Archive for the ‘ברכות דף כ"ג עמוד א'’ Category

ברכות – דף כ"ג עמוד א'

7 בדצמבר 2009

תנו רבנן: "היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל".

להיכן חוזר? רב חסדא ורב המנונא, חד [אחד] אמר חוזר לראש, וחד אמר למקום שפסק.

לימא בהא קמיפלגי, מר סבר אם שהה כדי לגמור את כולה [שיעור זמן שדי בו כדי לגמור את כל התפילה], חוזר לראש, ומר סבר למקום שפסק?
אמר רב אשי האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה
[היה נצרך לו לחלק מה הדין אם שהה ואם לא שהה, בדברי רב חסדא ורב המנונא],
אלא דכולי עלמא
[כל האנשים. כלומר כל הדעות כאן, בין רב חסדא ובין רב המנונא], אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש [כשיש הפסקה כזו, ההתחלה והסוף לא נחשבים רצף אחד של מעשה תפילה, ויש כאן שני חצאי תפילות, וחצי תפילה אינו כלום. לכן צריך לחזור ולהתפלל מההתחלה], והתם [ושם. כלומר במחלוקת רב חסדא ורב המנונא] בדלא שהה קמיפלגי [בשלא שהה כדי לגמור את כולה חולקים], דמר סבר גברא דחויא הוא ואין ראוי ואין תפלתו תפלה [כשהתחיל להתפלל והיה צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה וחוזר לראש. רש"י] ומר סבר גברא חזיא הוא ותפלתו תפלה [אע"פ שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראויה היא מה שהתפלל קודם שתיתה. רש"י].

תנו רבנן: "הנצרך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה".
אמר רב זביד, ואיתימא
[ואם תאמר. כלומר יש שגורסים שהמימרא נאמרה מפי רב יהודה] רב יהודה, לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו, אבל אם יכול לשהות בעצמו [אפילו שמרגיש צורך לנקבים] תפלתו תפלה.
ועד כמה?
אמר רב ששת עד פרסה
[שיכול להשהות נקביו שיעור זמן כדי להלך פרסה].

איכא דמתני לה אמתניתא [יש שגורסים שהשאלה "עד כמה" נשאלה ישירות על הברייתא, וגורסים בסיום הברייתא שהובאה לעיל]: "במה דברים אמורים כשאין יכול לעמוד על עצמו, אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה".
ועד כמה? אמר רב זביד עד פרסה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, הנצרך לנקביו הרי זה לא יתפלל, משום שנאמר (עמוס ד) "הכון לקראת אלהיך ישראל".

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב [מהו שכתוב]: (קוהלת ד י"ז) "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים" [שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע]? – שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא הבא קרבן לפני.
"וקרוב לשמוע", אמר רבא הוי קרוב לשמוע דברי חכמים, שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה.
"מתת הכסילים זבח", אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושים תשובה.
"כי אינם יודעים לעשות רע", אי הכי
[אם כך] צדיקים נינהו [הם]? אלא אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים, אמר הקב"ה בין טוב לרע אינן מבחינים והם מביאים קרבן לפני?!

רב אשי, ואיתימא [ואם תאמר] רבי חנינא בר פפא, אמר שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני [שמור נקביך, שלא יפיחו. רש"י. כך הם דורשים את "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים"].

(חומר למחשבה:
בדברים כ"ג פסוקים י"ג-ט"ו נאמר:
וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ: וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ: כִּי יְהוָה אֱלהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת איְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ:

