Archive for the ‘ברכות דף כ"ה עמוד א'’ Category

ברכות – דף כ"ה עמוד א'

10 בדצמבר 2009

ואמר רב הונא, שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא, מניח ידו עליהן עד שיגמור.

עד שיגמור סלקא דעתך [עולה בדעתך]?

אלא כדאמר רב נחמן בר יצחק, עד שיגמור עמוד ראשון.

ולפסוק לאלתר וליקום [ולהפסיק מיד ולקום]?

משום דרבן שמעון בן גמליאל, דתניא: "רשב"ג אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן [חולי המצבה את הכרס. רש"י]. סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון [חולי ששמו "גלניצה" ("ילונציאה": צהבת). רש"י]".


אתמר [נאמר]: צואה על בשרו [והיא מכוסה על ידי בגדו, שאם לא כן זהו עיקר הדין של "והיה מחניך קדוש"] או ידו מונחת בבית הכסא [מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה. רש"י],

רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע.

רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע.

אמר רבא מאי טעמא דרב הונא [מה טעמו של רב הונא], דכתיב [שכתוב]: (תהלים קנ, ו) "כל הנשמה תהלל יה".

ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש, מאי טעמא דרב חסדא, דכתיב: (תהלים לה, י) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".

[התורה אמרה שאדם העוסק בדבר שבקדושה לא יהיה במקום צואה מגולה. השאלה כאן מה נחשב "אדם" לעניין זה. אם "אדם" הוא רק "הנשמה", כח ההכרה והחושים, הרי הצואה מכוסה ממנו מאחרי הבגד והמחיצה. אם "אדם" נחשב גופו, "כל עצמותיו", הרי באופנים אלה אין הצואה מכוסה מגופו, שהרי הוא נוגע בה. ככה הייתי סבור שאפשר לפרש, אבל רש"י פירש ששניהם מתייחסים לגוף, והשאלה היא אם חלק ממנו או כולו: "כל הנשמה תהלל – הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים"].


אתמר [נאמר], ריח רע שיש לו עיקר [שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח. רש"י],

רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא קריאת שמע.

ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא קריאת שמע.


(חומר למחשבה:

הפסוק של "והיה מחניך קדוש" אוסר שתהיה צואה מגולה נמצאת בד' אמותיו אפילו אם אינו מריח אותה. עצם הידיעה שצואה נמצאת במקומו גורמת למיאוס.

אם יש ריח רע שאין לו עיקר, והוא הולך עד שמגיע למקום שפסק הריח, יכול מייד לקרוא, ואין צריך להתרחק ד' אמות. ריח רע שאין לו עיקר אינו יכול לאסור רק משום שנמצא בד' אמותיו בלי שמריחים אותו, כי הוא אוויר ואין לו גוף ואינו נחשב "נמצא" בכלל לעניין שיהיה נמצא בתוך ד' אמות.

לעיל לגבי זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא, שיש אוסרים משום ולא יראה בך ערוות דבר עד שתפסיק טלית ביניהם, הרי אינו רואה את הערווה ורק מרגיש בה בנגיעה, וזה נחשב כמו ראייה, כי ראייה היא לאו דווקא, וכל שמרגיש את מציאותה כמו בראייה, עובר על האיסור כאילו ראה אותה.

כך גם לגבי צואה. מציאותה עמו בתוך ד' אמותיו היא רק דרך אחת איך להרגיש את מציאותה. אם מרגיש את מציאותה על ידי שמריח אותה, גם אסור, אף על פי שאינה נחשבת נמצאת בד' אמותיו.

לכן אין דין להתרחק מהריח ד' אמות, כי ריח הוא דבר מיאוס שלא על ידי מציאותו במחנהו אוסר, אלא על ידי שמריח אותו, שזו דרך אחרת להרגיש בו. כמו שנגיעה בערווה היא דרך אחרת להרגיש בה מאשר לראותה.

הטעם לאסור בריח רע שיש לו עיקר להתרחק ד' אמות ממקום שכלה הריח, נראה שכיש עיקר, נחשב שגוף הצואה עצמו מציאותו היא בכל מקום שמריחים אותו, ולא רק היכן שגופו ממש עומד. ככה נפש אדם מרגישה, שלא אכפת לה מגופו כלל ומציאותו בעיניה היא ריחו. זה דין מיוחד בצואה, ולא מסתבר ולא ידוע לי על מקום אחר שגוף נחשב שממש נמצא במקום שריחו נמצא.

