Archive for the ‘ברכות דף כ"ג עמוד ב'’ Category

ברכות – דף כ"ג עמוד ב'

7 בדצמבר 2009

אמר רבא, כי הוה אזלינן בתריה דר"נ [כשהיינו הולכים אחרי רב נחמן], כי הוה נקיט [כשהיה אוחז] ספרא דאגדתא יהיב לן [נתן לנו], כי הוה נקיט תפילין, לא יהיב לן. אמר הואיל ושרונהו רבנן ננטרן.

תנו רבנן [מביא ברייתא]: "לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל [שאין דעתו מיושבת עליו בתפלה שהרי לבו תמיד עליהן שלא יפלו מידו. רש"י], ולא ישתין בהן מים, ולא יישן בהן, לא שינת קבע ולא שינת עראי [שמא יפלו מידו. עיין סוכה כ"ו א'. וברש"י כאן כתב שמא יפיח, ולא הבנתי, כי מדובר כאן באוחז בידו ומותר אפילו לעשות צרכיו, ואפילו בלובשן חוששים שיפיח רק בשינת קבע]".

אמר שמואל, סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן [לענין תפלה שדואג עליהן שלא תפול הסכין ותזיקנו והקערה תשפך והמעות יאבדו והככר יטנף. רש"י].

אמר רבא אמר רב ששת, לית הלכתא כי הא מתניתא [אין הלכה כברייתא זו. שאמרה ולא ישתין בהם אפילו שהם אחוזים בידו]. דבית שמאי היא [דאמרי לעיל מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ולא יכניסם בידו ויכנס. רש"י].

דאי [שאם] בית הלל, השתא [כעת] בית הכסא קבוע שרי [מותר. רש"י: הא אמרי לעיל אוחזן בידו ונכנס], בית הכסא עראי מיבעיא? [צריך לומר? רש"י: כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה. – דברי רש"י הם לאורך כל המשך הסוגיא, כשאומר בית הכסא ארעי הכוונה להשתין, ובית הכסא קבוע הכוונה לצרכים גדולים]

מיתיבי [משיבים. מביאים ברייתא להקשות]: "דברים שהתרתי לך כאן [בבית הכסא קבוע] אסרתי לך כאן [בבית הכסא ארעי. רש"י]".

מאי לאו [האם לא] תפילין? [כלומר מניח שהברייתא עוסקת בתפילין]

אי אמרת בשלמא [אם אמרת בשלום. כלומר אם תאמר כך לא קשה] בית הלל [הברייתא שהבאנו היא כשיטת בית הלל], התרתי לך כאן – קבוע [כדברי בית הלל לעיל שהתירו להתפנות בבית הכסא קבוע כשאוחזן בידו], אסרתי לך כאן – בית הכסא עראי [אוסרים להשתין כשתפילין אחוזים בידו. לכאורה זה לא מסתבר, שקל וחומר הוא. אבל לקמן מביא טעם להחמיר במשתין יותר מבצרכים גדולים].

אלא אי אמרת בית שמאי [הברייתא לשיטת בית שמאי] הא לא שרו ולא מידי [הרי לא התירו ולא כלום. ועולה מזה שלבית הלל יש איסור בבית הכסא ארעי להשתין, אפילו שמותר לעשות צרכיו בבית הכסא קבוע, וקשה על דברי רבא בשם רב ששת שאמר שלבית הלל מותר להשתין כשתפילין אחוזים בידו].

[מתרץ דברי רב ששת:] כי תניא ההיא לענין טפח וטפחיים [הברייתא "דברים שהתרתי לך כאן וכו'". ולא בתפילין כמו שהנחנו מקודם].

דתני חדא [ברייתא אחת]: "כשהוא נפנה מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחיים".

ותניא אידך [ברייתא אחרת]: "לאחריו טפח ולפניו ולא כלום".

מאי לאו [האם לא] אידי ואידי [זו וזו] באיש, ולא קשיא כאן לגדולים כאן לקטנים [וכעת תתפרש הברייתא: "דברים שהתרתי לך כאן" – בעושה צרכיו בבית כסא קבוע, לגלות טפח וטפחיים, "אסרתי לך כאן" – במשתין בבית הכסא ארעי שאין צורך לגלות כל כך]?

