Archive for the ‘ברכות דף כ"ו עמוד א'’ Category

ברכות – דף כ"ו עמוד א'

12 בדצמבר 2009

אמר רבא, גלימא אקמטרא [גלימה על ארגז] ככלי בתוך כלי דמי [מחדש שלא אומרים שצריך דווקא שני כיסויים דומים כדי שתורגש הכפילות של הכיסוי. יש שפירשו שמחדש אפילו שהגלימה אינה כרוכה מתחת לארגז].

אמר רבי יהושע בן לוי, ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה [כדי להתיר לשמש מיטתו באותו חדר].
מר זוטרא איקלע לבי
[נקלע לבית] רב אשי. חזייה לדוכתיה [ראה את מקומו. הכוונה כאן למקום מיטתו] דמר בר רב אשי [של מר בנו של רב אשי] דמנח ביה [שמונח בו] ספר תורה, ועביד ליה מחיצה עשרה [ועשה לו מחיצה עשרה].
אמר ליה כמאן? כרבי יהושע בן לוי
[אמר לו כמי? כרבי יהושע בן לוי]? אימר [אמור] דאמר רבי יהושע בן לוי דלית ליה ביתא אחרינא [שאין לו בית אחר]. מר הא אית ליה ביתא אחרינא [הרי יש לו בית אחר]. אמר ליה לאו אדעתאי [לא נתתי לבי. רש"י].

"כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות".

אמר רבא אמר רב סחורה [כך שמו] אמר רב הונא, לא שנו [ד' אמות] אלא לאחוריו, אבל לפניו מרחיק מלא עיניו. וכן לתפלה.

איני [האמנם]? והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, עומד אדם כנגד בית הכסא [שרחוק ממנו ד' אמות] ומתפלל [הרי שגם מלפניו ד' אמות].

הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עסוקים] בבית הכסא שאין בו צואה [בית הכסא בזמנם לא היה אלא המקום שהיו מטילים בו הצרכים. אם אין בו צואה במה הוא נחשב בית הכסא. לכן פירש רש"י שהיתה בו צואה ופינו אותה. והייתי חושב שמכיוון שהוא מיועד לזה גם להבא. או אם אינו מיועד להבא, משום שכבר נקרא שם בית הכסא על המקום, יהיה אסור כמו שיש שם צואה ויהיה צריך להרחיק כנגדו כמלוא עיניו.

ומשמיע שמותר לעמוד כנגדו ולהתפלל.

מכיוון שהתיר "לעמוד כנגדו ולהתפלל", משמע שגם למסקנה אסור להתפלל בתוכו ממש, כלומר בתוך ד' אמות מהמקום שהיתה בו צואה לפני שפינו אותה. בגלל שמיועד לזה או ששם בית הכסא נקרא עליו. רק שכנגדו אין צריך להתרחק מלוא עיניו, שהרי אינו רואה צואה, ודי שהוא מחוץ לד' אמות גם כנגדו].

איני [האמנם]? והאמר רב יוסף בר חנינא בית הכסא שאמרו אע"פ שאין בו צואה, ובית המרחץ שאמרו אע"פ שאין בו אדם [ואם כן גם באופן זה אסור לפניו מלוא עיניו. ואע"פ שאינו רואה טינוף, רואה את המקום של בית הכסא או של בית המרחץ שהוא גופו נחשב טינוף. כמו גרף של רעי, שנחשב גופו צואה גם כשהוא ריק].

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו], בחדתי [בחדשים. ורק חשבו עליהם לעשותם בית הכסא].

והא מיבעי ליה [נסתפק לו] לרבינא, הזמינו לבית הכסא [עוד לא הטיל בו צואה אלא רק חשב עליו לייעדו לכך] מהו? יש זימון או אין זימון [האם זימון בלבד מחשיבו לבית הכסא או לא]?

כי קא מיבעי ליה לרבינא [כשנסתפק לו לרבינא] למיקם עליה לצלויי בגויה [לעמוד עליו להתפלל בתוכו] אבל כנגדו לא [לא נסתפק ופשוט שמותר. וזהו שהתיר רב חסדא לעמוד כנגדו ולהתפלל.

בתוכו אוסר רב חסדא, כמו צד הספק של רבינא, לא משום שהמקום עצמו נחשב כגוף צואה, כמו גרף של רעי ריק ובית כסא ישן שפינו ממנו את הצואה, כי אז היה כמוהם מצריך להתרחק כמלוא עיניו.

אלא אוסר בתוכו רק כי שם המקום הוא של בית כסא, ולכן אין זה מחנהו קדוש להתפלל בתוכו. כלומר הידיעה כשלעצמה שיהיה כאן בעתיד בית כסא גורמת. אבל לא שהמקום גופו בהווה מאוס. לכן אם רואהו לפניו מחוץ לד' אמות מותר].

אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי [אלה בתי כסאות של פרסיים] אע"ג דאית בהו [שיש בהם] צואה כסתומין דמו [נחשבים. רש"י: דפרסאי – בחפירה היו ופיהם ברחוק מן הגומא והוא בשיפוע והרעי מתגלגל ונופל לגומא].

(חומר למחשבה:

מהלשון "כסתומים דמו", משמע שהיינו חושבים שהם נחשבים כפתוחים, ומה שבגומא נחשב כצואה מגולה, ומחדש לנו שדינם כסתומים ומה שבגומא דינו כצואה מכוסה.

אמנם אי אפשר לפרש כך.

הלשון "אע"ג דאית בהו צואה", לא מתאים לפירוש הזה, כי אם יש בהם או אין בהם צואה אינו קשור כלל לשאלה האם להחשיבם למגולים או למכוסים.

אם הגומא מגולה, ויש תעלה משופעת שאל הקצה שלה מטילים את הצואה והיא מתגלגלת לגומא, הרי בוודאי הם פתוחים ואסורים.

אם הגומא מכוסה, רק בצד יש פתח שאליו מובילה התעלה את הצואה והיא נופלת משם לגומא, הרי זה כמו מי רגליים מתחת למיטה. אם גובה הפתח או רחבו פחות מג' טפחים, הרי זה כלבוד ומותר בוודאי. ואם יותר מג' עד עשר, הרי זה ספק כמו מי רגליים מתחת למיטה.

מכיוון שלא נזכר שום חילוק לגבי גודל הפתח, נראה בפשטות שהוא פחות מג', ומכיוון שבהכרח יש כיסוי מלמעלה, הרי בוודאי מדובר בצואה מכוסה.

לכן צריך לבין מה בא רבא לומר, שאע"פ שיש בהם צואה כסתומים נחשבים. הרי פשוט שהם סתומים, ולמה העובדה שיש בהם צואה היתה גורמת לנו לחשוב שאולי אינם כסתומים?

נראה להסביר שזה פשוט שדין הצואה שבגומא הוא של צואה מכוסה.

השאלה רק לגבי הזמן שהצואה מתגלגלת בתעלה עד שהיא מגיעה אל הגומא. אם את הזמן שהצואה מתגלגלת אל הגומא מחשיבים שהצואה מונחת שם, ובזמן ההתגלגלות יש שם צואה מגולה, הרי יש לאסור את המקום אפילו שכעת כשמתפלל כל הצואה ששם מכוסה בתוך הגומא. כי הוא מקום שמיועד בקביעות לשהות בו צואה מגולה, ולא עדיף מבית הכסא שפינו ממנו את הצואה או בית הכסא חדש שמזומן לצואה, שמכיוון שהם מקומות שמיועד להיות בהם צואה מגולה, או שנקרא עליהם שם מקום שתשהה בו צואה מגולה, הרי הם אסורים גם כשאין בהם צואה כעת.

וכלפי זה חידש רבא: "אע"ג שיש בהם צואה", והרי לא נולדה בתוך הגומא, אלא מה שיש בהם צואה מוכיח שלפני שנתכסתה בגומא היתה מגולה ובאה בגילוי אל תוך הגומא, ויש לאסור כי זה מקום מיועד לצואה מגולה, בכל זאת "כסתומין דמו", נחשב שהצואה ששם תמיד סתומה ומכוסה ואין זמן שהיא מגולה בו, כי הגלגול אל הגומא נחשב כנפילה ישר מנקב הרעי אל הגומא. וכל מה שאסרו כשאין צואה זה בגלל שמזומן לצואה מגולה, ושם בית כסא של צואה מגולה עליו, אבל במקום שנחשב שהכל סתום ואין גילוי צואה כלל אף פעם, הרי צואה מכוסה התירה התורה ואין שום סיבה לאסור.

כיסוי במים מן הסתם הוא כיסוי מועיל, ולכן בתי הכסא שבימינו אין להם דין של בית הכסא, כי הצואה נופלת ישר למצב של כיסוי, וזה כמו בית כסא של פרסיים.

יש לעיין בבית כסא שלנו אם יש בו ד' אמות על ד' אמות, כמו במקום ציבורי, אם חייב במזוזה.

בבית כסא שלנו שיש באותו חדר גם אמבטיה או מקלחת, בפשטות מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל אם הוא מחוץ לשטח המיועד להתרחץ בו).

מתני' [משנה:] "זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע [זב אע"פ שטמא טומאת שבעה [ימים] משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו, אפילו הכי [כך] צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי. וכן נדה אם באה להתפלל י"ח], והמשמשת שראתה נדה [ואחרי שראתה נדה פלטה את הזרע. בזה יש יותר סברא לחייב טבילה, כי מתחילה, לפני שראתה נדה, היתה ראויה להיטהר בטבילה] צריכין טבילה. ורבי יהודה פוטר".