חז"ל למדו מ"והיה מחניך קדוש" שמלבד מהציווי לכסות את הצואה במחנה שכינה שהיה במדבר, יש ציווי מדין תורה לדורות שלא לעשות כל דבר שבקדושה אם יש במחנהו צואה לא מכוסה (ומ"ולא יראה בך ערות דבר" למדו גם אם רואה דבר ערווה. זה יתבאר בסוגיות לקמן).
"מחנה" לעניין הציווי לדורות פירשו שהוא ד' אמות מאחריו ומצדדיו, ומלפניו כל כמה שרואות עיניו (באמת מלפניו מחנהו הוא רק ד' אמות, וכמלוא עיניו הוא מטעם אחר, עיין לקמן כ"ה א' ב"חומר למחשבה").
המחנה שהפסוק מדבר בו הוא מחנה שכינה שהיה במדבר, שבו היה גילוי שכינה מעל מה שמתגלה בטבע, ומשם למדו ללימוד תורה וקריאת שמע, לתפילה, לברכה, לאזכרת שם השם, וכיו"ב (תקיעת שופר ונטילת לולב מעיקר הדין לא נחשבים לדבר שבקדושה לעניין זה, אם כי כמובן לכתחילה ראוי לקיים כל מצווה בדרך כבוד. דברי תורה ואזכרת שם שמיים הם גילוי שכינה באופן גלוי יותר מאשר קיום מצווה מעשית. עיין משנה ברורה סימן תקפ"ח סעיף ב', בביאור הלכה דיבור המתחיל שמע ט' תקיעות).

בתורה אין גילוי מה הדין אם עבר וקרא קריאת שמע ליד צואה, האם יצא ידי חובה? (וכן לעניין ברכת המזון, ולגבי תלמוד תורה האם נחשב שקיים המצווה. לגבי חיובים מדרבנן, כגון תפילה, ברכות מלבד מברכת המזון, קריאת מגילה, גם אם לא יצא בחיוב מהתורה, יש מקום לשאול אולי בחיובים מדרבנן הקלו שיצא בדיעבד. בתפלה ייתכן גם שהחמירו, כי היא עמידה לפני המלך יותר משאר דברים).

הסברא הפשוטה היא שיצא ידי חובה. כיוון ש"והיה מחניך קדוש" אינו דין בהלכות קריאת שמע שמגדיר מה נחוץ כדי שתתקיים מצוות קריאת שמע.

למי שאינו מורגל בלימוד התורה אולי זה יישמע תמוה. כיוון שהמלך ציווה על האדם לא לקרוא קריאת שמע במקום צואה, והוא הלך וקרא, הרי מרד ועבר על דברו ורצונו וכיצד נאמר שיצא ידי חובת הציווי שלו?

אמנם יש בדיבורו של המלך לבני האדם שתי דרכים.
האחת היא שדיבורו הוא מציאות של דברים נבראים. כמו שהשמים והארץ הם דיבורו, שנאמר "בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים ל"ג ו'), ו"לעולם ה' דברך ניצב בשמיים" (תהילים קי"ט פ"ט), כך גם ברא עצמים מופשטים מגשם, הנקראים עולם הצורות, וזו היא התורה. המצוות הן ציווי מהבורא להתאים את צורת החומר לצורת העצמים המופשטים. מכיוון שהתאים את החומר לצורה, הרי המצווה נעשתה.
זה דומה למלך שציווה לבנות בית. גם אם הפועל בנה את הבית בדרך התנהגות שאינה לרצון המלך, סוף סוף הבית כעת עומד על תילו לפי התוכנית האדריכלית, וגם אם המלך כועס על הפועל שהמרה רצונו בהתנהגותו, אין טעם להרוס את הבית ולבנותו מחדש.

יש דרך נוספת של דיבור הבורא אל הנבראים, והיא דרך פשוטה, כמו שמלך או אב מדבר אל עבדו או בנו ומגלה לו בדיבור את יחסו אליו ורצונו ממנו. כמו דיבור אדם אל אדם.

לכן יש אפשרות שאדם יהיה נבל ברשות התורה. שלכאורה הוא סתירה, אם עושה כתורה למה הוא נבל? ועניינו הוא שהוא מקשיב לציווי של להתאים את החומר לצורה העליונה, ולכן נחשב עושה לפי התורה, אבל אינו מקשיב לדיבור שבדרך השנייה, ולכן נחשב נבל.

רמב"ן על ויקרא י"ט ב':
"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה" עיין עוד שם באריכות.

