Archive for the ‘ברכות דף כ"ח עמוד א'’ Category

ברכות – דף כ"ח עמוד א'

17 בדצמבר 2009

אמר לה, לשתמש אינש [אדם] יומא חדא [יום אחד] בכסא דמוקרא [כוס זכוכית יקרה שקורין לה בלשון ישמעאל "ערקיא". ואומרים בני אדם במשל הדיוט, יום אחד ישתמש בו בעליו ויתכבד בו ואם ישבר ישבר] ולמחר ליתבר [יישבר].

אמרה ליה, לית לך חיורתא [אין לך לבנות. רש"י: אין לך שערות לבנות של זקנה ונאה לדרשן להיות זקן].

ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה [אותו יום בן שמונה עשרה שנים היה], אתרחיש ליה ניסא [התרחש לו נס] ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא [ושבו לו שמונה עשרה שורות לבנות. דרי=שורות. הכוונה לשורות של לובן בזקנו].

.

(חומר למחשבה:

שיער וציפרניים הם החלקים בגוף שהם חומר גמור שלא שורה עליו חיות. הם מסמלים את השייכות של הגוף החי לחומריות שאין בה חיים.

בעלי חיים שעירים יותר מבני אדם. בראשית כ"ז י"א: "וַיּאמֶר יַעֲקב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנכִי אִישׁ חָלָק". אולי התיאור העיקרי בתורה על עשיו הוא שעירותו. כי עיקר עניינו הוא היותו קשור לחומר יותר מיעקב. בגלל זה בחר בו יצחק ובגלל זה הוא נכשל.
עבודת האדם היא להחיל על החומר את הצורה הנכונה. לכן לכלי המעשה שבהם מוציא האדם את עצמו לפועל בחומר, יש ריבוי שיער המיוחד להם. שיער בתי השחי לידיים העושות, ושיער הערווה לכלי ההולדה.

דברים אמיתיים, היוצאים מהלב, יש בהם כח לפעול מציאות בחומר. נאמר "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן" (מלך כמובן הכוונה למולך מכח חכמתו, לא מכח חרבו, וכמו שנאמר על התורה נאמר "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ"), וזה כמו "בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם".
לכן גם הפה נחשב כלי מעשה להוציא אל הפועל, למלוך בחומר ולתת לו את הצורה הנכונה. וזה האופן הנעלה ביותר של עשייה.

כמו שיש שיער לידיים ולכלי ההולדה, כך הזקן הוא השיער שמסמל את היותו של הפה כלי להוציא אל הפועל. לכן נאמר "הדרת פנים זקן" (מסכת שבת קנ"ב א').

עיין בעמוד על תפילת שמונה עשרה ביאור על המספר ח"י, שמסמל את החיים מבחינת היותם החיבור בין החומר לנפש. לכן היו בזקנו של רבי אלעזר בן עזריה שמונה עשרה שורות, כי פיו היה יוצק את תורתו לחול באופן מלא בעולם המעשה.
"שֵׂיבָה", היא משורש שיבה. שהאדם שב אל מקורו, ומתקרב להאסף אל הנשמה הכללית.
"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".
הצבע הלבן כולל בתוכו את כל הצבעים באיזון מושלם (אם למשל יהיה בו פחות מדי צהוב הוא ייטה לכיוון הכחול, ולהיפך, וכו').
יש הרבה זנים של כלבים, ויש בהם הרבה פרטים שכל אחד שונה, וכולם התלבשות בחומר של צורת "כלב" אחת הקיימת בעולם האידאות, וכוללת בתוכה את כולם. באותו אופן שהצבע הלבן כולל בתוכו את כל הצבעים הפרטיים.
לכן הלבן הוא סמל לרוחניות ונקיות. כשאדם מתקרב לסוף ימיו הוא מתקרב לשם, ולכן מלבין.
(שבת קנ"ב א: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם, שנאמר: (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן, שנאמר (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח)
וזהו שאמרה לו אשתו בלשונו של רש"י: "אין לך שערות לבנות של זקנה, ונאה לדרשן להיות זקן")

.

היינו דקאמר [זהו שאמר] ר' אלעזר בן עזריה, "הרי אני כבן שבעים שנה", ולא "בן שבעים שנה"
[לעיל במשנה י"ב ב'].

תנא: "אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש".

ההוא יומא [אותו יום] אתוספו כמה ספסלי [ספסלים].

אמר רבי יוחנן: פליגי בה [חולקים בה] אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן.

