Archive for the ‘ברכות דף כ"ה עמוד ב'’ Category

ברכות – דף כ"ה עמוד ב'

11 בדצמבר 2009

"ירד לטבול אם יכול לעלות כו'". [מביא ממשנתנו, "ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא"]

לימא [לומר] תנא סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה [סתם משנה הכוונה שנאמר דבר במשנה בלי להזכיר שם אומרו, והוא מוכיח שדעת רבי יהודה הנשיא שסידר את המשנה שכך היא ההלכה. ושואל האם מוכח מכאן שסתם משנה היא כרבי אליעזר לעיל ט' ב' שסובר שסוף זמן קריאת שמע הוא בהנץ החמה]?

אפי' תימא [אפילו תאמר] ר' יהושע, ודלמא [ושמא] כותיקין. דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה.

"ואם לאו יתכסה במים ויקרא" [ממשיך להביא מהמשנה]

והרי לבו רואה את הערוה [קא סלקא דעתך [עלה בדעת] כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה, ורואה אותו בשעה שקורא בתורה, קרינן ביה [קוראים אנו בו] "ולא יראה בך ערות דבר". רש"י]?

אמר רבי אלעזר, ואי תימא [ואם תאמר. גרסה אחרת] ר' אחא בר אבא בר אחא משום רבינו, במים עכורין שנו דדמו כארעא סמיכתא [שדומים כאדמה סמיכה] שלא יראה לבו ערותו.

תנו רבנן: "מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא, ויש אומרים עוכרן ברגלו".

ותנא קמא [התנא הראשון] והרי לבו רואה את הערוה?

קסבר לבו רואה את הערוה מותר.

והרי עקבו רואה את הערוה?

קסבר עקבו רואה את הערוה מותר.

אתמר [נאמר]: עקבו רואה את הערוה מותר. נוגע – אביי אמר אסור, ורבא אמר מותר.

רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי [שונה שמועה זו כך. כמו שאמרנו].

רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי [שונה אותה כך]: נוגע [עקבו] דברי הכל אסור. רואה – אביי אמר אסור, רבא אמר מותר. לא נתנה תורה למלאכי השרת [שאין להם ערוה. על כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים להשמר מכל זה. רש"י].

והלכתא נוגע אסור, רואה מותר.

(חומר למחשבה:

לעיל כ"ד א' נאמר:

אמר רב הונא, עגבות אין בהם משום ערוה.

לימא [לומר] מסייע ליה לרב הונא: "האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע, אבל לא האיש [והאשה מותרת אע"פ שעגבותיה מגולות, וכרב הונא]" תרגמה רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע [וגם עגבותיה מכוסות כך, ואין הוכחה לרב הונא].

כבר כתבתי לעיל שיש שתי מדרגות בערווה, האחת היא כל טפח שדרכו להיות מכוסה, שוק, קול וכיו"ב. אלה אסורים רק לגבי מי שמתסתכל ורואה אותם בזמן שעוסק בדבר שבקדושה. אבל לגבי עצמו, אם הם מגולים מותר. זה פשוט וגם  מוכח מהמשנה בחלה, שכל הגוף מגולה ומותר באשה.

הדרגה היותר חמורה היא איברי התשמיש עצמם, שאסור גם לו עצמו אם הם מגולים. ולא רק לאחר שרואה אותם.

ושאלת הגמרא אם גם עגבות נחשבות כמו איברי תשמיש.

הנה עגבות אין הוא עצמו רואה אותם, ולצד שהן ערווה, אסור לברך כשעגבותיו מגולות. ואין היתר משום שאינו רואה אותם וגם ליבו אינו רואה אותם, וביושב גם עקבו אינו רואה אותם.

מכיוון שהאיסור תלוי בעצם המצב שהערווה מגולה, גם אם אינה נראית כלל, יש להבין מה העניין בליבו רואה את הערווה, ולמה לא תולה פשוט במגולה או מכוסה.

אחרי שאמר שתנא קמא סבר ליבו רואה את הערווה מותר, שב ושאל שעקבו רואה את הערווה ומדוע מותר. מבואר מזה שעקבו רואה את הערווה חמור יותר מליבו רואה את הערווה. ואפילו אם מתיר בליבו רואה את הערווה עדיין הסברא שיאסור בעקבו רואה את הערווה.