הדרך השנייה אינה קשורה לתורה הדינית שניתנה בהר סיני (לפי הרמב"ן יש על זה רק ציויי כללי "קדושים תהיו", ולפי מפרשים אחרים אין בכלל שום ציווי), אלא הוא דבר המסור ללב. וכמובן אין בכך כדי להחשיבו חמור פחות מהדינים ההלכתיים.

על זה צווחו הנביאים כשגינו בחריפות את מקיימי התורה ה"פולחנית", כשבליבם רוע בצע ומרמה. ושיבוש הוא מה שהבינו את הגינויים שלהם כאילו יש פחות חשיבות בקיום ההלכתי מאשר בכוונת הלב.
המצוות ההלכתיות כתובות בבירור וקל לדעת מה מותר ומה אסור, והקיום הוא בפעולה פשוטה באיברי הגוף. לעומת זאת העבודה שבלב דורשת מאמץ מתמיד לדעת מה ישר וטוב ומה לא, ודורשת את הלב ולא רק את כלי המעשה.
לכן טבעי שיזניחו את העבודה שבלב וישמרו את המצוות, ולכן דיברו הנביאים בחריפות נגד זה. אבל אין ללמוד מזה שזילזלו בחשיבות הדינים ההלכתיים של התורה.

כעת מובן שאם מסתכלים מבחינה הלכתית, מצוות קריאת שמע היא כמו בניין, שההלכות הן התכנית האדריכלית שלו, והקיום הוא כמו בנייתו בחומר. התכנית האדריכלית של קריאת שמע שייכת לשאלות אילו פרשות לקרוא, מתי לקרוא, האם להשמיע לאזנו, וכיו"ב, שקובעים את עצם גוף המצווה. ה"חפצא" של המצווה. אם בפרשת קריאת שמע היה נאמר שיש לקרוא אותה במקום טהור, היה אפשר להחשיב את זה כחלק מדיניה. אבל אם יש דין כללי לאסור דבר שבקדושה במקום מטונף, לא מסתבר שזה פרט בגוף עצם מצוות קריאת שמע.

אותו דבר יכול להיות מוגדר בשני אופנים שונים. למשל ייתכן שיהיה ציווי מהמלך לבנות בניין, לפי תוכנית אדריכלית שאומרת כמה דלתות וכמה חלונות, ואומרת לבנות מאבן ולא מעץ וכיו"ב. אם גזל אבנים ובנה את הבניין לפי כל מה שדורשת התכנית האדריכלית, הרי הבניין כשר ואין טעם לבנות מחדש. ואת עונשו על הגנבה יקבל ככל גנב, ואין לזה קשר לדינו של הבניין.
אבל ייתכן גם שבתכנית האדריכלית של הבניין יהיה גדר שלא לבנותו מאבנים גזולות כמו שלא לבנותו מעץ או שלא לבנותו בלי חלונות. באופן כזה אם בנאו מאבנים גזולות יהיה הדין לבנות מחדש, כי מה שבנה לא זה הבניין הנדרש.

בישיבות קוראים לחילוק הזה, חילוק בין חפצא לבין גברא. באופן הראשון, האיסור לא לגנוב הוא איסור על הגברא ולא על החפצא. האיש אסור לו לגנוב, אבל אין זה קשור להגדרה מה החפצא של הבניין. אין זה פרט בעצם התכנית האדריכלית של הבניין.
באופן השני, האיסור לבנות באבנים גנובות הוא דין ב"חפצא" של הבניין. הוא פרט בתכנית האדריכלית של הבניין, כמו לא לבנות מעץ.

לדברינו הסברא הפשוטה היא שהאיסור שלא לומר דברים שבקדושה במקום הטינופת הוא דין בגברא, שהאיש מחוייב בהלכה זו, אבל אין זה דין בחפצא של קריאת שמע, ולכן אין סיבה לקרוא קריאת שמע פעם נוספת.

