Archive for the ‘ברכות דף כ"ט עמוד ב'’ Category

ברכות – דף כ"ט עמוד ב'

21 בדצמבר 2009

אמר רבי תנחום אמר רב אסי אמר ר' יהושע בן לוי, טעה ולא הזכיר של ראש חודש [תפילת יעלה ויבוא] בעבודה [ברכת המחזיר שכינתו לציון], חוזר לעבודה. נזכר בהודאה, חוזר לעבודה. בשים שלום, חוזר לעבודה. ואם סיים חוזר לראש.

אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא, הא דאמרן [זה שאמרנו] "סיים חוזר לראש", לא אמרן [לא אמרנו] אלא שעקר רגליו [ממקום שהתפלל בו], אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה.

אמרו ליה [לו] מנא לך הא [מניין לך זה]?

אמר להו [להם] מאבא מרי שמיע לי [שמעתי] ואבא מרי מרב.

אמר רב נחמן בר יצחק, הא דאמרן [זה שאמרנו] "עקר רגליו חוזר לראש", לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו. אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה [אפילו עקר רגליו, כל שלא סיים התחנונים שרגיל, עדיין לא נחשב שסיים להתפלל ויכול לחזור לעבודה].

איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רב נחמן בר יצחק, הא דאמרן "כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה", לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו [ובגלל שהתחנונים נחשבים חלק מהתפילה, נחשב שעוד לא סיים להתפלל], אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש [כי אם סיים תפילתו אפילו שעדיין לא עקר רגליו, נחשב שסיים להתפלל].

(חומר למחשבה:

לפי הלשון הראשונה בדברי רב נחמן בר יצחק, אם סיים לומר את התפילה, כל זמן שלא עקר רגליו נחשב שלא סיים להתפלל, אפילו אם עומד בשתיקה זמן ארוך.

ואם עקר רגליו ועדיין לא אמר את התחנונים שרגיל, גם כן נחשב שלא סיים להתפלל.

הלשון השנייה [איכא דאמרי] מחמירה יותר, וכדי להחשיב שלא סיים תפילתו אחרי שכבר גמר לומר את ברכות התפילה, צריך שיישאר במקומו וגם שעוד לא אמר את התחנונים.

בכל אופן צריך עיון למה בכלל מחשיבים שעדיין הוא מתפלל אחרי שסיים לומר את הברכה האחרונה מהתפילה. ולמה תחנונים נחשבים חלק מהתפילה. שהרי מדברים כאן בהלכות תפילת שמונה עשרה שתקנו אנשי כנסת גדולה. ותחנונים אינם שייכים לזה, ומצווה להתחנן לבוראו בכל זמן ובכל נוסח, ואין זה שייך לתקנת התפילה של אנשי כנסת הגדולה.

לעיל כ"ו ב' הובאה הברייתא:

"אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר: (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל".

יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו".

יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".

למדנו מהאבות עמידה, שיחה ופגיעה.

נראה שגדר "מעשה תפילה" הוא לא רק לומר את מילות התפילה. אלא הוא כולל גם את מעשה העמידה לפני ה'.

העמידה היא מעשה של התייחסות "פנים אל פנים" כלפי הבורא.

הפגיעה גם היא חלק ממעשה התפילה. הפגיעה היא שלא רק יאמר את מילות התפילה ויתכוון לפירושן, אלא שממש יתחנן ויפציר כמו בן אל אביו או עבד אל מלכו.

פגיעה פירושה פגישה. אפשר לומר את נוסח התפילה, או אפילו מילות תפילה משלו, ולהתכוון ולבקש, אבל לא תהיה פגישה עם הבורא.

מסכת סנהדרין דף כב עמוד א:
"אמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד".

ואין הכוונה שידמה כאילו שכינה שורה כנגדו ובאמת אינה שורה. אלא שבוודאי היא שורה, וברגיל אפשר שלא יבחין בזה, ואומר שצריך שיבחין.

וכן כתב בספר המנהגים טירנא:

"כתוב בזוהר הקדוש (בראשית קלב, א) המתפלל תפילת עמידה שכינה כנגדו, ולכן אסור לו לפקוח עיניו להסתכל בכותל (צרור המור סוף פרשת חיי שרה)".

פגיעה היא הכרה אמיתית ומוחשית בזה.

דברי התחנונים שאומרים אחרי התפילה הם מתוך ההכרה הזו. כשנפרדים מלהיות בפגישה של פנים אל פנים מקושי הפרידה אומרים תוספת דברים וכפילות דברים, וכאילו נאחזים עוד קצת. התחנונים נובעים מכך שהתפילה היא פגיעה.

ללשון הראשונה, כל שלא סיים לעסוק באחד מגדרי גוף מעשה התפילה, העמידה, השיחה, שהיא עצם האמירה, או הפגיעה, דהיינו התחנונים, אפילו שסיים את האחרים, נחשב שעדיין לא נסתיימה התפילה, ויכול לחזור לעבודה.

ללשון השנייה צריך שיהיה עוסק בשתיים מתוך שלוש כדי להחשיב שעדיין הוא באמצע תפילה ויכול לחזור לעבודה. אם כבר לא עוסק בשיחה, צריך שתיים מתוך שלוש, שיהיה גם עדיין עומד וגם עוד לא אמר תחנונים.