כתבתי לפי דעת הרמב"ם, בפרק ג' מהלכות קריאת שמע, הלכות ח'-ט', שפוסק כרב הונא, ומפרש בדעתו שחוץ מהחיוב להרחיק ד' אמות מהעיקר, יש גם חיוב שלא יהיה במקום שיש ריח רע. רק שמהריח מספיק להרחיק עד שאין ריח ולא צריך ד' אמות ממקום שכלה הריח. ולפי זה דברי רב הונא שמרחיק ד' אמות מהעיקר, זה רק אם הריח לא יוצא מחוץ לד' אמות של העיקר. ואם כן יוצא צריך להרחיק יותר מד' אמות עד שלא ירגיש ריח.

רש"י פירש "מרחיק ד' אמות – מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה".

וזהו שלא כהרמב"ם.

פשט הלשון נוח יותר לרש"י, אבל קשה לפירושו, שבפשטות אם לרב הונא מותר לקרוא כשהצואה מחוץ לד' אמות אבל מריח אותה, אם כן גם ריח רע שאין לו עיקר, הפחה, יהיה מותר. לקמן שאלו את רב ששת על על ריח רע שאין לו עיקר אם אסור או מותר, והשיב שאסור. ולא נאמר שם שלרב הונא מותר ריח רע שאין לו עיקר. וכן לעיל עמוד א' נאמר שאם התעטש מלמטה באמצע התפילה ממתין עד שיכלה הרוח, ולא נאמר שלרב הונא מותר.

מה שכתבתי שיש שתי דרכים שונות להרגיש במציאות הצואה, אחת שהיא בתוך מחנהו והשנייה שמריח, כמו שיש שתי דרכים להרגיש ערווה, בראייה או במגע.

באמת נראה שיש עוד דרך שלישית להרגיש במציאות הצואה.

להלכה אסור מאחריו ומצדדיו ד' אמות, ומלפניו כמלוא עיניו. מחנה הוא ד' אמות מכל הצדדים. לא מסתבר כלל שמחנהו הוא מלפניו כמלוא עיניו. לכן נראה שמלפניו כשרחוקה יותר מד' אמות ורואה אותה, הטעם שאסור הוא משום שראייה היא דרך בפני עצמה להרגיש את מציאות הצואה, כמו להריח אותה, ואף על פי שהיא מחוץ למחנהו. לקמן נאמר שצואה בעששית, כלומר מכוסה בדבר שקוף,  מותר אף על פי שרואה אותה, כיוון שהיא מכוסה, ובצואה תלוי בכיסוי, שלא כמו בערווה שאסורה בעששית כיוון שתלויה בראיה.

וצריך לומר שמכיוון שצואה מכוסה התיר הכתוב, מותר אפילו אם רואה אותה דרך עששית. אבל אם היא גלויה, טעם האיסור אינו משום שכל מלוא עיניו נחשב מחנהו, אלא משום שראיה היא דרך בפני עצמה להרגיש במציאותה. וכעין זה כתב ברשב"א כאן).

תניא כותיה [ברייתא כמותו] דרב חסדא [שיש להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח]: "לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע.

ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא קריאת שמע [אם אינו רואה אותה או מריח אותה, מותר לו לקרוא לידה אפילו בפחות מד' אמות, כיוון שעשרה טפחים חולק רשות לעצמו ואין זה מחנהו. לרש"י בדעת רב הונא לעיל מותר אפילו אם מריח, ולהרא"ש מותר ברואה, כי ברשות אחרת זה כמו צואה מכוסה], ואם לאו מרחיק מלא עיניו.

וכן לתפלה.

ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום הריח [זהו כרב חסדא] וקורא קריאת שמע".


אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא [אין הלכה כברייתא זו], אלא כי הא דתניא [אלא כזו ששנינו]: "לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן [דברי רבא אינם עוסקים בשאלה של ד' אמות ממקום שכלה הריח, אלא בשאלה האם צואת כלבים וחזירים אסורה רק בנתן עורות לתוכה כמו ברייתא זו, או אפילו בלי עורות כמו הברייתא הקודמת. כדי לעבד את העור שיהיה ראוי למלאכה היו שורים אותו בצואת כלבים או חזירים, והשרייה גרמה לצואה להיות יותר מסרחת. לשון הברייתא משמע שגם כנגד צואת אדם אסור דווקא בשנתן עורות, אבל זה וודאי אינו, ועורות נאמר רק לגבי צואת חזירים וכלבים]".