ותסברא [תתבונן בדברי הברייתא ותבין], אי [אם] בקטנים, לאחריו טפח למה לי? [ולא יתכן ההסבר שהסברנו את הברייתא]

אלא אידי ואידי [זו וזו] בגדולים, ולא קשיא הא באיש הא באשה [ומתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים הלכך באיש מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים. ובאשה מלפניה ולא כלום. וכעת כך תתפרש הברייתא: "דברים שהתרתי לך כאן" – באיש מלפניו טפחים, "אסרתי לך כאן" – באשה].

אי הכי [אם כך] הא דקתני עלה "זהו קל וחומר שאין עליו תשובה" [בסוף הברייתא נאמר על מה שנאמר בתחילתה "זהו קל וחומר שאין עליו תשובה", והכוונה שאם תקשה על מה שנאמר בברייתא מקל וחומר, אין לי תשובה לתרץ קושיא זו]. מאי "אין עליו תשובה"? דרכא דמילתא הכי איתא [דרך הדבר כך היא. כלומר אם מעמידים את הברייתא באיש ואשה ובגילוי טפח וטפחיים, הרי כך דרך הדבר שאם יבוא לידי קטנים האיש צריך גילוי מלפניו והאשה לא. ואין כאן שום קושיא מקל וחומר].

אלא לאו תפילין [הברייתא בהכרח עוסקת בתפילין וכמו שפירשנו מתחילה, שאוחזן בידו, ולהתפנות לצרכים גדולים בבית כסא קבוע מותר, כשיטת בית הלל, ואפילו כך להשתין אסור. וזה אכן קשה מקל וחומר], ותיובתא דרבא אמר רב ששת תיובתא [כלומר קשה על דבריו שלבית הלל אין איסור להשתין כשאוחז את התפילין בידיו, והם נדחים מההלכה].

מכל מקום קשיא, השתא [כעת] בית הכסא קבוע שרי [מותר], בית הכסא עראי לא כל שכן? [אמנם הברייתא אמרה שזה קל וחומר שאין עליו תשובה. ובכל זאת הרי לא יתכן שיהיה דבר תימה גמור בלי שום סברא]

הכי קאמר [כך אמר], בית הכסא קבוע דליכא [שאין] ניצוצות [שיהא צריך לשפשפן בימינו מעל רגליו. רש"י] שרי [מותר]. בית הכסא עראי [ומדובר במשתין] דאיכא [שיש] ניצוצות [הניתזין על גבי רגליו. ואמרינן במסכת יומא (דף ל.) מצוה לשפשפן, שאסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, שמא יראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים. הילכך אי אפשר לאחוז תפילין בידו. רש"י] אסרי [אסרו].

אי הכי אמאי [אם כך למה] "אין עליו תשובה"? תשובה מעלייתא היא.

הכי קאמר [כך אמר], הא מילתא תיתי לה בתורת טעמא [דבר זה תביא בתורת טעם. האיסור להשתין כשהם בידו יכול לבוא מכח הטעם של ניצוצות], ולא תיתי לה בקל וחומר [ולא תביא בקל וחומר], דאי אתיא לה [שאם באה לה] בתורת קל וחומר [לומר דין הוא להקל בבית הכסא עראי קל ולהחמיר בבית הכסא חמור, ולא תזול בתר טעמא [אחר הטעם] אלא בתר [אלא אחר] חומרא וקולא, ואנן עבדינן איפכא [ואנחנו עושים הפוך]. רש"י] זהו קל וחומר שאין עליו תשובה [אין לי עליו מה להשיבך, שאין לי למצוא שיהא בשום מקום בית הכסא עראי חמור מן הקבוע, שאוכל להשיבך אם התרתי בקבוע שהוא קל בדבר פלוני, נתיר בשל עראי שהוא חמור בה. אבל טעמא איכא למאי דעבדינן [יש לה שאנו עושים], דהכא איכא [שכאן יש] ניצוצות, והכא ליכא [וכאן אין] ודבר זה לאו קל וחומר, לא קל ולא חמור. רש"י].