חד [אחד] אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי, וחד אמר שבע מאה ספסלי.

הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל [חלשה דעתו של ר"ג]. אמר, דלמא [שמא] חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה [הראו לו בחלומו] חצבי חיורי דמליין קטמא [כדים לבנים מלאים אפר. לרמוז שהתלמידים שנכנסו אין תוכם כברם]. ולא היא. ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה [ההיא ליישב דעתו הוא שהראו לו].

תנא: "עדיות בו ביום נשנית" [הכוונה למסכת עדויות במשנה].

וכל היכא דאמרינן [היכן שאנו אומרים] "בו ביום", ההוא יומא הוה [אותו יום היה. בכמה מקומות במשנה ובברייתא נאמר "בו ביום אמרו וכו'"].

ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה.

ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת.

דתנן [משנה במסכת ידיים ד' ד']: "בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש. אמר להם מה אני לבא בקהל?

אמר לו רבן גמליאל אסור אתה לבא בקהל.

אמר לו ר' יהושע מותר אתה לבא בקהל.

אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר: (דברי הימים ב כג, יט) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'".

אמר לו ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר: (ישעיהו י, יג) "ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים".

וכל דפריש מרובא פריש [כל הפורש מהרוב הוא פורש. לכן אף על פי שיש עמונים ומואבים מפוזרים בין האומות, אם אחד פורש מהתערובת ובא להתגייר, דנים אותו שפרש מהרוב שאינם עמונים או מואבים. "כל דפריש וכו'" אינו מגוף המשנה, אלא תוספת של הגמרא. כל המעשה כאן הוא שילוב של ברייתא בלשון הקודש, עם תוספות של הגמרא בארמית].

אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר: (ירמיהו מט, ו) "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה'", וכבר שבו.

אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר: (עמוס ט, יד) "ושבתי את שבות עמי ישראל" ועדיין לא שבו [מוכיח מזה שגם בני עמון עוד לא שבו למקומם. עיין ברטנורא במסכת ידיים, ובתוספות יבמות ע"ו ב'].

מיד התירוהו לבא בקהל".


אמר רבן גמליאל, הואיל והכי הוה [וכך היה], איזיל ואפייסיה לר' יהושע [אלך ואפייס את רבי יהושע].

כי מטא לביתיה [כשהגיע לביתו], חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן [ראה לכתלי ביתו שמשחירים].

אמר לו, מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה.

אמר לו אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי [שאין] אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים.

אמר לו נעניתי לך מחול לי.

לא אשגח ביה [לא השגיח בו].

עשה בשביל כבוד אבא [אביו היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן שהיה נשיא הסנהדרין ונינו של הלל הזקן. משפחתם התייחסה לדוד המלך].

פייס [התפייס].


אמרו, מאן ניזיל ולימא להו לרבנן [מי יילך ויאמר להם לרבנן. על נשיאותו של רבי אלעזר בן עזריה]?

אמר להו ההוא כובס [אותו כובס] אנא אזילנא [אני אלך].

שלח להו [להם] ר' יהושע לבי מדרשא: מאן דלביש מדא ילבש מדא [מי שלובש מדים, ילבש מדים. הרגיל ללבוש המעיל ילבש. כלומר הרגיל בנשיאות יהיה נשיא. רש"י. בלשון הקודש מדים אינם המעיל אלא מה שתחתיו, עיין שמואל א' י"ח ד', אבל ייתכן שבארמית אינו כך, או שרש"י לא התכוון לתרגם אלא רק להביא משל דומה כדי לפרש. מכל מקום הכוונה לבגד המראה על חשיבות וכהונה], ומאן דלא לביש מדא [ומי שלא לובש מדים] יימר ליה למאן דלביש מדא שלח מדך ואנא אלבשיה [יאמר לו למי שלובש מדים פשוט מדיך ואני אלבשם]?

אמר להו רבי עקיבא לרבנן, טרוקו גלי [סגרו הדלתות] דלא ליתו עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן [שלא יבואו עבדי רבן גמליאל ויצערו את רבנן].

אמר רבי יהושע, מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו [שאקום ואלך אני אליהם].

אתא טרף אבבא [בא, הקיש על הדלת], אמר להם, מזה בן מזה יזה ["וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל-כֶּלִי: …  וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". פרשת פרה אדומה, במדבר י"ט], ושאינו לא מזה ולא בן מזה, יאמר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה?