בעו מיניה מרב ששת [שאלו את רב ששת], ריח רע שאין לו עיקר [הפחת רוח. רש"י] מהו?

אמר להו [להם], אתו חזו [בואו ראו] הני ציפי דבי רב [אלה מחצלות של בית רב] דהני גנו והני גרסי [שאלה ישנים ואלה לומדים. רש"י: ואע"פ שדרך הישנים להפיח].

והני מילי [ודברים אלה] בדברי תורה, אבל בקריאת שמע לא. ודברי תורה נמי [גם], לא אמרן [אמרנו] אלא דחבריה [של חברו] אבל דידיה לא [אבל שלו לא. הטעם שהתירו אינו משום שלימוד פחות חמור, אלא משום שאי אפשר להזהר בזה].


אתמר [נאמר]: צואה עוברת [אדם שנושאים לפניו גרף של רעי להעבירו. רש"י], אביי אמר מותר לקרות קריאת שמע, רבא אמר אסור לקרות קריאת שמע.


אמר אביי מנא אמינא לה [מניין אני אומר לה], דתנן [משנה בנגעים י"ג ז']:

"הטמא עומד תחת האילן, והטהור עובר, טמא [טומאת המצורע עולה עד ענפי האילן, והם נחשבים כמו גג אוהל, וגורמים לה להתפשט לכל החלל שבין כל שטח גג האוהל לבין הקרקע שמתחתיו.

אם טהור עובר מתחת לענפים אלה שמעבירים אליו את טומאת המצורע שיושב תחת האילן, הוא נטמא. וזה דווקא בגלל שהמצורע יושב ואינו בתנועה].

טהור עומד תחת האילן, וטמא עובר, טהור [כיוון שהמצורע עובר ואינו עומד, אין טומאתו עוברת לטהור. אביי למד מזה שמה שבתנועה לא נחשב שנמצא שם, וכך צואה עוברת לא נחשב שהיא במחנהו].

ואם עמד טמא, וכן באבן המנוגעת [בצרעת הבתים. שדיניה כמו של אדם מצורע]".


ורבא אמר לך התם בקביעותא תליא מילתא [שם בקביעות תלוי הדבר] דכתיב [שכתוב] (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" [דורשים מהמילה "מושבו", שדווקא כשהוא יושב, או עומד בלי תנועה, אבל בעובר אינו מטמא].

הכא [כאן] (דברים כג, טו) "והיה מחניך קדוש" אמר רחמנא, והא ליכא [אין].


(חומר למחשבה:

יש לעיין, בפשטות אביי מתיר אפילו אם רואה את הצואה העוברת. גם אם לומדים ממצורע שלא נחשב שהוא והצואה נמצאים בתוך אותה רשות אם הצואה רק עוברת, וכאילו היא מחוץ לד' אמות, מכל מקום ברואה את הצואה אסור גם היא מחוץ לד' אמות. שד' אמות מתיר רק מאחריו ומצדדיו, אבל לפניו אסור כמלוא עיניו.
לקמן עמוד ב' נאמר:
אמר רבא: צואה בעששית [כיסוי שקוף, כגון זכוכית] – מותר לקרות קרית שמע כנגדה. ערוה בעששית – אסור לקרות קרית שמע כנגדה.
צואה בעששית מותר לקרות קרית שמע כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא [תלוי הדבר], והא מיכסיא [והרי מכוסה].
ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה: (דברים כג טו) "ולא יראה בך ערות דבר" אמר רחמנא, והא קמיתחזיא [נראית].

בצואה נאמר שאסורה מלפניו כמלוא עיניו. גם מלפניו מחנהו נחשב ד' אמות. הטעם שאסור כשרואה והיא מחוץ לד' אמות אינו משום שנחשב שהיא במחנהו, אלא משום שרואה אותה. הרשב"א כתב כן ושאל אם ראייה היא סיבה לאסור בצואה, אם כן למה צואה בעששית מותרת? תשובתו היא משום שכתוב "וכיסית את צאתך", ובכיסוי תלוי, לכן אם רואה אותה מכוסה מותר. אבל אם רואה אותה מגולה, הראיה אוסרת כשהיא לפניו גם מחוץ לד' אמות.