רש"י פירש שהטעם לאסור ליבו רואה את הערווה או עקבו רואה את הערווה, הוא משום שסבר שכל איבר שאין דרכו לראות את הערווה, אם הוא רואה אותה אסור.

אחרי שאמרנו שתנא קמא מתיר בליבו רואה את הערווה, אם כן מוכח שהוא לא סובר שכל איבר שאין דרכו לראות את הערווה ורואה אותה אוסר. ואם כן מדוע שבה ושואלת עליו הגמרא שעקבו רואה את הערווה?

הנראה שהנה כשאמרה התורה "לא יראה בך ערוות דבר", דיברה בפשטות שהקורא רואה ערוות חברו.

חז"ל הבינו שראייה היא לאו דווקא, אלא כל שהוא במצב נפשי של קלות ראש של הרהור ותאווה. כשאדם איבר התשמיש שלו גלוי, הוא מרגיש קלות ראש אע"פ שאינו רואה אותו כלל. לכן אם עגבות הן ערווה אסור לברך בעגבות מגולות, אע"פ שאין הוא ולא ליבו ולא עקבו רואים אותם.

כשאיבר שאין דרכו לראות את הערווה רואה אותה, זה גורם לאדם להרגיש כמו עירום, והאיסור הוא משום שהוא מרגיש כמו ערום ולא משום ראיית האיבר. גם אם לב רואה, עקב וודאי אין בו כח ראיה, ואין זו חשובה ראיה.

אם יש ערווה גלויה של אחר מחוץ לחלונו, והוא קורא קריאת שמע כשאינו ניבט מהחלון ואינו רואה אותה, רק מגביה רגלו ושולח עקבו אל מחוץ לחלון, ועקבו לבדו רואה את הערווה, מותר בוודאי לכל הדעות. כי אין בעקבו כח ראייה. ובהכרח שבעקבו רואה את ערוות עצמו אין זה משום הראייה, אלא כי זה נותן לו הרגשה של להיות ערום.

אם אדם נמצא בתוך אוהל גדול, והוא ערום בתוך האוהל, והאוהל מורכב על גלגלים וקשור אל גופו, ולכל מקום שהוא הולך האוהל הולך איתו. היה אפשר להתיר לו לקרוא בתוך האוהל כי האוהל הוא כמו בגד שלו שמסתיר את בשרו מבני אדם. אמנם מה ההבדל בין זה לבין שנמצא בתוך ביתו הסגור לבדו והוא עירום שאסור לקרוא.

כדי שיהיה גדר ברור בין מצב של אוהל כזה שבוודאי אסור, לבין מצב של לבוש שמותר, שיש מצב שמתעטף בטלית גדולה ואינה צמודה לגופו ומרגיש שגופו ערום כמו באוהל כזה, לכן הצריכו שהבגד יהיה צמוד לגופו. ולבו רואה את הערווה ועקבו רואה את הערווה הם הגדרות כמה הבגד צריך להיות צמוד. ולא שיש בעייה בראייתם את הערווה.

כנראה מהסוגיא עקבו רואה את הערווה חמור יותר מליבו רואה את הערווה, שנותן יותר הרגשה של ערום. צריך להכיר בדיוק את דרכי הלבוש בזמנם כדי להבין את זה לאשורו. לא ברור לי מה היה תחת הגלימה בזמנם שהיה חוצץ בין העקב לערווה.

לעיל כ"ד ב' נאמר:

"תנו רבנן: "היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש. ויש אומרים על לבו".

ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה? קסבר לבו רואה את הערוה מותר".

לפי מה שפירש רש"י שהשאלה בכל איבר שאין דרכו לראות את הערווה, ולא רק הלב, וכן מוכח מהסוגיא ששואל מעקבו, הרי לפי היש אומרים שמחמירים בליבו רואה את הערווה, מה מועיל כשחוצץ בטליתו על ליבו, עדיין יש לשאול שכרסו רואה את הערווה, זרועותיו, מרפקיו, ברכיו וכיו"ב?