במשנה ברורה סימן ע"ו סעיף ח', בביאור הלכה, הביא דעת שני פוסקים חשובים, הפרי מגדים והנשמת אדם, שסוברים שאם עבר וקרא קריאת שמע במקום צואה וטינופת, מדין תורה יצא ידי חובה גם אם עשה כן במזיד, ורק חכמים קנסו שלא יצא.
לדעה זו ייתכן שאם קרא מול צואה בשוגג הקלו חכמים, או שבברכת המזון הקלו, כי היא פחות עמידה לפני מלך מקריאת שמע ותפילה.

אמנם במשנה ברורה סימן קפ"ה, סעיף ה', בביאור הלכה דיבור המתחיל אם בירך, מצדד שלא כדעת הפרי מגדים והנשמת אדם, אלא שאם עבר וקרא במקום הטינופת לא יצא ידי חובה גם מהתורה.

גם לדעה זו הטעם לכך שלא יצא אינו בגלל שישירות מציאות הצואה במקומו הוא סיבה שלא תהיה כאן מצוות קריאת שמע.
הטעם של דעה זו הוא משום הכלל ההלכתי "מצווה הבאה בעבירה".
בתחילת פרק שלישי של מסכת סוכה, יש סוגיא לגבי לולב הגזול, שלא יוצאים בו ידי חובה משם "מצווה הבאה בעבירה". זה כלל בכל מצוות התורה, שגדרו והלכותיו באו עמומים בגמרא, ולכן יש בהם הרבה שיטות חלוקות בפוסקים. בכלל הזה יש חילוקים דקים, ויש הרבה מקומות שלמרות שהיא מצווה הבאה בעבירה לכאורה, יצא ידי חובה. לכן אין תימה שבנדון שלנו תהיה מחלוקת האם שייך בו הכלל הזה או לא.

כעת נבאר את חשבון הסוגיא כאן:
אם באמצע קריאת שמע או תפילה ראה שיש בד' אמותיו או מלפניו כמלוא עיניו צואה, בוודאי לא ימשיך, שזהו איסור תורה של "והיה מחניך קדוש", אלא ילך עד שיזרקנה לאחוריו או לצדדים, ואם שהה כדי לגמור כולה יתחיל מההתחלה, ואם לא ימשיך מהיכן שפסק. זו הברייתא בעמוד לעיל.

אם התפלל את כל התפילה ואז גילה שיש צואה במקומו, תפילתו תועבה ויתפלל שוב. זוהי המימרא של רבא בעמוד לעיל.
להלכה נפסק כדעת הרא"ש שמדובר רק אם היה מקום להסתפק שיש שם צואה ולא בדק, ולכן נקרא חוטא.
הסיבה שלא יצא ידי חובה היא כאמור או קנס מדרבנן, או מהכלל מדאורייתא של "מצווה הבאה בעבירה".

בברייתא בעמוד דלעיל "היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ד' אמות", לכאורה קשה למה אמרו שיכול להלך ולהמשיך, הרי לפי המימרא של רבא שתפילתו תועבה אם כן תחילת תפילתו אינה נחשבת, ועליו להתחיל מההתחלה. ברא"ש מתרץ ששם בבריתא מדובר שלא היה עליו לבדוק כי לא היה מקום שיש יבה להסתפק שתהיה שם צואה, ואינו חוטא ולכן עלתה לו התחלת התפילה למרות שהיתה במקום שיש לפניו צואה. והמימרא של רבא שתפילתו תועבה היא כשהיה עליו לבדוק ולא בדק ונקרא חוטא, ולכן לא יצא כי היא מצווה הבאה בעבירה או משום קנס חכמים.

בברייתא של "היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל", הבעיה לא קשורה כלל לדין "והיה מחניך קדוש" (כי מי הרגליים נספגו בבגדו או בקרקע, ומי רגליים אסורים מהתורה רק כנגד העמוד). אלא לדין אחר, שאסור להתפלל כשנצרך לנקביו, משום שכתוב "הכון לקראת אלהיך ישראל".