אם יש הפרש גובה בינו לבין הצואה עשרה טפחים, נאמר לעיל בברייתא שמותר אפילו היא בתוך ד' אמות, כיוון שי' טפחים חולק רשות בפני עצמו, ואין הצואה באותה רשות עמו. ואין זה מחנהו.
לדעת הרשב"א ההיתר של צואה בתוך ד' אמות הוא דווקא אם אינו רואה אותה. כי אם רואה, הרי ראייה היא סיבה לאסור, והצואה מגולה.
הרא"ש חולק עליו ואומר שגם ברואה מותר. כי אם הצואה היא ברשות אחרת, הרי זה כמו צואה בעששית שמותר אף על פי שרואה.

נראה שהעניין הוא כך, באמת ראייה בלבד אינה סיבה לאסור בצואה. מראה הצואה כשלעצמו אינו סיבה לעורר מיאוס במידה שתאסור דבר שבקדושה. הסיבה למיאוס היא רק מציאות צואה מגולה באותו מקום שהוא נמצא. הסיבה שאסור לפניו כמלוא עיניו אינה משום שבאופן ישיר המראה גורם לו לחוות את המיאוס מהצואה.
גדר "והיה מחניך קדוש" אינו תלוי בד' אמות, אלא רק בהרגשה האם הוא והצואה נמצאים באותו מקום או לא.
מכיוון שהמיאוס שבצואה אינו תלוי במראה שלה אלא בעצם מהות גופה, אם היא מכוסה אפילו בתוך ד' אמות אין האדם מרגיש שהוא והצואה באותו מקום, אפילו הוא רואה אותה דרך העששית. אם היא מחוץ לד' אמותיו ואינו רואה אותה, הוא מרגיש שאינה עמו באותו מקום. אם היא לפניו מגולה והוא רואה אותה, וביניהם יש שטח ישר בלי גובה עשרה טפחים שחולק מקום מוגדר לעצמו, הראייה גורמת להרגיש שהצואה נמצאת באותו מקום איתו אף על פי שהיא מחוץ לד' אמות, והסיבה לאיסור אינה עצם הראייה, אלא ההרגשה שהוא והצואה באותו מקום.

הפרש גובה עשרה טפחים חולק רשות לעצמו, וגורם להרגיש שהצואה אינה באותו מקום איתו. וזה אפילו אם הוא רואה אותה, ולכן מתיר הרא"ש אפילו ברואה אותה. שאם לא כן יש לאסור אפילו במביט מהחלון ורואה צואה בחוץ, וזה לא מסתבר שבאופן זה יש הרגשה שהוא והצואה באותו מקום.

אביי ודאי ידע שהדין לגבי מצורע הוא פרט בדיני טומאה, והרי בטומאת מת אינו כן ומטמא גם כשהמת עובר מתחת לאוהל, ואין שום קשר בגדרי ההלכה בין הלכות טומאת מצורע לבין האיסור של דברים שבקדושה במקום לא קדוש.
רבי ירוחם הלוי ממיר ז"ל אמר שכל התורה אינה אלא פירוש רש"י ותוספות לנפש האדם. הכוונה היא שהקב"ה ברא את העולם בשלושה מישורים מקבילים, התורה, העולם, והאדם. כל מה שיש בתורה, יש דבר כנגדו בכוחות הנפש.
יש בתורה מצוות שכליות, כלומר שהיינו יודעים אותן מהשכל גם בלי התורה, כמו לא תרצח ולא תגנוב. ויש מצוות שמעיות, כמו שעטנז ולא לאכול חזיר, שהן גזירת מלך ולא מובנות בשכל. ואנו מקיימים אותן רק כי שמענו אותן בהר סיני, ואל משום שהשכל מחייב אותן.
פירוש חלוקה זו הוא, שכוחות הנפש שמקבילים למצוות לא תרצח הם בתחום שבימינו קוראים לו המודע. כלומר תחום הנפש שכל אדם רגיל יודע אותו ומכיר בו.
יש חלק גדול בנפש שאין אדם רגיל מכיר ויודע. בימינו קוראים לזה תת-מודע. רבי ישראל מסלנט קרא לזה הכוחות הבהירים והכוחות הכהים. למשל אם יש לאדם בן שנולד ממנו ובן מאומץ. והבן המאומץ הוא טוב והטבעי רע. אם ישאלו את האדם הוא יאמר שהוא אוהב יותר את המאומץ, ואולי יוריש לו את רכושו. אבל אם שניהם יהיו בתוך אש, הוא יקפוץ להציל קודם את הבן האמיתי. כי אז יתעוררו בו הכוחות הכהים. הם נקראים בפיו כהים כי אין האדם רואה אותם.
המצוות השמעיות, כגון שעטנז, הן מקבילות לכוחות הכהים. לכן נאמר טעמו וראו כי טוב ה', שכשמקיימים מצוות שמעיות, יש הרגשה עמומה ולא מוסברת של התקרבות לבורא וקדושה. המצוות מרעידות את המיתרים של כוחות הנפש שהן כנגדן, למרות שהאדם אינו רואה אותם. לכן אי אפשר להסביר מראש מה טוב במצוות אלה אלא אומרים שיש קודם לטעום ואז להרגיש. במורה נבוכים מאריך בביאור עניין זה.