וצריך לומר שכך הוא דרכה של הנפש, שבלבו ועקבו רואה את הערווה, מרגישה שהבגד רופף וכאילו היא ערומה, ובאיברים אחרים לא.

בכרסו ומרפקיו וכיו"ב לא מתעוררת הרגשה כזו. וצריך לומר שם בסוגיא שאפשר להעמיד שעקביו הם מחוץ לטלית ואינם רואים את הערווה, ולכן לא שואל עליה שעקבו רואה את הערווה.

בבעל הלכות גדולות שהיה בזמן הגאונים וקרוב לזמן הגמרא, כתב: "אמר רבא המתפלל אם היה לבו רואה את הערוה אסור. שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. ואומר נישא לבבינו אל כפים אל אל בשמים".

כנראה בגלל שאדם מרגיש הרבה מכח ההכרה והרגש בלב, יש משמעות לכך שליבו רואה את הערווה וזה גורם לו להרגיש ערום יותר משאר איברים רואים את הערווה.

העקב ייתכן גם שיש לו משמעות כיוון שכשאין חציצת בגד בינו לערווה, כל פעם שכורעים הוא נוגע בערווה, ולכן עירום הערווה כלפי העקב מורגש במיוחד גם כשאינו נוגע. כך משמע מהסוגיא שדנה בנגיעת עקב ולא בנגיעת שאר איברים.

מסתבר שנגיעה אוסרת רק ביד או בעקב, אבל לא בירכים שליד איבר התשמיש שדרך שיגעו שם תמיד וגם כשהוא לבוש. אמנם הפוסקים מחמירים בזה.

בשולחן ערוך אורח חיים סימן ע"ד סעיף א', הביא בהגהות הרמ"א דעת הטור לאסור בליבו רואה את ערוות חברו, אפילו שעיניו אינן רואות אותה.

כנראה שהוא פירש לא כרש"י, שהרי לפי רש"י ליבו לאו דווקא והוא הדין כל איבר, ועקבו חמור יותר. ועקבו אין בו כח ראיה בוודאי.

אלא לפרושו אין זה בכל האיברים שדרכם שלא לראות את הערווה, אלא דווקא בעקב ובלב באופן מיוחד.

בעקבו אסרו ראייה כי אם יתירו בראייה יבוא לקרוא גם בנגיעה, כמו שכתבו בתוספות.

בלב אסרו כיוון שנאמר "ולבי ראה הרבה חכמה" ועוד מקומות שייחסו לשון ראיה ללב.

אנחנו רחוקים מזה, אבל בדורות שנפשם היתה נקייה יותר היו ממש יכולים לראות עם הלב. הלב רואה את המושכלות.

גם אנחנו מרגישים שאם אנו עומדים בשאלות כגון אם להרוג מישהו שמתייסר ואין לו תקווה להחלים, כאילו הלב מסתכל לראות מה הנכון בזה. כשהכח הזה צלול, הלב ממש רואה מה שלפניו.

גם אנחנו לפעמים מרגישים שיירים מועטים של כח זה, כגון לדעת בלי לראות שיש מישהו איתנו בחדר או שמישהו מסתכל עלינו. לפעמים גם אם מסתכלים במישהו הוא מתעורר משנתו על ידי כך, וכיו"ב.

אם מתכסה במים צלולים מותר אם לא חוששים לליבו ועקבו רואים. ולא שואלים שהרי עיניו רואות את הערווה.

אחרי שלמדנו שיש שני גדרים נפרדים, האחד מה שאמר הפסוק "לא יראה בך", שאסור לראות, והשני שחז"ל הבינו שנכלל באיסור, שאסור להיות הוא עצמו גלוי ערווה גם אם אינו רואה, ניתן לומר שהאיסור של ראייה הוא רק בערווה של אחר. ובערוות עצמו האיסור רק בגלוייה, ואם היא מכוסה מותר אע"פ שרואה. אמנם הסברא הפשוטה היא שערווה אסורה מצד שצורתה צורת ערוה ולא אכפת של מי היא, ומדובר באופן שמביט מחוץ למים ולא רואה את ערוות עצמו. וצריך עוד עיון).

אמר רבא צואה בעששית ["לנטירנא" בלעז. כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית. רש"י] מותר לקרות קריאת שמע כנגדה.

ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה.

צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא [תלוי הדבר. שנאמר "וכיסית את צאתך"] והא מיכסיא [מכוסה].

ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה: (דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערות דבר" אמר רחמנא, והא קמיתחזיא [נראית].


אמר אביי, צואה כל שהוא [דבר מועט] מבטלה ברוק [נראה החידוש שאין הרוק מכסה אותה, אלא "מבטל" אותה, כלומר היא מפסיקה להיות חשובה כשלעצמה ונעשית כמו חלק מהרוק].

אמר רבא וברוק עבה [שאם היא נראית בפני עצמה אינה מתבטלת לגבי הרוק].


אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע.

בעא [שאל] מר בריה דרבינא, צואה דבוקה בסנדלו מאי [מהו]? תיקו [צדדי הספק שווים ואין לפשוט את הבעיה].


(חומר למחשבה:

צריך להבין מה החידוש של רבא שיכול לכסות בסנדלו, הרי הצואה מכוסה ופשיטא שמותר.

ראיתי במשנה ברורה סימן ע"ו סעיף קטן ד' שכתב שהיינו יכולים לחשוב שסנדלו בטל לגבי גופו וכאילו מכסה ברגלו יחפה, ובוודאי לא מועיל כיסוי בגופו. ולזה מחדש רבא שאין הסנדל נחשב כגופו לעניין זה.

לא הבנתי למה כיסוי בגופו לא מועיל, וגם איני יודע מקור לזה בסוגיות.

הספק של מר בריה דרבינא על צואה דבוקה בסנדלו, בפשטות הוא משום שסובר כמו הדעה לעיל עמוד א' שצואה על בשרו אסורה, ומסתפק האם סנדלו נחשב כגופו לעניין זה.

אם כיסוי ברגל יחפה לא מועיל כדברי המשנה ברורה, הרי רבא כבר חידש שסנדלו אינו כרגלו, ואם כן למה מר בריה דרבינא מסתפק בזה?

בשיטה מקובצת כתב שהחידוש של רבא הוא משום שהייתי חושב שמכיוון שכל גופו עומד על הצואה, או משום שהכיסוי אינו קבוע ודרכו להינטל, יהיה אסור, בא רבא לחדש שמותר.

אלה סברות חלשות כמובן, אבל כנראה הוזקק להן כי רק הספק של של דבוקה בסנדלו הוא משום שמא סנדלו נחשב כגופו, ואם כן החידוש של רבא לא עוסק בזה וכיסוי בגופו מותר. וצריך עוד עיון).

אמר רב יהודה עכו"ם [עובד כוכבים ומזלות. זהו תיקון של הצנזורה הנוצרית לנכרי או גוי] ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו.

מאי איריא [מה דווקא] עכו"ם, אפילו ישראל נמי [גם]?

ישראל פשיטא ליה דאסור [פשוט לו שאסור], אלא עכו"ם אצטריכא ליה [נצרך לו]. מהו דתימא [מהו שתאמר] הואיל וכתיב בהו [וכתוב בהם]: (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים בשרם", אימא [אמור] כחמור בעלמא [בעולם. סתם ככל שאר חמורים שבעולם] הוא, קא משמע לן [משמיע לנו] דאינהו נמי איקרו [שהם גם נקראו] ערוה, דכתיב [שכתוב]: (בראשית ט, כג) "וערות אביהם לא ראו [אביהם הוא נח]".


"ולא יתכסה לא במים הרעים [סרוחים. רש"י], ולא במי המשרה [ששורים שם הפשתן והקנבוס והם מסריחים. רש"י] עד שיטיל לתוכן מים". [מביא ממשנתנו "ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות"]

וכמה מיא רמי ואזיל [וכמה מים מטיל והולך. כלומר מים הסרוחים ומי המשרה מרובים הם וכמה מים צלולים ייתן בהם עד שייהפכו להיות כמים צלולים]?

אלא הכי קאמר [כך אמר]: לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל, ומי רגלים עד שיטיל לתוכן מים ויקרא.


תנו רבנן: "כמה יטיל לתוכן מים [למי רגליים כדי להתירם]?

כל שהוא.