גמ' [גמרא:] איבעיא להו [נשאל להם] בעל קרי שראה זיבה לר' יהודה מהו [כשהוא זב רצונו לטבול לקריו להתיר עצמו לדברי תורה. רבי יהודה פוטר בזב שראה קרי כי במקום שאין הטבילה מטהרת אותו מטומאה חמורה של זב לא אומרים שתטהר אותו מטומאה קלה של קרי. וכאן גם אין הטבילה מטהרת אותו מטומאת זב החמורה. אבל ייתכן שכאן מודה רבי יהודה להצריך טבילה, כי כאן בהתחלה, בעת שראה קרי, היה ראוי לטבילה המטהרת, שעוד לא היה זב, ומכיוון שנתחייב אפשר שעדיין חייב אפילו שכעת כבר נעשה זב]?

כי [כאשר] פטר רבי יהודה התם [שם] בזב שראה קרי, דמעיקרא [שמההתחלה] לאו בר טבילה הוא [שטומאת זיבה היא לשבעה ימים]. אבל בעל קרי שראה זיבה, דמעיקרא [שמההתחלה] בר טבילה הוא מחייב?

או דילמא לא שנא [או שמא אינו שונה]?


תא שמע [בא שמע. מביא ממשנתנו]: "המשמשת וראתה נדה צריכה טבילה. ורבי יהודה פוטר".

והא משמשת וראתה נדה כבעל קרי שראה זיבה דמיא [דומה], וקא פטר [ופטר] רבי יהודה?

שמע מינה [שמע ממנה. אין להקשות על הוכחה זו].

תני רבי חייא בהדיא [בפירוש]: "בעל קרי שראה זיבה צריך טבילה. ורבי יהודה פוטר".

(חומר למחשבה:

משמשת נטמאת בטומאת קרי לתפילה לא בזמן התשמיש, אלא כשפולטת את הזרע החוצה, תוך ג' ימים אחרי התשמיש. היא פלטה את הזרע בזמן שהיתה כבר נדה, והרי היא כמו זב שראה קרי, ולא כמו בעל קרי שראה זיבה. וצריך עיון).

פרק רביעי – תפלת השחר

מתני' [משנה:] תפלת השחר עד חצות [היום]. ר' יהודה אומר עד ד' שעות [סוף שעה רביעית של היום].

תפלת המנחה עד הערב. רבי יהודה אומר עד פלג המנחה [מפרש בגמרא].

תפלת הערב אין לה קבע [כל הלילה זמנה].

ושל מוספים כל היום (ר' יהודה אומר עד ז' שעות).


גמ' [גמרא:] ורמינהו [והקשו]: "מצותה [של קריאת שמע] עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום".

כי תניא ההיא לותיקין [המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו, מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל. וכי תנן במתניתין [במשנתנו] למאחרים, שלא יאחר יותר מחצות, שמשם ואילך עבר הזמן. רש"י], דאמר [שאמר] רבי יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה.


וכולי עלמא [כל האנשים. שאינם ותיקין] עד חצות ותו לא?

והאמר רב מרי בריה [בנו] דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא, אמר רבי יוחנן: "טעה ולא התפלל, ערבית – מתפלל בשחרית שתים, שחרית – מתפלל במנחה שתים" [השנייה היא לשם שחרית שדילג והיא אחרי חצות. שאין להתפלל מנחה לפני חצות]?

כולי יומא מצלי ואזיל [כל היום מתפלל והולך], עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה [נותנים לו שכר תפילה בזמנה], מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה [נותנים לו], שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה [לא נותנים לו].


איבעיא להו [נשאל להם], טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתיים?

אם תמצי [תמצא] לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתיים, משום דחד יומא [שיום אחד] הוא, דכתיב: (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" [היום מתחיל משקיעת החמה. והערבית שמתפלל תשלומים שלה בבוקר, חיוב התפילה בערב ותשלומה בבוקר הם בתוך אותו יום] אבל הכא [כאן. בשכח מנחה ומתפלל תשלום שלה בערבית, הרי זמן החיוב במנחה וזמן התשלום בערבית הם לא בתוך אותו יום. שבערב כבר התחיל היום החדש] תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו.

או דילמא [שמא] כיון דצלותא [שתפילה] רחמי [בקשת רחמים] היא, כל אימת דבעי מצלי ואזיל [כל מתי שרוצה מתפלל והולך]?


תא שמע [בא שמע], דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן, טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתיים ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו.


מיתיבי [משיבים. מקשים מברייתא]: "(קהלת א, טו) "מְעֻוָּת לא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" – "מעות לא יוכל לתקון" זה שבטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית. "וחסרון לא יוכל להמנות" – זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם" [ומבואר שאין אפשרות להשלים על ידי כפילת התפילה שאחריה]?


אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן, הכא [כאן] במאי עסקינן, שבטל במזיד [ותפילת תשלומין היא רק למי שטעה או נאנס].

אמר רב אשי דיקא נמי [מדוייק גם] דקתני [שאמר בברייתא] "בטל", ולא קתני "טעה". שמע מינה [אין פירכא לדיוק זה].

מודעות פרסומת