בדין זה נחלקו רב חסדא ורב המנונא. אחד סבר שזהו דין בהלכות תפילה, שמעשה תפילה הוא בגוף נקי, ואם גופו אינו נקי חסר כאן ב"חפצא" של מעשה תפילה, ותחילת התפילה לא נחשבה לו ולכן אחרי שכלו המים עליו להתחיל מהתחלה, אפילו אם לא שהה כדי לגמור כולה.
השני סבר שאין זה דין בגוף החפצא של מעשה התפילה, והתפילה היא תפילה גם בגוף לא נקי. רק יש ציווי על הגברא שלא להתפלל בגוף לא נקי. ואם עבר והתפלל בגוף לא נקי, עשה איסור שעבר על הפסוק "היכון לקראת אלוהיך ישראל", אבל גוף מעשה התפילה קיים ולכן אם לא שהה כדי לגמור כולה ממשיך ממקום שפסק.
"גברא דחויא" הכוונה שדחוי מדין החפצא של מעשה תפילה. ההגדרה של מעשה תפילה שיהיה "מתפלל" שעונה על הלכות תפילה, ושיעשה המתפלל מעשה המוגדר כמעשה תפילה, שיאמר התפילה כהלכותיה. ובנצרך לנקביו אין כאן "מתפלל" שעונה על הלכות תפילה, גברא דחויא, ולכן לא עלתה לו התחלת התפילה.

אחר כך מובאת הברייתא "הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה". פירוש הברייתא תלוי במחלוקת רב חסדא ורב המנונא. לפי מי שאמר שיחזור לראש, לשון הברייתא "תפילתו תועבה" תתפרש שלא יצא ידי חובת תפילה, כי הוא גברא דחויא. ולמי שאמר שימשיך ממקום שפסק, הלשון "תפילתו תועבה" לא תתפרש שלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל, שהרי הוא גברא חזיא, אלא הכוונה שיצא ידי חובה, ולא יחזור ויתפלל, אבל מודיע לנו שהקב"ה אינו מקבל את תפילתו לרצון ונחת רוח.
לפי הדעה הזו, הלשון "תפילתו תועבה" כאן ובמימרא של רבא, אין מובנן אחד).

תנו רבנן: "הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס".

(חומר למחשבה:
עד כאן למדנו פרטים בדין "והיה מחניך קדוש", שדברים שבקדושה אסורים במקום צואה מגולה. ובהמשך יובאו עוד פרטים בדין זה. וכן פרטים בדין "היכון לקראת אלוקיך ישראל" שיש להתפלל בגוף נקי. בהמשך גם יובאו פרטים בדין "ולא יראה בך ערוות דבר", שדברים שבקדושה אסורים בזמן ראיית ערווה.
כעת מביאה הגמרא פרטי דינים בכבוד שיש לנהוג בתפילין. המקור לעיקר הדין זה לא מובא כאן, ולא זכור לי כעת שמובא באיזה מקום בש"ס מהיכן נלמד יסודו ושורשו.
המקור להלכות של מנהג כבוד בתפילין ספר תורה ומזוזה, הוא בפשטות אחד. כולם דברי תורה כתובים על קלף לפי דיני הכתיבה, למרות שלא כל פרטי דיניהם שווים.

רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה ב:
"ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול".

בספר משנה תורה לא התכוון הרמב"ם לכתוב דברים מדעתו, אלא רק לסדר את דברי חז"ל בסוגיות ההלכה באופן קצר ולפי פסק ההלכה. ספר כסף משנה נכתב על ידי בעל השולחן ערוך, ועניינו להראות בכל מקום מאילו דברי חז"ל שאב הרמב"ם את דבריו. בהלכה זו כתב בכסף משנה:
"ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכו'. פשוט הוא. ובפרק ד' של מסכת אבות: אמר רבי יוסי כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות". המקור מאבות אינו מספיק, כי אינה סוגיה הלכתית, וגם לא מתייחס לספר תורה, אלא לתורה בכלל. לכן כתב "פשוט הוא", שדין זה אין לו מקור, אלא הוא דבאר פשוט.
עיין בעמוד לגבי כבוד, שכתבתי שכבוד הבריות דוחה כל איסורים שבתורה בלי שיהיה שום מקור או לימוד הלכתי לדחייה זו, כי שורש מהות התורה הוא כבוד, ולכן יסודו אינו יכול להיות כפוף לפרטי דיניה, וההלכות הן רק לגבי הפרטים איך נוהגים כבוד, ולא לגבי עצם דין כבוד. לכן גם אינו יכול להילמד מפסוק אחד ולהיות מצווה אחת מסויימת, אלא שרשו ומקורו הם "דבר פשוט", השורש הפשוט של האדם ושל היחס בינו לבין בוראו, הנשמה עצמה לפני שנפרטה לשרות בפרטי ענייני הגוף. עיין שם ביאור בזה באריכות.