לקמן ל' א' יש מחלוקת אם יתפלל בקרון בישיבה או בדרך כשהוא מהלך, ויסמוך גאולה לתפילה. או שיתפלל לפני שיוצא לדרך בביתו ולא יסמוך גאולה לתפילה.

בדעת מי שאמר שעדיף להתפלל מקודם בביתו מעומד, כתב רש"י: "תפלה מעומד עדיף. שיכול לכוין את לבו".

ויש לעיין בדבריו, שהרי עמידה היא דין מדיני תפילה כמו סמיכות גאולה לתפילה, וכמו שלא ירים קולו ועוד דינים, ואם יושב בביתו בנחת לכאורה יכול לכוון כמו עומד. ולמה הוצרך רש"י להוסיף שהוא משום כוונה. כלל הוא בדברי רש"י שאינו אומר דבר שאין בו צורך להבנת השקלא וטריא.

נראה מזה שעמידה, שיחה ופגיעה, הם לא "מעשים" שנכללים בגדר התפלה, אלא אופנים של כוונה.

הרי אם יושב בביתו בנחת, מדוע לא יוכל לכוון כמו מעומד. ונראה שאכן יושב יכול לכוון היטב את פירוש המילים, אלא שמעומד גורם לאופן אחר של כוונה. העמידה גורמת מבחינה נפשית להרגשה אחרת במילים שהוא אומר. והיא דין מיוחד של כוונה.

וכן השיחה, לשוחח, להשיח נפשו, לדבר, זה לא רק לומר מילים, אלא זה התקרבות נפש בנפש. וגם זה הוא דין בכוונה, ולא רק מעשה אמירת המילים מתוך ידיעת פירושן.

ופגיעה וודאי היא עניין של כוונה.

ורש"י רצה לבאר למה מעומד חשוב כל כך שידחה סמיכות גאולה לתפילה שהיא דבר חמור, וחמור יותר מדיני תפילה שאינם עיקר גוף התפילה, לכן כתב שהטעם של מעומד הוא משום כוונה).

"ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים".


מאי [מהו] קבע?

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא, כל שתפלתו דומה עליו כמשוי [כמשא].

ורבנן אמרי [אומרים] כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים [לכוין לבו לשאול צרכיו. רש"י].

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאומרים שנים] כל שאינו יכול לחדש בה דבר.

אמר רבי זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא [אני יכול לחדש בה דבר] ומסתפינא דלמא מטרידנא [וחושש אני שמא אטעה].

אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם], כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה. דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה [מייד עם הנץ החמה בשחרית וסמוך לשקיעת החמה בתפילת המנחה. שהן שעות שגורמות למצב נפשי של פתיחת הלב והרגשת קרבת הבורא].

ואמר רבי זירא מאי קראה [מה פסוקו] (תהלים עב, ה) "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים".

לייטי עלה במערבא [מקללים עליו בארץ ישראל] אמאן דמצלי עם דמדומי חמה [על מי שמתפלל בדימדומי חמה במנחה]. מאי טעמא [מה הטעם]? דלמא מיטרפא ליה שעתא [שמא תיטרף לו השעה. ויעבור הזמן].

"רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה וכו' בכל פרשת העבור" [ר' יהושע אומר ההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע ה' את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך ברוך אתה ה' שומע תפלה].

מאי [מהו] פרשת העבור? אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה [כעס] כאשה עוברה [מעוברת] יהיו כל צרכיהם לפניך [הקשה בספר בניהו בן יהוידע: וכי לא נשאר דבר מלא לדמות בו, אלא רק אשה עוברה? עיין בדבריו הנפלאים בזה כאן].

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה יהיו כל צרכיהם לפניך.


תנו רבנן [מביא ברייתא]: "המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה.

ואיזה היא תפלה קצרה?

ר' אליעזר אומר: "עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה. ברוך אתה ה' שומע תפלה".

ר' יהושע אומר: "שמע שועת עמך ישראל, ועשה מהרה בקשתם. ברוך אתה ה' שומע תפלה" [אין זה כמו המשנה בדעת רבי יהושע, וצריך עיון שהגמרא לא מעירה על זה].

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: "שמע צעקת עמך ישראל, ועשה מהרה בקשתם. ברוך אתה ה' שומע תפלה".

אחרים אומרים: "צרכי עמך ישראל מרובין, ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה. ברוך אתה ה' שומע תפלה".

אמר רב הונא הלכה כאחרים.


אמר ליה אליהו [אליהו הנביא נגלה אליו], לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא [אחיו של רב סלא החסיד]: "לא תרתח ולא תחטי [לא תכעס ולא תחטא], לא תרוי ולא תחטי [לא תשתכר ולא תחטא], וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא".

מאי המלך בקונך וצא?

אמר רבי יעקב אמר רב חסדא, זו תפלת הדרך.


ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא, כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך.

מאי תפלת הדרך?

"יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי. ברוך אתה ה' שומע תפלה.

מודעות פרסומת