אמר לו רבי עקיבא, רבי יהושע נתפייסת? כלום עשינו אלא בשביל כבודך. למחר אני ואתה נשכים לפתחו [של רבן גמליאל].

אמרי [אומרים], היכי נעביד [איך נעשה]? נעבריה [נעבירו. את רבי אלעזר בן עזריה מהנשיאות]? גמירי [קיבלנו. גמר=למד. גמירי=למודים. זהו לשון המשמש ללימוד שנתקבל במסורת ואין עליו עוררין] "מעלין בקדש ואין מורידין". נדרוש מר חדא שבתא [שבת אחת] ומר חדא שבתא? אתי לקנאויי [יבוא לקנאה]. אלא לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתי [שלוש שבתות] ורבי אלעזר בן עזריה חדא שבתא [שבת אחת].

והיינו דאמר מר [וזהו שאמר מר. במסכת חגיגה ג' א'] "שבת של מי היתה, של ראב"ע היתה".

ואותו תלמיד [ששאל תפלת ערבית רשות או חובה] ר' שמעון בן יוחאי הוה.

.

(חומר למחשבה:

אמר רבי כל מה שיאמר לי אדם לעשות אני עושה, חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני (הלל), שויתרו על הנשיאות ומינו אותו לנשיא עליהם (ירושלמי כתובות).

חכמים היו גדולים מאוד בחכמה ויראת שמים וצדקות ופרישות וקדושה וענווה, ואנו יודעים שכל מעשיהם היו לשם שמים. יש מעשים רבים המראים את שלמותם וצדקתם וטהרת ליבם ואת ההסכמה משמים על מעשיהם ודבריהם ואת חביבותם על הקב"ה.

כיצד זה מתיישב עם מעשה כגון זה שכאן?

רבי אלעזר בן עזריה בשיחתו עם אשתו אמר שרצונו להתכבד בנשיאות. הגמרא אמרה בפירוש שאם רבן גמליאל וראב"ע יררשו שבת זה ושבת זה יבואו לידי קנאה.

במנחות ק"ט ב' נאמר:

"תניא: אמר ר' יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה לה [לרבנות וגדולה] אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין. שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד". [רש"י: בתחילה הייתי שונא את הרבנות וכל האומר לי עלה לגדולה וכו', ועכשיו שעליתי לגדולה וכו'. רבי יהושע בן פרחיה נשיא היה במסכת חגיגה (דף טז.)]

רבי ירוחם הלוי ממיר ז"ל אמר שיש הרבה בגמרא לגבי חכמים מידות שנחשבות אצלנו מגונות.

כוחות הנפש האלה פעלו אצלם, אלא שלא היה בהם רע כמו אצלנו. הטעם הוא שלא כיחשו בינם לבין עצמם, ולא כיחשו לאחרים, והיו ישרים לגלות ולומר שכך הוא הכח הנפשי הפועל בהם. וכל שנוהגים בגלוי וביושר לגבי זה, אין בכך רע.

הוא דימה את זה לקפה נטול קפאין. אותו הדבר עצמו, רק בלי הארס.

עימותים לגבי שררה יש בכל מקום. אבל צליל של כנות כמו בדברים שאמר רבי על עצמו, לא שומעים הרבה. כמה פעמים שמענו איש ציבור שנאבק על משרתו, אומר בפשטות ובפה מלא לקהל, שהוא לא רוצה לאבד אותה כי מבחינה נפשית קשה לו לרדת משררה שהורגל בה?

בכמה ספרי דברי הימים שנכתבו על ידי מנהיגים, כתבו המנהיגים על עצמם שיחות כגון זו שבין ראב"ע לאשתו?

נדמה שמהסיפור כאן מצטיירת לנו תמונה כמו שרגילים לראות במאבקי פוליטיקה. יש הבדל יסודי. אצל אנשי הפוליטיקה, אחרים הם שכותבים על היצרים ותאוות השררה. אם יתנו לאנשי הפוליטיקה בעצמם לספר לדורות על פעלם, הכל יהיה רק מעשים יפים ונקיים לטובת הכלל בלי שום יצר שלטון או נגיעה אישית כלשהי.

רבי הרי לא עמד במצב שהצריך אותו לוותר על נשיאותו. למה לו להצהיר בפני הציבור אותו הוא מנהיג, ולכתוב לדורות, על התבוננות אישית בעמקי הנפש לגבי מצב שלא קרה במציאות, שהעלתה מסקנה הנחשבת לחוסר מעלה?