ר' זכאי אומר רביעית [רביעית הלוג. כ-86 סמ"ק מעיקר הדין, ויש דעה שהוא כ-150 סמ"ק].


אמר רב נחמן מחלוקת לבסוף [שהיו בכלי לכתחילה מי רגליים, ובסוף מטיל לתוכם מים, דווקא באופן זה חלק רבי זכאי להצריך רביעית]. אבל בתחלה כל שהן [אם בתחילה היו שם מים, ומטיל מי רגלים לתוך המים, בזה גם רבי זכאי מודה שדי בכלשהו מים. כיוון שטיפת מי הרגליים הראשונה שנופלת למים, היא מועטת מהמים ומתערבבת איתם ונחשבת בעצמה כמו מים. והטיפה השנייה כאילו נופלת למים נקיים ומתערבבת איתם ונחשבת בעצמה כמים וכך הלאה כל הטיפות, ולכן די בכלשהו מים].


ורב יוסף אמר מחלוקת לכתחלה [שהיו מים מתחילה והטיל מי רגליים לתוכם, תנא קמא סובר שכל טיפה בטלה עם נפילתה ודי בכלשהו, ורבי זכאי לא מיקל בגלל שכל טיפה מתבטלת עם נפילתה. הטעם שאין רבי זכאי מיקל, הוא משום שהטלת רביעית מים לתוך מי רגליים שהיו מקודם בכלי מתירה אפילו מי רגליים רבים, שהמים בטלים בהם. מהתורה אסור רק כנגד העמוד, ומי רגליים בכלי הוא מדרבנן והקילו בהטלת רביעית אפילו שהיא מתבטלת בתוך מי הרגליים. לכן מכיוון שלא חששו לביטול, לא אומרים ביטול לקולא להקל בפחות מרביעית כשהיו שם המים מקודם]. אבל לבסוף [שהיו קודם מי רגליים בכלי, ולבסוף הטיל לתוכם מים] דברי הכל רביעית.

אמר ליה [לו] רב יוסף לשמעיה [לשמש שלו], אייתי לי [הבא לי] רביעיתא דמיא כר' זכאי.


תנו רבנן: "גרף של רעי [כלי חרס המיועד לרעי], ועביט של מי רגלים [כלי חרס המיועד למי רגלים], אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, ואף על פי שאין בהן כלום.

ומי רגלים עצמן [בכלי שאינו מיוחד להם. כי בעביט לא מועיל שיטיל לתוכן מים. שגם אם המים מבטלים את מי הרגליים, לא יהא אלא כמו כלי ריק שאסור] עד שיטיל לתוכן מים.

וכמה יטיל לתוכן מים?

כל שהוא.

ר' זכאי אומר רביעית.

בין לפני המטה בין לאחר המטה [בין שהמיטה מפסיקה בינו לבין מי הרגליים, ובין שאינה מפסיקה, מותר לתנא קמא ורבי זכאי בהטלת מים].

רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא לפני המטה אינו קורא [חולק על היתר הטלת מים ואפילו רביעית אינה מתירה. אבל אחרי המיטה מותר כיוון שהמיטה מפסיקה]. אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא [מחדש שארבע אמות מועיל אפילו בתוך בית].

רבי שמעון בן אלעזר אומר אפילו בית מאה אמה לא יקרא [כשהוא בתוך בית, כל הבית נחשב כמו ד' אמותיו], עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה [שאז הם נחשבים מכוסים]".


איבעיא להו [נשאל להם] היכי קאמר [כיצד אמר. רבן שמעון בן גמליאל]?

'אחר המטה קורא מיד, לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא',

או דלמא הכי קאמר [או שמא כך אמר]: 'לאחר המטה מרחיק ד' אמות וקורא, לפני המטה אינו קורא כלל' [ייתכן שרבן שמעון בן גמליאל מודה שבתוך הבית הכל נחשב ד' אמות. רק אחר המיטה נחשב כמו חדר אחר לעניין שדי בד' אמות]?


תא שמע [בא שמע], דתניא:

"רבי שמעון בן אלעזר אומר אחר המטה קורא מיד, לפני המטה מרחיק ארבע אמות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה".


