סבר שבת ישראל היא, עמד קרע אותה ממנה]. אגלאי מילתא דכותית היא [נגלה הדבר שכותית היא. ומחוייב הוא לשלם לה דמי הבגד]. שיימוה [שמו את שווי הבגד] בארבע מאה זוזי.

אמר לה [רב אדא בר אהבה לכותית], מה שמך? אמרה ליה מתון. אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא [מתון דומה בהגייתו למאתן שפירושו בארמית מאתיים. פירוש אחר, מתון מתון לשון המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ד' מאות זוז].

רב גידל הוה [היה] רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה [שהיה הולך ויושב על שערי טבילה. כלומר מקווה שנשים טובלות בו]. אמר להו הכי טבילו והכי טבילו [אמר להן כך טבלו וכך טבלו. היה מדריך אותן לטבול כהלכה].

אמרי ליה [אמרו לו] רבנן, לא קא מסתפי מר מיצר הרע [לא מפחד מר מיצר הרע]?

אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיורי [אמר להם דומות בפני כאווזים לבנים].

ר' יוחנן [אדם יפה תואר היה דאמרי' בהשוכר את הפועלים (דף פד.) שופריה דר' אבהו מעין שופריה וכו'. רש"י] הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה [שהיה הולך ויושב על שערי טבילה]. אמר כי סלקן [עולות] בנות ישראל ואתיין [ובאות] מטבילה, מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי [מסתכלות בי ויהיה להן זרע שיפה כמוני].

אמרי ליה רבנן, לא קא מסתפי מר מעינא בישא [לא מפחד מר מעין הרע]?

אמר להו [אמר להם] אנא מזרעא דיוסף קא אתינא [אני מזרע של יוסף בא], דלא שלטא ביה עינא בישא [שלא שלטה בו עין הרע], דכתיב [שכתוב]: (בראשית מט, כב) "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". ואמר רבי אבהו אל תקרי "עלי עין" אלא "עולי עין" [מסולקין מן העין שאינה שולטת בהן].

רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא [מכאן]: (בראשית מח, טז) "וידגו לרוב בקרב הארץ" מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.

ואי בעית אימא [אם תרצה אמור]: עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו [ליהנות מאשת אדוניו. רש"י] אין עין הרע שולטת בו.


(חומר למחשבה:

כאשר גוף מכה בגוף, כח התנועה גורם שכל אחד מהגופים מטביע צורתו בשני כשהוא מכה בו.

זה יכול להסתיים בהפסד גמור שלהם, או אם הכח חלש יותר רק בכאב שהוא צורה מוחלש של מוות, אבדן צורה זמני בחלק מהגוף.

אם הכח עוד יותר חלש, אין זה ממש כאב, אלא רק תחושה של אחד במהותו של השני, על ידי שצורת השני מתלבשת בו מכח ההכאה.

כך פועל חוש המישוש. על ידי הכאה חלשה של חומר בחומר, נקלטת תחושת מהותו של החומר המכה.

גדולי הפילוסופים במשך הדורות התחבטו בשאלה כיצד פועל כח הראיה. תמצית השאלה היא כיצד נקלטת צורתו של גוף אחד בגוף אחר ללא הכאה ביניהם.

המדע המודרני גם הוא סובר שדרושה הכאת גוף בגוף, ומסביר שקרני האור המוחזרות מהגוף הנראה מכות בעין. אבל זה אינו מסביר את השאלה, כי קרני האור מוחזרות מכל הגופים בשטח הראיה, בלי הפרדה שחלק מהן מגוף ראובן וחלק אחר מגוף שמעון. וכיצד אנחנו קולטים על ידי כח הראיה את ראובן כגוף מופרד לעצמו עם מהותו וצביונו.

לפי חז"ל, התשובה לשאלה הזו היא שיש כמה רבדים במציאות החומרית. יש עולם החומר ממש, שבו פועל חוש המישוש. ויש עולם הראיה, שהוא עולם שהוא ברובד החומרי, אבל מעט מופשט יותר מעולם המישוש. בעולם זה יש הכאת גוף בגוף במישור המציאות שנקרא מישור עולם הראיה. העין היא איבר שיש לו קיום הקשור ברובד הקיום של עולם הראיה. את המידע שנקלט מהכאת גוף בגוף בעולם הראיה העין מביאה אל התודעה באופן של מראה.

מכיוון שראובן הוא גוף בפני עצמו ושמעון הוא גוף בפני עצמו, כשראובן מכה בגופו בעולם הראיה, נקלט בתודעה מראה של ראובן כגוף מובחן לעצמו עם טבעו וצביונו.

מה שיש בראיה קרני אור שמכות על החלק הגשמי של העין, זהו מפני שבעולם החומר לכל מישור מציאות גבוה יותר יש בסיס בעולם של החומר עצמו. אבל זה רק הבסיס המוחשי של כח הראיה ולא עיקרו.

כך כמובן כל החושים.

בחוש המישוש, כשגוף מכה בגוף, הגוף המכה יכול להכות בכח ולהפסיד את הגוף המוכה, ויכול גם לגעת בו בעדינות ורוך ואהבה ולא להזיק לו אלא להנות אותו בחיבור.

כך גם בעולם הראיה, שהוא הכי קרוב לגשמי מכל החושים חוץ מחוש המישוש, והכי דומה לו.

רוב האנשים מישור עולם הראיה הוא אצלם מחוץ לתחום שנקרא בפינו "מודע". העין מעבירה את מה שקורה בו לתחום המודע בצורה של מראות, אבל מה שמתרחש בעולם הראיה עצמו, האנשים לא מודעים לו.

בחוש המישוש, כיוון שכולו בתחום המודע, ניתן לשלוט ולא להכות באופן מזיק. בעולם הראיה, אין אנו מודעים למה שאנו פועלים בו, ולכן כל רוע לב וצרות עין יוצא אל הפועל בצורה של הכאה הרסנית. כח ההרס הוא גדול יותר מהכאה של גוף בעולם הגשמי לגמרי. כי ככל שעולם יותר מופשט כך הכוחות הפועלים בו רב כוחם לפעול.

מי שמודע למישור הזה של העולם, יכול בכוונה להכות באותו מישור, כמו שמכה בעולם החומרי לגמרי במכת ידו. זה נקרא שמטיל עין רעה כדי לחבל בכוונה, כמו שעשה בלעם)

מודעות פרסומת