הוא הצהיר על כך שיש בו תאווה לשררה, אבל היא לא גרמה לו להסתיר את אישיותו ונפשו מהציבור שיכול לרצות בו או למאן בהנהגתו. הוא מגלה את צפונותיו בלי לחשוב אם זה יועיל למעמד שלו כמנהיג או לא. כי לא עולה על דעתו לזייף ו"למכור" את עצמו.

כל כח נפש שנברא באדם, אינו סתירה לצדקות שלמה. הסתירה היא רק אם זה גורם לסטיה מ"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים." (קהלת ז' כ"ט).

התאווה לשררה אצלם היא אותו הדבר עצמו כמו בכל מקום. רק כמו קפה בלי קפאין, אין בה את הרוע הנסתר, התככנות מאחרי הגב, הצביעות, האחד בפה ואחד בלב.

אין כאן המקום להאריך בזה. יש מעשים רבים בגמרא בעניינים כאלה. בכולם מי שמתבונן יראה באופן בולט את היושר שמגיע לפעמים לידי תמימות.

יסוד גדול גילה כאן רבי ירוחם. שהדרך להימנע מההשחתה שיש בכוחות נפש כגון אלה, אינה לנסות להחניק אותם, אלא לנהוג בהם ביושר גמור, ללא כחל ושרק.

לקמן עמוד ב' במשנה הובאה התפילה שהתפלל רבי נחוניא בן הקנה "ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם".

לקמן מ"ג ב' נאמר שרב פפא אמר הלכה בשם רבא, אע"פ שרבא לא אמר כן וגם רב פפא לא סבר שהלכה כן, אלא רק משום שטעה ורצה להציל עצמו מבושה.

לקמן מ"ד א' נאמר שרבי יוחנן אכל אלף מפירות גינוסר ולא היה שבע. רבי אבהו אכל עד שהתחלק זבוב ממצחו, שמתוך צהלת פנים העור מחליק. רב אמי ורב אסי אכלו עד שנשר שערם. ורבי שמעון בן לקיש אכל עד שנטרפה דעתו.

אגב יש להעיר, מסופר ששאלו את רבי ישראל מסלנט על מקומות כגון זו של רבי נחוניא בן הקנה שהעיד על עצמו שאם יכשלו חבריו בדבר הלכה יתכן שיבוא לשמוח בכשלונם, והוא היה איש האלוהים מפורסם ובהרבה מקומות הפליגו חז"ל במעלת קדושתו. ולנו נראה שלאנשים כמונו אפשר לבוא לידי כך שלא נשמח כלל בכשלון חברינו.

והשיב שהסיבה לכך היא עד היכן מגיע עומק ראייתנו להבחין בכוחות הנפש הפועלים בנו.

קידושין פ"א א':

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא [אותן שבויות שבאו לנהרדעא. נשים שפדו אותן מהשבי והיו בדרכן לחזור למקומן] אסקינהו לבי רב עמרם חסידא [העלו אותן לבית רב עמרם החסיד. שהיה זקן ומפורסם בחסידת]. אשקולו דרגא מקמייהו [לקחו את הסולם מלפניהן. הן היו בקומה העליונה שהוביל אליה סולם]. בהדי דקא חלפה חדא מנייהו [בזמן שחלפה אחת מהן. ליד הפתח ברצפת הקומה השנייה], נפל נהורא באיפומא [נפל אור בבית דרך פי העליה שהיו פניה מאירות. רש"י]. שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה [לקח רב עמרם את הסולם שלא היו יכולים עשרה להרימו, הרימו לבדו]. סליק ואזיל [עלה והלך]. כי מטא לפלגא דרגא [כשהגיע לאמצע הסולם] איפשח [הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו]. רמא קלא [הרים קול]: "נורא בי עמרם!" [אש בבית עמרם. רש"י: הזעיק בני השכונה ליאסף ולבא לכבות הדליקה כדי שיחדל מיצרו שיתבייש מהן]. אתו רבנן [באו רבנן. שהיו סבורים שהיה שם דליקה]. אמרו ליה כסיפתינן [ביישת אותנו]. אמר להו, מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי [מוטב תתביישו בבית עמרם בעולם הזה, ולא תתביישו ממנו לעולם הבא]. אשבעיה דינפק מיניה [השביעו שייצא ממנו]. נפק מיניה כי עמודא דנורא [יצא ממנו כמו עמוד של אש]. אמר ליה חזי דאת נורא ואנא בישרא [אמר לו ראה שאתה אש ואני בשר] ואנא עדיפנא מינך [ואני עדיף ממך].