עדיין יש לשאול, מה בכלל החיבור בין כבוד התורה לכבוד ספר תורה. הרי התורה היא הידיעה של הכתוב, ובלי תלות ביודע, קיומן של הצורות בעולם הצורות, ולא עצם גוף הקלף וציורי הדיו שעליו.

ראשית יש להבין שהתורה היא לא רק טקסט, כלומר תרגום של שפה מדוברת לסמלים שמחזיקים את המידע שיש בדיבור. התורה היא מציאות של צורות רוחניות, שרק רובד מסויים שלהם מתבטא כטקסט, כדבר שעובר בדיבור שמפוענח מהאותיות. ברבדים אחרים הצורות נקלטות על ידי בני אדם בדרכים אחרות. האותיות מלבד שהן דבר שמכיל דיבור ומפוענח כדיבור, הן גם ציור של הצורות העליונות. באותו אופן שתכלת של ציצית הוא ציור של ים שהוא ציור של רקיע שהוא ציור של כסא הכבוד.

ציור מתוך התכוונות של צורות מופשטות, יכול לגרום להתחברות של אותן צורות ,שהן דבר חי, לציור. כך עובדי עבודה זרה, מכשפים וקוסמים, הפעילו כוחות עליונים על ידי עסק בציורים מוחשיים, פסלים.
משל לזה, הוא כאשר צייר גדול מצייר ציור. את היצירה המקורית מכבדים ושומרים. היא נמכרת במחיר יקר מאוד, לעומת העתקים שיכולים להראות בדיוק אותו הדבר.
אם כל מה שיש ביצירה הוא רק הרעיון שבשכל הצייר, אם ההעתק היה עשוי מדוייק דיו, לא היתה שום סיבה להעדיף את המקור על פניו. יש הרבה שיתכחשו לזה, אבל לדעתי יש באמת בחינה מסויימת של חיים שיש ביצירה המקורית שאין בהעתק. ולכן מייקרים אותה במיוחד כדבר שאין לו תחליף.
הצייר צפה בעיני רוחו בצורות מופשטות, ומתוך התכוונות הגשים אותן בצבע ובבד, ונוצר חיבור בין אותן צורות למעשה ידי הצייר, כך שכעת יש חיים שמקורם באותן צורות ושוכנים בבד ובצבע.
לכן מי שלבו פתוח לזה, ייסע למרחקים לראות דווקא את המקור ולא העתקים, מדוייקים ככל שיהיו. לכן גם מתאמצים לשמוע מוזיקה מנוגנת באופן חי ולא מסתפקים בשמיעה מהקלטות, גם אם הן מדוייקות לגמרי. המנגן גורם להשראת חיים מתוך שקושר צורות מחזונו אל צלילים גשמיים.
זה משל לעניין של מעשה המשכן והמקדש ושירת הלויים. חיים מצורות עליונות שורים על ציורים שלהם שנעשו מתוך צפיה באותן צורות והתכוונות נכונה אליהן.
באותו אופן יש מידה של שריית שכינה בספר תורה, ובפרשיות של תפילין ומזוזה.
גם בהעתקים של תמונות ובהקלטות של מוזיקה יש מהחוויה של מה ששורה על היצירה. רק במידה פחותה.
בנמשל גם בספרים מודפסים של תורה הוא כך, אם כי במידה פחותה.