לכן אם התורה אמרה במצורע שבעובר אינו מטמא באוהל, זה מלמד שיש בכוחות הנפש הרגשה שדבר שנמצא בתנועה, פחות נחשב שנמצא במקום זה. יש בזה מדרגות, בטומאת מת שחמורה יותר מספיקה המדרגה שכן מרגישה שהוא נמצא שם כדי לטמא, ובטומאת מצורע אינה מספיקה.

לגבי והיה מחניך קדוש, ד' אמות הוא רק אופן שגורם להרגיש שהוא והצואה באותו מקום, ולא גדר שתלוי באמת בד' אמות. לכן לדעת אביי מספיקה המדרגה של "אינו נמצא באותו מקום" שיש בדבר שנע, כדי לתת הרגשה כמו כלפי דבר שנמצא בגובה עשרה טפחים, שהוא במקום לעצמו ואינו כאן. ולכן בצואה עוברת מותר גם ברואה את הצואה, כי הראייה אינה סיבה לאסור אלא רק סיבה להרגשה שהצואה כאן.

רבא חולק ואומר שהתנועה של המצורע אינה סיבה להרגיש שאינו נמצא במקום זה, אלא סיבה שמציאותו במקום זה אינה מציאות של קבע. ובהלכות טומאה יש צורך דווקא בהרגשה זו. ובצואה מספיק שמרגיש שהיא נמצאת כאן, ואין צורך שירגיש שמציאותה היא קבועה).

אמר רב פפא, פי חזיר כצואה עוברת דמי [דומה. נחשב].

פשיטא [חזיר נובר באשפה ותמיד יש על פיו צואה]?

לא צריכא אע"ג דסליק מנהרא [שעולה מהנהר. ופיו נקי מצואה ואעפ"כ נחשב כמו צואה. לקמן עמוד ב' נאמר שגרף של רעי ועביט של מי רגליים אסורים אפילו אין בהם כלום כיוון שמיוחדים לכך. נראה שפי חזיר הוא גדר דומה].


אמר רב יהודה, ספק צואה אסורה ספק מי רגלים מותרים.

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רב יהודה, ספק צואה בבית מותרת [כי אין דרך להניח צואה]. באשפה אסורה [שדרך להיות שם צואה]. ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי [גם] מותרין.


סבר לה כי הא [כמו זו] דרב המנונא. דאמר רב המנונא, לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד.

וכדרבי יונתן. דר' יונתן רמי [הקשה מפסוק על פסוק אחר]: כתיב: (דברים כג, יג) "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" [ולא הצריך כיסוי], וכתיב: (דברים כג, יד) "ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך". הא כיצד? כאן בגדולים כאן בקטנים [ומותר מהתורה דבר שבקדושה ליד קטנים אחרי שהוטלו ללא כיסוי, שהרי לא הצריך כיסוי. ואסור מול העמוד, שהרי הצריכו לצאת אל מחוץ למחנה].

אלמא [לומר] קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפול לארעא שרי [נפלו לארץ מותר], ורבנן הוא דגזרו בהו [בהם], וכי [וכאשר] גזרו בהו רבנן בודאן, אבל בספקן לא גזור.


ובודאן עד כמה? אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין [שמרטיבים. שאם נוגעים בהם נעשית היד רטובה].

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל זמן שמטפיחין.

וכן אמר עולא כל זמן שמטפיחין.

גניבא משמיה דרב [משמו של רב] אמר כל זמן שרשומן ניכר.