תנו רבנן: "הרוצה ליכנס לסעודת קבע [וגנאי הוא שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה. רש"י], מהלך עשרה פעמים ד' אמות, או ד' פעמים י' אמות [ובכל פעם ופעם בודק עצמו ויושב אולי יוכל להפנות, שההילוך מוריד הגדולים לנקב. רש"י], ויפנה, ואח"כ נכנס".

אמר ר' יצחק, הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואח"כ נכנס [שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו. רש"י].

ופליגא דר' חייא [המימרא של רבי יצחק חולקת על רבי חייא], דאמר רבי חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו [שיהו מזומנים לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה. רש"י].

ועד אימת [מתי]? אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה .

תני חדא [ברייתא אחת]: "צורר אדם תפיליו עם מעותיו [לא עם המעות ממש אלא שני קשרים זה אצל זה. רש"י. הנדון כאן אינו כבוד התפילין עצמם, שוודאי אסור שיגעו במעות, אלא קדושת הסודר עצמו, שכיוון שמשמש לתפילין, יש לנהוג כבוד בסודר עצמו] באפרקסותו [סודר של ראשו. רש"י]".

ותניא אידך [וברייתא אחרת. שהיא נוסח אחר לאותה ברייתא וההמשך כמוה]: "לא יצור".

לא קשיא, הא דאזמניה הא דלא אזמניה [אם הזמין את הסודר לתפילין, מכיוון שהוא מזומן ומיועד לתפילין יש לנהוג בסודר עצמו כבוד ואין לצרור בו מעות. ואם לא הזמינו אלא השתמש בו לתפילין דרך ארעי, אין צורך לנהוג כבוד בסודר].

דאמר [שאמר] רב חסדא, האי סודרא דתפילין [סודר זה של תפילין], דאזמניה למיצר ביה תפילין [שהזמינו לצרור בו תפילין], צר ביה תפילין, אסור למיצר ביה פשיטי [צר בו תפילין, אסור לצרור בו מטבעות]. אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה, שרי למיצר ביה זוזי [מותר לצרור בו מטבעות. זוזי ופשיטי הם שני שמות של אותו מטבע, זוז פשוט, כלומר זוז מדינה, שהוא אחד משמונה מזוז צורי. עיין כתובות ס"ז א'].

ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא [הזמנה דבר הוא. כלומר עצם גמירות הדעת לחוד לקבוע את הסודר לשמוש לתפילין מחשיבה אותו לסודר המזומן ומיועד לתפילין, אע"פ שלא צר בו תפילין למעשה, וחולק על רב חסדא שסובר שהזמנה בלבד אינה כלום, וצריך גם מעשה שיצור בו ממש. אביי אמר כן בסנהדרין מ"ז ב' לגבי אורג בגד למת], אזמניה אע"ג דלא צר ביה [גם אסור לצור בו מעות]. צר ביה, אי [אם] אזמניה אסיר [אסור], אי לא אזמניה לא [בזה אין מחלוקת שמעשה לחוד בלי כוונה לייעדו לתפילין אינו מחשיבו לסודר המיועד לתפילין].

בעא מיניה [שאל ממנו] רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה, מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו [בלילה כשהוא ישן. רש"י]?

תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי [לא שאלה היא] שנוהג בהן מנהג בזיון, כי קא מיבעיא לי תחת מראשותיו מאי [מהו]?

אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר שמואל, מותר אפילו אשתו עמו.

מיתיבי [משיבים. מביאים ברייתא להקשות]: "לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו. ואם היתה אשתו עמו אסור. היה מקום שגבוה ג' טפחים או נמוך ג' טפחים מותר [למעלה מראשותיו ועליו נותן התפילין או למטה מראשותיו יוצא מקום מן המטה. רש"י].

תיובתא דשמואל תיובתא [דברי שמואל אין להם תירוץ ונשארים בקושיא].

אמר רבא אע"ג דתניא תיובתא דשמואל, הלכתא כוותיה [הלכה כמותו]. מאי טעמא [מה הטעם לפסוק כשמואל אע"פ שהברייתא סתרת את דבריו]? כל לנטורינהו טפי עדיף [כל לשמרם יותר עדיף. כשהוא ישן עם אשתו התפילין משתמרים יותר מעכברים וגנבים כשהם תחת מראשותיו מאשר במקום אחר, וזה עדיף להם מלהתבזות].

מודעות פרסומת