– – –

לעיל לגבי והיה מחניך קדוש, נאמר שיעור שאסור לצואה להיות במקומו של העוסק בדבר שבקדושה הוא ד' אמות. גם כאן, השיעור הקובע אם התפילין הם באותו מקום של בית הכסא הוא ד' אמות, וכן בעוד הרבה דינים זהו שיעור בסיסי של "מקום".
אמה היא המרחק בין המרפק לבין קצה האצבע האמצעית בכף היד הנקראת "אמה". אם פורשים את הידיים לצדדים, ואז מקפלים אותן כשהמרפקים מושטים כלפי חוץ וכף היד כלפי פנים, שתי אצבעות האמה של שתי הידיים בדיוק נפגשות. זה מלמד שכששתי הידיים פרושות לצדדים, המרחק בין קצה אצבע האמה של שתיהן הוא ארבע אמות.
ארבע אמות הוא השיעור שתופש אדם במלוא התפרשותו. זה שיעור "אדם", אדם הוא עולם קטן.
לקצוץ לדבר מידה מסויימת, הוא סוף השלמת הוצאתו לפועל. סוף תהליך התלבשות הצורה בחומר. מהמרפק עד סוף האצבע האמצעית הוא האיבר שמשמש לסיום העשייה. לכן מידות נמדדות באמה.
מהכתף למרפק נקרא זרוע, מלשון זרע. לזרוע הוא השלב של התחלת תהליך ההוצאה לפועל.
הראש שבאמצע, שמשם מתחילה היציאה אל הפועל, שתי הזרועות, ימין ושמאל, כנגד שני אופנים של יציאה אל הפועל, הן הזריעה של הזרע שמקורו בראש, והאמות המוציאות אל סוף המעשה. כל זה, האדם, מקצה אל קצה הוא אורך ארבע אמות. אי אפשר כאן לבאר עניין זה, וכתבתי רק מעט).

אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת, לא שנו אלא בית הכסא קבוע [שיש בו צואה. וכל בתי כסאות שבגמרא על פני השדה הם בלא חפירה. רש"י], אבל בית הכסא עראי חולץ ונפנה לאלתר [בית כסא ארעי – שזה מתחיל עכשיו לעשותו בית הכסא. חולץ ונפנה לאלתר – ויאחז תפילין בידו כדאמרינן לקמן. ובקבוע נמי [גם] אוחזן בידו, אלא שצריך לחלצן ברחוק ד' אמות, שבזמן שהם בראשו הם בגלוי וגנאי הדבר. רש"י]. וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן מפני שעשאו בית הכסא קבוע.

איבעיא להו [מילולית: נתבקש להם. כלומר נשאלה שאלה] מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים?
רבינא שרי
[מתיר].
רב אדא בר מתנא אסר.
אתו שיילוה לרבא
[באו שאלוה לרבא]. אמר להו [להם] אסור, חיישינן שמא יפנה בהן. ואמרי לה [ואומרים לה. כלומר יש גורסים] שמא יפיח בהן.

[מבואר שהגנאי לתפילין כשהם מגולים בתוך ד' אמות של בית הכסא, הוא רק משום שמשתמש באותו בית כסא.
אבל אם רק מטיל בו מים, וכל שכן רק עובר בו, אין גנאי מעצם היות צואה מגולה ותפילין מגולים בתוך אותן ד' אמות.
להתפלל וללמוד תורה אסור בתוך ד' אמות של צואה מגולה, אף אם לא משתמש בבית הכסא הזה, כי בהם כתוב "והיה מחניך קדוש". תפילין אינו נחשב דבר שבקדושה כמו אדם שמתפלל או אומר דברי תורה, ואין כבודם קשור לדין "והיה מחניך קדוש". לכן אין מניעה שיהיו בתוך ד' אמות של צואה, וגדרי הכבוד שלהם נקבעים על ידי חכמים לפי עניינם, ורק במשתמש באותו בית הכסא אמרו שיש גנאי להם]