אמר רב יוסף, שרא ליה מריה לגניבא [ימחול לו רבונו, דודאי שקר העיד משמיה דרב. רש"י], השתא [כעת] צואה אמר רב יהודה אמר רב כיון שקרמו פניה מותר [שהתחילה להתייבש ולא לגמרי], מי רגלים מיבעיא [שהם מדרבנן ויש להתירם אם התחילו להתייבש]?

אמר ליה [לו] אביי, מאי חזית דסמכת אהא [מה ראית שסמכת על זו לדעת ממנה מה דעת רב]?

סמוך אהא [על זו]: דאמר רבה בר רב הונא אמר רב, צואה אפילו כחרס אסורה [ואם זו דעתו של רב אין קושיא על גניבא].


והיכי דמי [ואיך דומה] צואה כחרס?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל זמן שזורקה ואינה נפרכת.

ואיכא דאמרי [יש שאומרים] כל זמן שגוללה ואינה נפרכת [זהו לפי המימרא השנייה בדעת רב, שאפילו כחרס אסורה. אמנם גם אם אוסרים יבשה כחרס, אין זה לעולם, ומגיע זמן שהיא מתפוררת וחוזרת להיות כמו עפר. ועל זה נאמר כאן שאם היא נפרכת כבר נעשתה עפר ואינה צואה כלל וגם אם אוסרים ביבשה כחרס מותר].

אמר רבינא, הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדפתי [הייתי עומד לפני רב יהודה מדפתי], חזא [ראה] צואה, אמר לי עיין אי [אם] קרמו פניה אי לא [זהו לפי המימרא הראשונה בדעת רב, שבקרמו פניה מותר אפילו שבפנים אינה יבשה לגמרי].

איכא דאמרי הכי אמר ליה [יש שאומרים כך אמר לו] עיין אי מפלאי אפלויי [אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי [ומותר]. רש"י].


מאי הוי עלה [מה היה עליה. כלומר מה המסקנה להלכה]?

אתמר [נאמר]: צואה כחרס, אמימר אמר אסורה, ומר זוטרא אמר מותרת.

אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין.

מיתיבי [מקשים מהברייתא]: "מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין. נבלעו או יבשו מותרים".

מאי לאו [האם לא] "נבלעו" דומיא [כמו] ד"יבשו"? מה יבשו דאין רשומן ניכר, אף נבלעו דאין רשומן ניכר, הא רשומן ניכר אסור אע"ג דאין מטפיחין?

ולטעמיך אימא [ולטעמך אמור] רישא [התחלת הברייתא] "כל זמן שמטפיחין" הוא דאסור, הא רשומן ניכר שרי [מותר]?

אלא מהא ליכא למשמע מינה [אלא מזו אין לשמוע ממנה. אם מי רגליים אסורים ברישומן ניכר אע"פ שאינם מטפיחין. כי מתחילתה משמע שמותר ומסופה משמע שאסור].


לימא כתנאי [לומר שתלויה במחלוקת תנאים. מביא ברייתא ושואל האם יש הכרח ממנה שהדין הוא מחלוקת תנאים]? "כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. ומי רגלים עצמן שנשפכו, נבלעו מותר לא נבלעו אסור.

ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין".

מאי "נבלעו" ומאי "לא נבלעו" דקאמר תנא קמא [התנא הראשון]?

אילימא [אם לומר] "נבלעו" דאין [שאין] מטפיחין, "לא נבלעו" דמטפיחין, ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר] כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר שרי [מותר], היינו תנא קמא [אין הבדל בין דעת רבי יוסי לדעת תנא קמא]?

אלא "נבלעו" דאין רשומן ניכר, "לא נבלעו" דרשומן ניכר. ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר שרי [מותר]?

לא [אין הכרח מכאן שבזה נחלקו].

דכולי עלמא [כל העולם. כלומר כל הדעות, בין תנא קמא ובין רבי יוסי] כל זמן שמטפיחין הוא דאסור, הא רשומן ניכר שרי [מותר], והכא בטופח על מנת להטפיח איכא בינייהו [וכאן בטופח על מנת להטפיח יש ביניהם. לתנא קמא רק בטופח על מנת להטפיח אסור. כלומר שאם נוגעים לא רק שהוא מרטיב את היד, אלא גם אם היד נוגעת במשהו היא מרטיבה אותו. ורבי יוסי מחמיר לאסור אפילו אם רק טופח בעצמו ואין בו כדי להטפיח הלאה].