האם שמענו על מנהיג דתי המפורסם בכל עמו בקדושה וחסידות שינהג כך? ויותר מכך, אלה שהיו מנהיגים מכח היותם תלמידי חכמים והולכים בדרכו, הם אלה שכתבו בעצמם מעשה "מביש" זה בתלמוד, ולא עלה על דעתם להצניעו או לפחות להשמיטו מן הכתב, משום "חילול השם" או כדי לשמר את מעמד המנהיגות כלפי העם)

.

"ושל מוספין כל היום" [ממשיך להביא מהמשנה לעיל כ"ו א']

אמר רבי יוחנן ונקרא פושע [המאחר כל כך. רש"י].


תנו רבנן: "היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף, מתפלל של מנחה [מאחר שהגיע זמנה כדי להקדימה בתחלת זמנה, שלא יקרא פושע גם עליה. רש"י] ואח"כ מתפלל של מוסף [מכיוון שכבר איחר תחילת זמנה, אינו עובר אם מאחר עוד, שלחכמים זמן מוסף כל היום], שזו תדירה וזו אינה תדירה [כשיש שתי מצוות לפניו, אחד הכללים איזו מהן מקדימים היא "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". מנחה תדירה שהיא בכל יום. מוסף הוא רק בשבתות, ראשי חדשים ומועדים]. ר' יהודה אומר מתפלל של מוסף ואח"כ מתפלל של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת" [שסוף זמן מוסף הוא עד שבע שעות של היום לשיטתו, וקודם לסוף זמן מנחה. ברייתא זו הובאה לעיל כ"ז א' לגבי הדיון אם עד ועד בכלל].

אמר רבי יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף.


ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה [כשהיה חלש מלימודו] הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר' נתן בר טובי [היה הולך ויושב על פתחו של בית רבי נתן בן טובי], אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא [כשיחלפו חכמים אז אקום מלפניהם ואקבל שכר. לא שעשה בשביל שכר, שהרי אמרו היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, אלא שרצה בזמן שאינו לומד לעשות דבר שיש בו עבודת השם ולא לבטל את הזמן].

נפק אתא [יצא בא. כלומר יצא מביתו ובא אל רבי זירא] ר' נתן בר טובי.

אמר לו [רבי נתן בר טובי לרבי זירא] מאן אמר הלכה בי מדרשא [מי אמר הלכה בבית המדרש]?

אמר לו הכי [כך] אמר רבי יוחנן, אין הלכה כר' יהודה דאמר [שאמר] מתפלל אדם של מוסף ואח"כ מתפלל של מנחה.

אמר לו [רבי נתן בר טובי לרבי זירא], רבי יוחנן אמרה?

אמר ליה אין [כן].

תנא מיניה ארבעין זמנין [שנה ממנו ארבעים פעמים. שינן מימרא זו ארבעים פעמים].

אמר ליה [לו], חדא [יחידה] היא לך [שלא שמעת מימרא אחרת בשם רבי יוחנן, ולכן היא חביבה עליך], או חדת [חדשה] היא לך [שהיית סבור שחכם אחר אמר אותה]?

אמר ליה חדת [חדשה] היא לי, משום דמספקא לי בר' יהושע בן לוי [הסתפקתי אולי רבי יהושע בן לוי אמר אותה].


אמר רבי יהושע בן לוי, כל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות לר' יהודה, עליו הכתוב אומר: (צפניה ג, יח) "נוגי ממועד אספתי ממך היו".

מאי משמע דהאי "נוגי" לישנא דתברא הוא [מה משמע ש"נוגי" זה לשון שבר הוא. תברא=שבר]? כדמתרגם רב יוסף [כמו שמתרגם רב יוסף. את הפסוק]: "תברא אתי [שבר בא] על שנאיהון [שונאיהם. נקט לשון יפה, ומתכוון לישראל עצמם] דבית ישראל, על דאחרו זמני מועדיא [שאחרו זמני המועדים] דבירושלים"


אמר רבי אלעזר, כל המתפלל תפלה של שחרית לאחר ארבע שעות לר' יהודה, עליו הכתוב אומר: "נוגי ממועד אספתי ממך היו".

מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא [לשון של צער] הוא?

דכתיב: (תהלים קיט, כח) "דלפה נפשי מתוגה".

רב נחמן בר יצחק אמר מהכא [מכאן]: (איכה א, ד) "בתולותיה נוגות והיא מר לה".

מודעות פרסומת