תניא אידך [ברייתא אחרת]: "הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים אוחזן בידו ונכנס. רבי עקיבא אומר אוחזן בבגדו ונכנס".
בבגדו, סלקא דעתך
[עולה בדעתך]? זימנין [לפעמים] מישתלי להו ["מישתלי" פירושו שגגה מתוך שכחה לרגע] ונפלי [ונופלים]?
אלא אימא
[אמור] אוחזן בבגדו ובידו ונכנס.
[הגמרא העירה בברייתא שיש לומר "בבגדו ובידו", וכעת ממשיכה להביא אותה]: "ומניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא, ולא יניחם בחורין הסמוכים לרשות הרבים שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבא לידי חשד.
ומעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכים לרשות הרבים ובאת זונה אחת ונטלתן. ובאת לבית המדרש ואמרה ראו מה נתן לי פלוני בשכרי. כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת. באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס".

תנו רבנן [מביא ברייתא]: "בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא, ובאין עכברים ונוטלין אותן.
התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים, ובאין עוברי דרכים ונוטלין אותן.
התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס".

אמר רבי מיאשא בריה דריב"ל [בנו של רבי יהושע בן לוי], הלכה גוללן [ברצועות שלהן. רש"י] כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו [ונכנס לבית הכסא].

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח [שיש בה קדושה שהרי בהן הוא קושרן ובקשר נראה בעשייתו כמין דל"ת על שם אחת מאותיות של שדי, והשי"ן עשוי' בכותלי הקציצה החיצונה, והיו"ד עשויה בראש רצועת תפילין של יד, ורצועה קטנה מאד כפוף ראשה ונראית כמין יו"ד. רש"י].

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי זירא, לא שנו אלא שיש שהות ביום ללבשן [בלילה לא לובשים תפילין], אבל אין שהות ביום ללבשן עושה להן כמין כיס טפח ומניחן [על הקרקע. גנאי הוא לתפילין להיות מונחים על הקרקע ללא חציצה. כלי נחשב חציצה בין התפילין לקרקע רק אם יש בו חשיבות ולכן צריך שיהיה בו חלל טפח].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ביום [כשחולצן כדי להכנס לבית הכסא] גוללן כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו, ובלילה [כשחולצן כדי לישון] עושה להן כמין כיס טפח ומניחן [על הקרקע].
אמר אביי לא שנו
[שצריך שיהיה בכלי טפח] אלא בכלי שהוא כליין [מיוחד להם], אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח [גם חוצץ ומתיר להניחן על הקרקע. לשון רש"י: "כיס העשוי לצרכן דכליין קרוב להיות בטל אצלם הילכך בעינן דבר הניכר שיהא חוצץ בפניהם". אם נראה את שקית התפילין מבד קטיפה שרגילים לקחת אותם בו לבית הכנסת מונחת על הקרקע ותפילין בתוכה, יהיה מורגש יותר גנאי שתפילין על הקרקע מאשר אם יהיו התפילין מונחות בתוך קופסת קרטון שמונחת על הקרקע].
אמר מר זוטרא, ואיתימא
[ואם תאמר] רב אשי, תדע שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת [בהיקף צמיד פתיל באהל המת ואף על גב דלא הוו טפח חייצי. רש"י. אהל שמת בתוכו מתפשטת הטומאה בתוך כל האהל. אם יש פכין קטנים המוקפים צמיד פתיל מה שבתוכם לא נטמא כי הם חוצצים בפני הטומאה, ולומדים מזה שגם כלי שאין בו טפח יכול להיות חשוב לחצוץ, ולא אומרים שבגלל קטנו הוא בטל ואינו נחשב].

ואמר רבה בר בר חנה, כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן [כשהיינו הולכים אחרי רבי יוחנן], כי הוה בעי למיעל לבית הכסא [כשהיה מבקש להכנס לבית הכסא], כי הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה יהיב לן [כשהיה אוחז ספר אגדתא היה נותן לנו], כי הוה נקיט תפילין לא הוה יהיב לן [כשהיה אוחז תפילין לא היה נותן לנו]. אמר, הואיל ושרונהו רבנן [והתירוהו חכמים. להכנס בהם לבית הכסא] ננטרן [ישמרוני. אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין. רש"י].

מודעות פרסומת