בעיין איפשיטא לן [בעייתנו נפשטה לנו. לגבי החילוק בין לפני המיטה ואחרי המיטה], מתנייתא קשיין אהדדי [הברייתות סותרות זו את זו]?

איפוך בתרייתא[הפוך את הברייתא האחרונה. הפוך את שמות החכמים, שרבן שמעון בן גמליאל אמר אחר המיטה קורא מייד וכו', ורבי שמעון בן אלעזר אומר אפילו בית מאה אמה וכו'].

מה חזית דאפכת בתרייתא איפוך קמייתא [מה ראית שהפכת את הברייתא האחרונה. הפוך את הראשונה]?

מאן שמעת ליה [מי שמעת אותו במקום אחר] דאמר [שאמר] כוליה בית כארבע אמות דמי [נחשב], רבי שמעון בן אלעזר היא [רש"י כתב שאינו יודע היכן הוא המקום האחר].


אמר רב יוסף בעאי מיניה מרב הונא [שאלתי מרב הונא]: מטה פחות משלשה [שרגליה קצרות משלושה טפחים, וגובה המיטה עצמה פחות משלושה טפחים] פשיטא לי דכלבוד דמי [לגבי הנחת מי רגליים מתחת למיטה להחשיבם מכוסים, פשוט שבפחות מג' טפחים נחשב מכוסה כיוון שהוא כלבוד. לבוד פירושו מחובר, ובפחות משלושה טפחים נחשב כאילו המיטה והקרקע שתחתיה מחוברים, והחלל שמתחת למיטה כאילו כולו מלא, ובוודאי מי הרגליים נחשבים כטמונים בקרקע].

שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמנה תשעה [טפחים בין הקרקע למיטה] מהו?

אמר לי לא ידענא [אינני יודע].

עשרה ודאי לא מיבעי לי [לא נצרך לי. גובה עשרה טפחים בכל מקום נחשב חולק רשות לעצמו, ובוודאי הקרקע והמיטה כל אחד מהם במקום לעצמו, ואין מי רגליים שמונחים על הקרקע מתחת למיטה נחשבים מכוסים].


אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעיא לך [טוב עשית שלא נצרך לך] כל עשרה רשותא אחריתי [רשות אחרת] היא.

אמר רבא הלכתא פחות משלשה כלבוד דמי [כמחובר נחשב ומותר]. עשרה רשותא אחריתי היא [ומי הרגליים שמתחת למיטה מגולים]. משלשה עד עשרה היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה [זהו ששאל רב יוסף מרב הונא ולא פשט לו, ולהלכה דינו כספק].


אמר רב הלכה כרבי שמעון בן אלעזר [שבכל החדר נחשב כמו בתוך ד' אמות].

וכן אמר באלי [כך שם החכם] אמר יעקב ברה דבת שמואל [בנה של בת שמואל] הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.

ורבא אמר אין הלכה כר"ש בן אלעזר.


רב אחאי איעסק ליה לבריה [התעסק לו לבנו. בצרכי חופה ונישואין] בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא [בבית רב יצחק בן שמואל בן מרתא]. עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא [הכניסו לחופה ולא הסתייע הדבר. שלא היה יכול לבעול]. אזל בתריה לעיוני [הלך אחריו לעיין. מדוע אינו יכול לבעול]. חזא ספר תורה דמנחא [ראה ספר תורה שמונח. באותו חדר]. אמר להו איכו [איכו פירושו קרוב ל"אם", משתמשים בו במקום שהיה יכול לקרות משהו חמור] השתא [כעת] לא אתאי [לא באתי] סכנתון לברי [סיכנתם את בני. שימות בעונש העוון]. דתניא: "בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי".

אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין [שאינו מיוחד להם], אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני [כלים] כחד מאנא דמי [ככלי אחד נחשבים. כיוון שהם בטלים לגבי הספר, כלומר לא מורגשת מציאות הכלי. אם על הבימה בבית הכנסת מונח ספר תורה בתוך העטיפה הרגילה שלו, ההרגשה שספר תורה על הבימה. אבל אם הוא עטוף למשל במעיל של אדם, ההרגשה היא שספר תורה עטוף במעיל מונח על הבימה].

מודעות פרסומת